ברנר ואח' נ' מזרחי ואח'

פסק דין

בקשת רשות ערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל בחיפה (כב' הרשם ע' סעיד) מיום 18.1.11 ומיום 25.1.11 (להלן גם: "ההחלטות") בתיק הוצל"פ מס' 02-20441-10-4 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), המורות על סגירת תיק ההוצל"פ.

בהתאם לסמכות הנתונה לבית משפט זה, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה – זאת לאחר שניתנה לחייבים (להלן: "החייבים") הזדמנות להשמיע טענותיהם בעניין זה בהתאם להוראת תקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 – וכן החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על ביטול ההחלטות האמורות, כך שהמבקשים (להלן: "הזוכים") יוכלו להמשיך בניהול הליכים בתיק ההוצל"פ, בכפוף לאמור להלן בסיפא לפסק דין.

בתשובת החייבים, שהוגשה באיחור, מצויין כי "קביעות ראש ההוצל"פ העומדות בבסיס ההחלטה נשוא הערעור, לא נטענו ולא הועלו ע"י המשיבים". משכך, מבקשים החייבים כי בכל מקרה לא יחוייבו בהוצאות. החייבים מבקשים להותיר על כנה את ההחלטה בדבר סגירת תיק ההוצל"פ, גם אם שלא מנימוקיה.

אכן, ההחלטות נשוא הערעור מבוססות על טענות אשר למעשה לא הועלו ע"י החייבים אלא ע"י כב' הרשם עצמו, כפי שאף נאמר בהן במפורש. בחינת ההחלטות מעלה כי הן אינן עומדות בפני הביקורת ואין מנוס מקבלת הערעור ומביטולן.

תמצית העובדות:

ביום 2.11.09 ניתן ע"י כב' המפקחת על רישום מקרקעין בעכו פסק דין לטובת הזוכים וכנגד החייבים.

ביום 14.1.10 נחתמה ע"י כב' המפקחת פסיקתא, אשר כללה שני חיובים עיקריים:

(א) חיוב אופרטיבי, להריסת קיר לבנים המצוי על גג הבניין בו מתגוררים החייבים, מעל לדירתם, המצויה בקומה העליונה.

(ב) חיוב כספי, שמקורו בהוצאות שנפסקו לטובת הזוכים בהתאם להחלטה מיום 2.6.09 וכן בהוצאות שנפסקו לטובת הזוכים בפסק הדין מיום 2.11.09.

ביום 18.4.10 נפתח תיק ההוצל"פ ע"י הזוכים כנגד החייבים.

ביום 21.12.10 הגישו החייבים ללשכת ההוצל"פ בקשה שעיקרה יובא כלשונו:

"... הגענו להסדר עם העו"ד של התובעים בקשר טלפוני שאם נהרוס את החומה שנבנתה ללא היתר, אז הם יבטלו את ההוצל"פ והרסנו את החומה והם לא ביטלו את הליך ההוצל"פ. אבקש לבטל את ההוצל"פ ואת ההליכים".

מתגובת הזוכים לבקשה האמורה (שהוגשה ביום 10.1.11) עלה כי ביום 1.8.10 התקשרו הצדדים בהסכם וכי אין מדובר בהסכם טלפוני אלא בהסכם בכתב, ערוך כדבעי, שנוסח ע"י ב"כ הזוכים (להלן: "ההסכם"). הזוכים התנגדו לבקשה וטענו כי החייבים לא עמדו בהתחייבותם לפי ההסכם.

ביום 18.1.11 ניתנה ע"י כב' הרשם החלטה מנומקת (להלן גם: "ההחלטה הראשונה"), בה קבע כב' הרשם כי אין זה מסמכותו כרשם הוצאה לפועל לדון בשאלת קיומו או הפרתו של ההסכם; כי הצדדים יודיעו תוך 30 ימים אם יש עוד מקום להמשך קיומו של תיק ההוצל"פ; וכן הורה "על השהיית כל ההליכים בתיק עד להחלטה אחרת".

ביום 25.1.11 הגישו הזוכים "הודעה מטעם הזוכים ובקשה להמשך הליכים", בה הודיעו הזוכים כי לשיטתם יש מקום להמשך קיומו של תיק ההוצל"פ ועתרו לביטול ההחלטה בדבר השהיית ההליכים.

בו ביום (25.1.11) ניתנה ע"י כב' הרשם החלטה נוספת (להלן גם: "ההחלטה השניה"), בה נקבע כי ההחלטה הראשונה נותרת על כנה וכי ככל שמבקש בעל דין לתקוף אותה עליו לעשות כן בערכאת ערעור, וכי במידה ולא תומצא החלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת המורה אחרת – ייסגר התיק.

הדין:

ההלכה בנוגע לסוגיה נשוא ההחלטות באה לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) ברע"א 3146/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (1.11.06) (להלן:"עניין בית מימון"), כדלקמן:

"התשובה לשאלה שהעלו המבקשים ברורה היא: ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבדוק האם ההסכם שנכרת אחרי פסק-הדין נמצא בגדר סמכותו אם לאו. לשם כך הוא נזקק, ברמה מסוימת, לפרשנותו של ההסכם.