אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ברגר נ' זגרון

ברגר נ' זגרון

תאריך פרסום : 22/08/2010 | גרסת הדפסה
ע"ר
בית משפט השלום נתניה
19273-08-10
22/08/2010
בפני השופט:
ד"ר איריס רבינוביץ ברון

- נגד -
התובע:
מישל ברגר ע"י ב"כ עו"ד יסמין מזרחי
הנתבע:
גולן אלי זגרון

החלטה

1.הערעור נדון במעמד צד אחד כמבוקש.

2.הערעור הוגש על החלטת כב' הרשמת אוסי שרעבי מיום 21.7.10 בה נדחתה בקשת המערערת להטלת עיקולים (להלן: "ההחלטה"). הערעור הינו אף על החלטת כב' הרשם לרנר מיום 5.8.10 בו נדחתה בקשה להבהרה ולעיון מחדש בהחלטה מיום 21.7.10.

3.המערערת הגישה כנגד המשיב תביעה על סך 518,420 ₪. לטענת המערערת, בקליפת אגוז, היא והמשיב הקימו משנת 2003 שותפות ולעסק היה חשבון בנק.

המערערת אף טוענת כי התקיים בינה לבין המשיב קשר אינטימי אך הם לא היו בגדר "בני זוג" כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה.

לטענת המערערת, היא הכניסה לחשבון המשותף של העסק משנת 2003 סך כולל של 274,166 ש"ח ואילו המשיב הכניס לחשבון סך של 24,365 ש"ח בלבד. לטענתה, בהתאם להסכמות בעל פה שבין הצדדים סכומי ההשקעה בעסק היו בגדר הלוואה. עוד סוכם כי המערערת זכאית ל40% מהרווחים והמשיב ל- 60% מהרווחים. לטענתה, עליו להשיב לה את הסכום של של 386,884 ₪ (קרן). כן טוענת המערערת כי המשיב משך סכומי כסף למטרות פרטיות בניגוד למוסכם וכי משך החל מיום 10.8.2005 ועד ליום 15.7.2008 מדי חודש סך של 3,500 ₪ לצרכי תשלום מזונות לגרושתו ולכן עליו להשיב לה את הסכומים האמורים בסך של 128,892₪ (קרן).

המערערת אף ציינה בתביעתה ובבקשה להטלת עיקולים כי בספטמבר 2008 נחתם הסכם בין הצדדים הסכם לניהול עסק מיום 3.9.08 (שצורף כנספח ו' להלן: "ההסכם מיום 3.9.08") שעיגן את ההסכמות בעל פה שבין הצדדים. כאשר לטענתה ניתן ללמוד מההסכם מיום 3.9.08 כי ההשקעות בעסק הינן בגדר הלוואות.

4.כב' הרשמת קבעה בהחלטה כי המבקשת לא הראתה ראיות מהימנות לכאורה לתביעה. כן קבעה כי לפיכך לא מצאה כי די בעצם קיומו של החוב כדי לבסס את החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין במידה ולא ינתן צו העיקול.

המערערת טוענת בערעור, בין היתר, כי הרשמת טעתה בכך שהתבססה בהחלטתה על ההסכם מיום 3.9.08 למרות שהשותפות בין הצדדים החלה בשנת 2003. כן טענה כי ההסכם מיום 3.9.08 כלל לא נכנס לתוקף שכן היה מותנה בתשלום סך של 30,000 ₪ על ידי המשיב למערערת, תשלום שלא בוצע על ידו.

5.לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה אני מוצאת כי המערערת לא הראתה כי מתקיימים התנאים למתן צו העיקול כמבוקש על ידה והכל מהטעמים שיפורטו להלן.

מתוך סכום התביעה, סך של 386,884 ש"ח ₪ נתבע בגין סכומים שלטענת המבקשת הכניסה לחשבון הבנק של העסק.

המערערת צירפה כנספח ח' טבלה המסכמת את ההשקעות וההוצאות של הצדדים. מהטבלה עולה כי לטענתה, עיקר ההשקעות נעשו על ידי המערערת, לפני ספטמבר 2008.

ראשית, יש לציין כי ההסכם מיום 3.9.08 קובע בסעיף 26 כי בכפוף לתשלום הסך של 30,000 ₪ על ידי המשיב למבקשת, כל צד מוותר על כל טענה ו/או תביעה ביחס לתקופה שקדמה ליום החתימה על ההסכם.

המערערת מתייחסת בתביעה וכן בבקשה להטלת עיקולים להסכם מיום 3.9.08. הטענה כי ההסכם לא נכנס לתוקף עלתה רק בבקשה להבהרה ובהודעת הערעור.

אף אם אצא מנקודת הנחה כי מדובר בהשמטה מצד המערערת, ואכן ההסכם לא נכנס כטענתה לתוקף, לא ניתן להתעלם מהאמור בו ומכך שלכאורה כנגד תשלום של 30,000 ₪ היתה המערערת נכונה לוותר על כל טענה כנגד המשיב.

זאת ועוד, אופן חישוב הסכום הנתבע בגין החזר הלוואה אינו ברור. לטענת המערערת הפקידה סך כולל של 274,166 ₪ ואילו המשיב הפקיד סך של 24,365 ₪ כאשר לפי ההסכמה בעל פה ביניהם המערערת היתה זכאית ל- 40% מההכנסות והמשיב ל- 60%. לפי נספח 1 לטבלה שצורפה כנספח ח', המשיב היה צריך להפקיד סך של 411,622 ₪ ולכן עליו להשלים סך של 386,884 ₪. טענה זו לגבי חובתו של המשיב להפקיד סכום מסויים בעסק שונה במהותה מהטענה לפיה עליו להחזיר למערערת את הסכום שהופקד על ידה. לא הובא בסיס לטענה בדבר החובה להפקיד סכומים מסוימים בחשבון העסק.

ככל שמדובר בטענה כי על המשיב להחזיר הלוואה, צורת החישוב של גובה הסכום של 386,884 ₪ איננה ברורה כאשר הסכום שהופקד על ידי המערערת, לטענתה, הינו נמוך יותר כמפורט לעיל.

מעבר לכך, המערערת מציינת בכתב הערעור בסעיף 1.1.38 כי: "..ומאחר וכפי שהובהר לעיל הצדדים לא גיבשו את התנאים להחזר ההשקעה ההלוואה כאמור, הואיל ומערכת היחסים ביניהם עלתה על שרטון, לא נותר אלא להורות למשיב להשיב את הכספים שנטל מהחשבון בדרך של מאזן ביחס להשקעותיה ומשיכותיה של המערערת בהתאם לחלוקה בשותפות כאמור וכפי שפורט לעיל." (ההדגשה הוספה).

כל האמור מלמד כי המערערת לא עמדה בדרישה להראות קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בכל הנוגע לרכיב התביעה של 386,884 ₪.

6.בכל הנוגע לסך של 128,892 ₪ - נטען כי על המשיב לשלמו למערערת מאחר ומדובר בסכומים שמשך לצרכים פרטיים מתוך כספי העסק, כספים שהופקדו על ידה בחשבון, וזאת בניגוד למוסכם בין הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ