השופט א' א' לוי:
1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, עצאם אל-טראבין, בעבירות של רצח, ניסיון שוד, חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 300(א)(3) ו-(4), 403, 329(א)(1) ו-(2), 499(א)(1) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. בעקבות הרשעתו נגזר למערער מאסר עולם ועוד חמש שנות מאסר בהן ישא במצטבר.
הערעור שבפנינו מכוון כנגד ההרשעה והעונש גם יחד.
מסכת העובדות
2. התשתית העובדתית הניצבת בבסיס הכרעת-הדין שוב אינה נתונה במחלוקת, ועיקריה הם אלה:
בחודש נובמבר 2004 קשר המערער עם שניים אחרים - זוהיר בן מחמוד אל-טראבין וסלימאן אל-טראבין (להלן: "זוהיר" ו"סלימאן") - לשדוד חנות מכולת המצויה בשגב שלום והשייכת למשפחת אבו-גררה. לשם מימוש הקשר הצטייד המערער בנשק מסוג "עוזי". זוהיר וסלימאן הצטיידו באקדחים. המערער - שהבחין בנשקיהם של זוהיר וסלימאן - ביקש מהם לנסות לבצע את השוד מבלי להסב פגיעות בנפש.
בתאריך 24.11.04 הגיעו השלושה לאזור המכולת, והסתתרו באוטובוס נטוש. מעט לפני חצות, לאחר שאחרון הקונים עזב את המכולת, הם נכנסו לתוכה כאשר פניהם מוסתרות בכאפיות ונשקיהם שלופים. במכולת שהו אותה עת שלושה אנשים, וביניהם קטין יליד 1988. זוהיר דחף את הנוכחים במקום, הצמיד את נשקו לראשיהם והורה להם לשכב על הרצפה, בעוד שהמערער דרש מהם למסור לו כסף. בהמשך, ולאחר שלא מצא את מבוקשו בחנות, ניסה המערער לפרוץ דלת שקישרה את המכולת עם הבית בו התגוררו בני משפחת אבו-גררה, ומשכשל גם בכך דרש מאחד הנוכחים במכולת לקרוא לאביו, ששהה בבית המשפחה. בהמשך, יצא המערער לפתח המכולת ונתקל במוסא אבו-גררה, שהגיע למקום לאחר ששמע רעשים חשודים. מוסא החל מיידה אבנים לעבר המערער, וזה, בתגובה, ירה לכיוונו, ירייה שלמרבה המזל לא פגעה בו. מיד לאחר מכן הצטרף סלימאן למערער והשניים החלו במנוסה, כשהם מותירים מאחור את זוהיר. זה האחרון הצמיד את אקדחו לראשו של הקטין, הלך עימו עד לכניסה לחנות והחל אף הוא בבריחה. או אז, פגש זוהיר במוסא ובהאני אבו-גררה וירה לעברם. יריות אלו גרמו למותו של האני ולפציעתו של מוסא.
הכרעת-הדין
3. המערער התגונן בטענה כי יש לפטור אותו מאחריות בפלילים נוכח מנוסתו מהמכולת, דבר המעיד על כך שתקפה אותו חרטה בטרם השלים את ביצוע העבירות. נטען, כי תחושת החרטה פקדה את המערער כאשר ראה את הנוכחים בחנות שכובים על הרצפה, והוא אף אמר לשותפיו "לא רוצה כסף ולא כלום". בית-המשפט המחוזי דחה גרסה זו מהטעם הבא:
"[המערער] יצא מהחנות רק לאחר שלא מצא בחנות מה לגנוב, ויתכן שאפילו במטרה להכנס לבית משפחת אבו גרארה מסביב, לאחר שלא הצליח לחדור לתוכו מהחנות. כשיצא - נתקל ה[מערער] במוסא, שקרא לעזרה את כל משפחתו וזרק על ה[מערער] אבנים. ה[מערער] נכנס לפאניקה, כיוון את נשקו למצב 'אוטומט' והחל לירות לכיוונו של מוסא ו/או לאוויר כדי לאפשר לו להמלט מהמקום ... אין ספק שלא חדל מהנסיון מתוך חרטה או בשל נימוקים מוסריים" (עמ' 85-84 להכרעת-הדין).
טענה נוספת שהייתה בפי המערער היא שלא היה מקום להרשיעו בעבירות של רצח וחבלה חמורה, באשר הוא לא היה זה שירה ופגע בהאני ומוסא. משכך, ובעיקר נוכח הוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, נטען כי היה מקום לייחס לו עבירות של הריגה וחבלה בנסיבות מחמירות, אך לא יותר מכך. ברם, טענה זו נדחתה אף היא, ובית-המשפט נימק זאת כך:
"היות וכל השותפים נטלו עימם כלי נשק בטרם יצאו לביצוע השוד, והיות והיו מודעים לאפשרות שבמהלך השוד יפגע ו/או ימות אדם תמים - הרי שיש לראות את ה[מערער] כמבצע בצוותא של עבירות הרצח" (עמ' 88 להכרעת-הדין).
ובהמשך -
"ה[מערער] תכנן, כאמור, את השוד עם חבריו. הם נטלו עמם כלי נשק לצורך ביצוע השוד, והם היו מודעים לאפשרות, כי במהלך השוד עלול אדם לההרג. ה[מערער] היה אדיש כלפי אפשרות גרימת מותו של אדם במהלך השוד, למרות שלקח אפשרות זו בחשבון. הוא פעל יחד עם שותפיו, וגם אם לא גרם במישרין למותו של האני, הרי שפעל בצוותא חדא עם [זוהיר], ובמקרה שכזה - אין נפקא מינה מי מהפועלים בצוותא הוא שגרם במישרין למותו של המנוח" (שם, בעמ' 91).
סופו של דבר, טענותיו של המערער נדחו, ובית-המשפט המחוזי הרשיעו גם בעבירות של רצח וחבלה מחמירה שיוחסו לו בכתב-האישום.
הטענות בערעור
4. בא-כוחו של המערער שב ושטח בפנינו את הטענות אותן העלה בבית-משפט קמא. ראשית, נטען כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי אין ליתן למערער פטור עקב חרטה, הואיל והוא טען בעדותו בבית המשפט וגם בחקירתו במשטרה, כי בסמוך לאחר כניסתו למכולת, ולפני שהושלמה עבירת השוד, ניחם על מעשיו והחליט לעזוב את הזירה. כן נטען, כי פרק הזמן הקצר שהמערער שהה במכולת, והעובדה שבפרק זמן זה הוא ושותפיו לא היו מאוימים בצורה כלשהי, מלמדים על כך שמנוסתו מהחנות אירעה כתוצאה מחרטה כנה, ולא עקב נסיבות אחרות. ראיה לכך, היא שבכספת אשר במכולת נמצא לאחר האירוע סכום מזומן של 100,000 ש"ח, סכום שלא נלקח על-ידי השודדים.
טענה נוספת התייחסה לאחריותו של המערער למעשיו של זוהיר, מעשים שהסתיימו במותו של האני ופציעתו של מוסא. נטען, כי מדובר בירי שבוצע לאחר שהמערער כבר לא היה בזירה, ועמד בניגוד למוסכם בין הקושרים, ומשכך אין לייחס למערער אחריות בגינו. ועוד נטען, כי לא רק שהמערער לא צפה את התרחשותן של התוצאות האמורות, אלא שהוא התנה את השתתפותו בשוד בכך שלא יבוצע במהלכו ירי לעבר אדם. בא-כוחו של המערער הפנה לסעיף 34א(א)(1), ולהשקפתו נוכח האמור שם לא ניתן היה להרשיע את שולחו בעבירות של רצח וחבלה בכוונה מחמירה.
יתר הטענות בערעור כוונו כנגד העונש. נטען, כי לא היה מקום לגזור למערער מאסר עולם שעה שלא הוא גרם למותו של האני, וממילא לא היה מקום להוסיף למאסר זה, במצטבר, חמש שנים, שכן זוהי הרשעתו הראשונה בפלילים.