בר ואח' נ' אוסיף מזרח אירופה בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעות להורות על עיכוב הליכים בתובענה מכח ס' 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968.

עסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 2,951,864 ₪. כעולה מכתב התביעה, התנהלה בין בעלי הדין בוררות בפני הבורר מר יחיאל אבן, שעניינה קביעת שווי מניותיהם של התובעים אצל הנתבעת 2. ביום 18.11.2009 ניתן פסק הבורר. הנתבעות ביקשו לבטלו, אך ביום 26.1.2011 נדחתה בקשתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, שאישר את פסק הבורר (הפ"ב 10- 01- 12825). התביעה הנוכחית הוגשה לאחר שהנתבעות סרבו לשלם לתובעים את הסכום שלדעת התובעים מהווה תרגום אופרטיבי של פסק הבורר.

יצויין כי פסק הבורר מנוסח בחלקו באופן הצהרתי (הבורר הצהיר מהו שווי אחזקותיהם של התובעים בלא לחייב את הנתבעות לשלם סכום זה). בחלקו האחר של פסק הבורר ישנו אמנם חיוב אופרטיבי, אלא שחיוב זה איננו נוקב בסכום מוגדר שעל הנתבעות לשלם (הבורר חייב את הנתבעות לשלם סכום המהווה 10% ממה שיגבו מצד שלישי שחב להן כספים).

הנתבעות ביקשו רשות להתגונן, ובמקביל הגישו בקשה לעיכוב הליכים, לנוכח תניית בוררות הקיימת בס' 14 להסכם שנכרת בחודש פברואר 2008 בינן לבין התובעים (להלן: "תניית הבוררות").

התובעים טוענים בתגובה ארוכה ומאוד מפורטת, המחזיקה לא פחות מ- 22 עמודים, כי יש לדחות את הבקשה. לדידם, סעיף הבוררות איננו חל על התביעה הנוכחית, שכל תכליתה השלמת הליך ההפרדות בין הצדדים, בהתאם לפסק הבורר שאושר על ידי בית המשפט. עוד נטען כי הנתבעות מושתקות ומנועות מהעלאת טענות הגנה כלשהן, לנוכח מצגים שהציגו במהלך הבוררות הקודמת ולנוכח העובדה שהבורר כבר דן בטענות אלה במסגרת הבוררות הקודמת והביאן בחשבון במסגרת קביעותיו.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל וכי יש להורות על עיכוב ההליכים בתובענה, מן הטעמים שיפורטו להלן.

תניית הבוררות מנוסחת באופן גורף. על פי לשונה:

"כל סכסוכים או חילוקי דעות שיתגלעו בין הצדדים בקשר להסכם זה, תחולתו, פירושו וביצועו ימסרו לבוררות, בפני בורר שזהותו תיקבע כדלקמן ....".

הסכסוך הנוכחי, בגדרו דורשים התובעים מהנתבעות לשלם להם כספים בגין מניותיהם, על פי זכות חוזית המקנה להם את האפשרות למכור לנתבעות את המניות שהוקצו להם לפי ההסכם מחודש פברואר 2008, הוא סכסוך שעניינו ביצועו של אותו הסכם. על כן, הוא בא בגדרה של תניית הבוררות. אין למצוא בתניית הבוררות את האבחנה אותה מציעים התובעים בתשובתם, בין טענות כספיות, אותן ניתן היה לברר במסגרת הליך בוררות, לבין השלמת הליך ההפרדות, דבר שהוא כביכול מחוץ לתניית הבוררות ומחייב ניהול תביעה בבית המשפט דווקא.

אכן, התנהלה כבר בוררות אחת בין הצדדים, אך לרוע מזלם של התובעים, פסק הבורר איננו מנוסח באופן אופרטיבי ולכן לא ניתן לבצעו בלשכת ההוצאה לפועל. על כן, העובדה שפסק הבורר כבר אושר על ידי בית המשפט, לא היה בה די, והא ראיה, התובעים נאלצו לאחר מכן להגיש את התביעה הכספית שבפניי. מרגע שעשו כן, ולנוכח העובדה שהנתבעים מעלים טענות הגנה כאלה ואחרות, שוב נוצר סכסוך בין הצדדים, שנתפס מחדש בגדרה של תניית הבוררות. לא ניתן לקבוע שתניית הבוררות מיצתה את עצמה וחלפה מן העולם עם מתן פסק הבורר, ולנוכח העובדה שפסק הבורר הוליד מחלוקת חדשה, אין מנוס אלא לקיים ברור נוסף של המחלוקות בין הצדדים, בהתאם לתניית הבוררות.

לגופו של ענין, טענות התובעים נגד הבקשה לעיכוב ההליכים הן הלכה למעשה טענות לגופה של התביעה, קרי, מדובר בטענות שנועדו להדוף את טענות ההגנה של הנתבעות ולהראות כי מדובר בהגנת בדים. כך למשל, נטען כי פסק הבורר הראשון מהווה מעשה בית דין וכי הבורר כבר הביא בחשבון את טענות ההגנה של הנתבעות כאשר נתן את פסק הבורר. עוד נטען כי טענות ההגנה של הנתבעות הן טענות כבושות, שהועלו לראשונה במסגרת בקשת הרשות להתגונן. לדידי, מקומן של טענות אלה איננו במסגרת תשובה לבקשה לעיכוב ההליכים, אלא במסגרת ברור הסכסוך לגופו של ענין, שצריך להעשות בגדרו של הליך בוררות.

יחד עם זאת, אין מקום להעתר לבקשה הנוספת של הנתבעות ולהורות כי הבורר ימונה על ידי יו"ר לשכת עורכי הדין. תניית הבוררות הבחינה בין שני מצבים: "עניינים כספיים", שיידונו בפני הבורר יחיאל אבן, ו"ענינים אחרים" שיידונו על ידי עו"ד שייקבע על ידי הצדדים, ובהעדר הסכמה, ע"י יו"ר לשכת עורכי הדין. במקרה דנן, עסקינן במקרה מובהק של מחלוקת בעניינים כספיים, ועל כן דינה להתברר בפני אותו בורר ממש, קרי, יחיאל אבן.

בשולי הדברים אציין כי חרף העובדה שהתובעים ביקשו בשפה רפה ובשולי תשובתם, לחקור את המצהיר מטעם הנתבעות, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתיר חקירה כאמור, באשר החלטתי מושתתת על קביעות משפטיות ועל עובדות שאינן שנויות במחלוקת. אין להפוך את ברור הבקשה לעיכוב הליכים למעין תחליף לשמיעת הבקשה למתן רשות להתגונן, שכל מטרתו לנסות ולהראות, אגב חקירה נגדית של המצהיר, כי אין לנתבעות הגנה של ממש מפני התביעה.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. ההליכים בתביעה מעוכבים, על מנת שהתביעה תתברר בפני הבורר יחיאל אבן. הישיבה שנקבעה לשמיעתה של בקשת הרשות להתגונן- מבוטלת.

התובעים ישלמו לנתבעות הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ו' תשרי תשע"ב, 04 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.