ברמץ ואח' נ' ברגמן

פסק דין

עניינה של תביעה זו הוא בשאלת סמכותו של רשם האגודות השיתופיות להטיל הוצאות משפט בהליכים המתנהלים לפניו ובכלל זה במסגרת דיון בהליכי פירוק של האגודה.

עיקרי העובדות

הצדדים להליך הינם חברים באגודה שיתופית. בין הצדדים מתנהל מזה מספר שנים סכסוך מר ועיקש שהניב הליכים משפטיים רבים. במסגרת אותם הליכים, הורה רשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם") על עריכת חקירה באגודה ומינה לשם כך את רו"ח עופר אלקלעי. החוקר הגיש דו"ח ביניים אשר הציג את ממצאיו הראשוניים והמליץ על המשך החקירה באשר לנעשה באגודה. רשם האגודות אישר את המשך החקירה ואף הורה לחוקר לבחון האם יש מקום להמליץ על פירוק האגודה בהתאם לסעיף 46 לפקודת האגודות השיתופיות.

החוקר הגיש לרשם האגודות דו"ח חקירה מפורט שלפיו נמצאו הטענות שהועלו כנגד הנתבע מוצדקות; החוקר המליץ למנות מפרק לאגודה וכן ועדת ביקורת חיצונית, שתפקח על פעילות האגודה.

עם קבלת דו"ח החקירה הורה הרשם לנתבע להפיץ את דו"ח החקירה על נספחיו בין כל חברי האגודה; הנתבע לא עשה כן, ותחת זאת הוא הגיש בקשה לרשם לפסול עצמו מלדון בהשגות על דו"ח החקירה של החוקר.

בהחלטה מיום 6.3.11 דחה הרשם את בקשת הפסילה תוך שקבע כי אין בטענות הנתבע ממש, ואף חייב את הנתבע אישית לשלם לתובעים הוצאות בסכום של 2,500 ₪ (להלן: "ההחלטה הראשונה").

הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים על החלטת הרשם (עמ"נ 41523-03-11), במסגרתו תקף את עצם ההחלטה וכן את חוקיות חיובו בהוצאות משפט על ידי הרשם. הערעור נדחה בפסק דינו של כב' השופט מרזל מיום 5.5.11, בו נקבע כי אין עילה להתערב בחיובו של הנתבע בהוצאות. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין זה (בר"ם 3899/11), שאף היא נדחתה בהחלטתו מיום 14.9.11, בה נקבע כי אין מניעה שבנסיבות המקרה יחוב הנתבע בהוצאות אישיות לטובת התובעים.

ביום 29.6.11 ניתנה החלטה נוספת על ידי רשם האגודות, במסגרת דיון בבקשת הפירוק של האגודה, בה חויב הנתבע לשלם לתובעים הוצאות בסכום כולל של 30,000 ₪ (להלן: "ההחלטה השנייה").

התובעים הגישו את החלטות הרשם לביצוע בתיק הוצאה לפועל. רשם ההוצאה לפועל הורה על סגירת התיק משקבע כי החלטת רשם האגודות השיתופיות שבגדרה הוחלט לחייב את המבקש בהוצאות, הינה החלטה בעלת אופי מנהלי גרידא ועל כן היא אינה נכנסת לגדר סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וזאת משום שאינה מהווה פסק דין על פי אותו סעיף.

בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת רשם ההוצאה לפועל נדחתה. בהחלטה מיום 6.12.11 קבע כב' השופט עאסי כי החלטת רשם האגודות השיתופיות אינה ניתנת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וכי הדרך לאכיפת החלטת רשם האגודות השיתופיות הינה באמצעות הגשת תובענה אזרחית מתאימה.

בעקבות החלטה זו הגישו התובעים את התביעה שלפני לתשלום סכומי ההוצאות שנפסקו על ידי רשם האגודות השיתופיות בהחלטותיו מיום 6.3.11 ו-29.6.11.

יצוין, כי בין לבין הגיש הנתבע ערעור על החלטת הרשם מיום 29.6.11 ("ההחלטה השנייה) לשר התמ"ת וכנגד החלטתו של היועץ המשפטי של שר התמ"ת הגיש הנתבע עתירה לבג"ץ. עתירה זו נדחתה בפסק דין מיום 14.11.12 (בג"ץ 8774/11 ליבס ואח' נ' שר התעשייה התעשייה המסחר והתעסוקה ואח').

בנוסף, הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים על החלטות נוספות של רשם האגודות השיתופיות מיום 22.12.11 ומיום 22.12.11 וכן על חלקים מההחלטה מיום 29.611 (להלן: "הערעור המינהלי"). אף ערעור זה נדחה בפסק הדין מיום 29.9.13. בהתייחס להחלטה מיום 29.6.11 קבע בית המשפט לעניינים מינהליים, כי החלטה זו הפכה לחלוטה, משנדחה הערעור שהגיש הנתבע לפי סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות ליועמ"ש של משרד התמ"ת ומשנדחתה העתירה לבג"ץ שהוגשה נגד ההחלטה האחרונה. נקבע כי בכל הנוגע לממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטת הרשם, קיים מעשה בית דין בין הצדדים והנתבע מנוע מלתקוף את הממצאים שנקבעו שם. עוד נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת הרשם בעניין קביעת משא ההוצאות.

טענות הנתבע

ראשית, טוען הנתבע, כי רשם האגודות השיתופיות, בהיותו גורם מינהלי שאינו בית משפט, אינו מוסמך להטיל על אזרח הוצאות לטובת הצד שכנגד. לטענת הנתבע, רשם האגודות השיתופיות, שהינו רשות מינהלית, אינו מוסמך ליטול לעצמו סמכות ללא הסמכה מפורשת בחוק וכי אין חוק המסמיך את הרשם לחייב אזרח בהוצאות לטובת הצד שכנגד. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי מדובר בפגיעה בזכות הקניין של אדם ובהתאם להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין פוגעים בקניינו של אדם אלא בחוק. מכאן, שהחלטת הרשם ניתנה בהיעדר סמכות, ולפיכך דינה בטלות.

הנתבע מוסיף וטוען כי בית המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון אשר דנו בערעורים על החלטת הרשם הראשונה אשר הטילה על המערער חיוב אישי בהוצאות, לא דנו בשאלת עצם סמכותו של רשם האגודות השיתופיות להטיל בהוצאות, כי אם בשאלת הטלת הוצאות אישיות על הנתבע. עוד טוען הנתבע, כי הרשם אינו מוסמך לפסוק ריבית והצמדה על סכום ההוצאות שנפסק על ידו.

הטענה השנייה אשר בפי הנתבע הינה, כי גם אם רשם האגודות השיתופיות מוסמך להטיל הוצאות, הרי שהוא אינו רשאי לעשות כן במסגרת החלטה לפירוק אגודה. לשיטתו, החלטה לפירוק אגודה שונה במהותה מכל החלטה אחרת שכן היא אינה ניתנת לערעור בפני ערכאה שיפוטית, אלא בפני שר העבודה בלבד ובמידה והוגש ערעור ההחלטה היא אינה בתוקף עד להכרעה בערעור. מאפיינים אלה של ההחלטה מעידים כי מדובר בהחלטה מינהלית ולא שיפוטית, ועל כן לא ניתן במסגרתה להטיל חיוב בהוצאות על הצד שכנגד.

הנתבע מוסיף וטוען כי אף היועמ"ש של שר התמ"ת קבע במסגרת ערעור על החלטת רשם בעניין פירוק אגודה, כי אין לו סמכות להטיל הוצאות בערעור על החלטת הרשם לפי סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות. מקל וחומר שסמכות זו אינה מסורה לרשם עצמו.

טענתו השלישית של הנתבע היא כי בהחלטת הרשם מיום 29.6.11 נפל פגם מהותי, שכן הנתבע לא היה צד לדיון כאדם פרטי. אז הגישו התובעים לרשם בקשה לתיקון ההחלטה, אשר בעקבותיה ניתנה החלטה מתקנת בה הוסף הנתבע כצד לדיון שהתנהל מספר חודשים קודם לכן. ואולם, לטענת הנתבע, החלטה מתקנת זו אינה עומדת בהוראות החוק והתקנות ועל כן היא חסרת תוקף.