בר"מ 378/15 - ב'

בשם המבקשים:                     עו"ד דוד טוויג

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.12.2014 (עמ"נ 18841-12-14, השופטת ד' מרשק-מרום), וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על החלטת בית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין במתקן גבעון מיום 7.12.2014 (הדיין ד' פלג).

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.        המבקשת היא אזרחית הודו, אשר נכנסה לישראל כחוק ביום 31.3.2007, והחזיקה ברישיון מסוג ב/1 לעבודה בתחום הסיעוד. ביום 23.7.2013 היא הגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל בטענה כי היא ומר חיים איגוד (להלן: איגוד) הם בני זוג וידועים בציבור. ביום 4.8.2013 נדחתה בקשה זו על בסיס הנמקה לפיה המבקשת ואיגוד אינם מתגוררים יחד ואינם מנהלים משק בית משותף, ואף נמצאו סתירות בגרסאותיהם.

3.        מספר חודשים לאחר מכן, ביום 2.1.2014, הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט המחוזי כנגד ההחלטה זו (עת"מ 4705-01-14, השופטת ד' מרשק-מרום). ביום 21.2.2014 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, לאחר שקבע כי היא הוגשה בשיהוי, וכן שהתרשמות המשיב לפיה הקשר בין איגוד למבקשת הוא פיקטיבי הינה סבירה.

4.        המבקשת ערערה לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: ערעור המבקשת), וכן ביקשה סעד זמני בערעור שימנע את הרחקתה מישראל עד להכרעה בערעור. ביום 26.2.2014 נדחתה הבקשה (עע"ם 1500/14, השופט נ' סולברג), תוך התייחסות לכך, שמבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויי הערעור "אינם מן המשופרים" וכן שאף הרחקתה של המבקשת לא תגרום לה לנזק בלתי הפיך שכן היא תוכל לשוב ארצה אם יתקבל ערעורה.

5.        ביום 21.5.2014, לאחר שהמבקשת החליפה את בא-כוחה, היא הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא להעניק לה סעד זמני בערעור. ביום 22.5.2014 דחה השופט סולברג את הבקשה, וקבע כי לא הוצגו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה. על אף שבקשותיה אלה נדחו, המבקשת סירבה לשתף פעולה עם הפעולות להרחקתה מישראל והיא מצויה כעת במשמורת.