פסק דין
התובעות הזמינו חופשה בת שלושה לילות בבית מלון "נעמה ביי" במצרים (להלן: "בית המלון") אצל התובע, סוכן נסיעות.
בעבור החופשה האמורה היו אמורות התובעות לשלם לתובע 1,300 ₪ כל אחת.
בכתב התביעה, נטען על ידי התובעות כי כאשר הגיעו לבית המלון, התברר להן כי לא בוצעה עבורן הזמנה וכי בית המלון מצוי בתפוסה מלאה. הן נאלצו להמתין יום שלם עד שטיפל בעניינן נציגו המצרי של הנתבע, ודאג לכך שתוכלנה לשהות בבית המלון למשך יומיים. כאמור בכתב התביעה, לאחר יומיים הועברו לבית מלון נוסף בדירוג של ארבעה כוכבים.
לאחר יומיים במלון, נאלצו התובעות לשהות בבית מלון אחר, בדירוג של ארבעה כוכבים, בעוד שהמלון אותו הזמינו היה בדירוג של חמישה כוכבים. לטענתן, גם בבית מלון זה לא בוצעה עבורן הזמנה ועל כן נאלצו להמתין גם בבית מלון זה עד שסודרה לינתן. עוד נטען בכתב התביעה כי הן חויבו להישאר לילה נוסף במצריים. לבסוף טענו התובעות כי הנסיעה חזרה לביתן, אשר הייתה אמורה להיות במימונו של הנתבע, יצאה מבלי לאסוף אותן והן נאלצו לנסוע במונית שעלתה להן 150 דולר.
התובעות עותרות לפיצוי בסכום של 15,000 ₪ הכולל את עלות הטיול בסך 1,300 ₪ עבור כל תובעת, עלות הנסיעה חזרה לביתן ופיצוי על עוגמת נפש.
לטענת הנתבע התובעות ביצעו הזמנה של שלושה לילות בבית מלון, הכוללת הסעה לכיוון מצריים בלבד ולא כוללת הסעה חזרה. לדבריו, התובעות הזמינו טיול בבית המלון למשך שלושה לילות. הן שהו בבית המלון, ולאחר מכן, מאחר שלא היה מקום בבית המלון, הן עברו לבית מלון אחר באותה רמה שביקשו, כאשר הנתבע מימן להן שהות של לילה נוסף בבית המלון האמור. עוד ציין כי התובעות שלמו 2,300 ₪ בלבד, שכן אחת התובעות בטלה את ההמחאה בסך 1,300 שנתנה לו.
לדברי הנתבע בבית המשפט, בדרכן של התובעות לאילת, התקשרה אליו התובעת 1 וביקשה להזמין לילה נוסף. הנתבע הודיע לה כי ינסה להזמין את הלילה הרביעי לפי בקשתה, אך עם זאת אין הוא מתחייב לכך. עוד העיד כי התובעות שהו שני לילות במלון. לאחר מכן, לאור אירוע ביטחוני במלון, הועברו למלון אחר ברמה טובה של ארבעה כוכבים. כמו כן, בתיאום מול הנציג המצרי שהו התובעות לילה נוסף בבית המלון, שעליו לא נדרשו לשלם.
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובנספחים המצורפים להם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות.
התובעות לא הביאו כל ראיה התומכת בגרסתן למעט עדותן, אשר נתגלו בה סתירות הן מול כתב התביעה והן זו מול זו. מסיבה זו, ומאחר שלא הביאו כל ראיה נוספת התומכת בגרסתן, לא מצאתי להעדיף את עדותן על פני עדותו של התובע. כך למשל לעניין הנסיעה חזרה לרמלה, הייתה גרסתן שונה זו מזו ומול כתב התביעה.
בכתב התביעה נטען כך : "בדרך חזרה עוזבים אותנו במלון בלי שום ידע ומגלים מאוחר יותר שנסעו חזרה ארצה בלי לאסוף אותנו נאלצנו להזמין מונית ספישל שעלה לנו 150$.
דהיינו, מכתב התביעה עולה כי התובעות נסעו חזרה באופן עצמאי כל הדרך מהמלון לרמלה.
התובעת 1 אמרה דברים דומים בתחילת עדותה כמפורט להלן: "לא לקחנו את האוטובוס כי הוא החליט שאנחנו לא זכאים".
מנגד, גרסת התובעת 3 לעניין דרכן של התובעות חזרה לרמלה הייתה שונה, כאשר היא תארה מסכת אירועים שלא עלתה מדבריה של התובעת 1: "אחרי שהגענו באופן עצמאי מטאבה לאילת, באילת סוזן קיבלה טלפון ממנו, הוא אמר לה אני ארגנתי לכם אוטובוס לחזור לרמלה. עלינו על האוטובוס שהוא ארגן לנו, באמצע הנסיעה, כשהגענו לנשר, הנהג בכביש 6 אמר שהנסיעה שלנו הסתיימה ושאנחנו צריכות לרדת...התקשרנו למשפחה כדי שיבואו לאסוף אותנו מכביש 6. זה היה בשעה 3:00 לפנות בוקר ביום שישי...הלכנו שעתיים עד נשר".
בנוסף, בעוד שבכתב התביעה נטען כי המונית עלתה 150 $ טענה התובעת 1 בעדותה כי המונית עלתה 100$.
בנוסף, בכתב התביעה נטען כי המלון אליו עברו לאחר יומיים היה בדירוג של ארבעה כוכבים, בעוד שבעדות בבית המשפט אמרה התובעת 1 כי היא חושבת שהמלון האמור היה בדירוג של שלושה כוכבים.
בנוסף לכך ולמעלה מן הצורך, יצוין, כי הנתבע פיצה את התובעות בלילה נוסף במימונו, דבר שיש בו כדי לפצות את התובעות אם אכן נגרמה להם אי נוחות במהלך החופשה.
לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות משפט.
ניתן היום, כ"ח אדר תש"ע, 14 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.