פסק דין
העותרים מבקשים להורות למשיבות לאשר להם לקיים אירוע תחת כיפת השמים, במתחם שבמרחצאות עין גדי, בחג הפורים החל בימים 13-14 מרץ 2014, ולאשר להם קבלת היתר לאירוע על פי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968.
לטענת העותרים:
הן קיימו את כל דרישות משיבות 1 ו-2 לקיום האירוע במתכונת זהה לאירועים בשנים קודמות, על פי רישיון עסק כדין, ורק השנה הן סירבו לאשר את האירוע באופן שרירותי, ללא נימוק, באופן המעיד על דעה קדומה, בניגוד לכללי הצדק הטבעי תוך פגיעה בחופש העיסוק ובניגוד לחוקי היסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחרותו, כאשר הנימוק האמיתי לכך היה הנחיה מגבוה שמקורה במשטרת ישראל, לאחר שביום 1.3.14 הציג העותר בפני המשיבות את מלוא המסמכים והדרישות שהועלו.
העותר פנה למשיב 1 בעניין ביום 22.2.14 בשיחה עם מר לזרוביץ, מנהל מחלקת הרישוי במשיבה 1, שביקש ממנו להגיע למועצה ביום 2.3.14 על מנת להגיש את המסמכים הנדרשים, ובמקביל לכך פנה לקצין הסיור במשטרה, מר חיים ריבה ולקצין הרישוי.
ביום 2.3.14 נתבקש מנכ"ל העותרת 2 להגיע ביום 4.3.14 ובמועד זה הוגשה הבקשה כדין.
ביום 5.3.14 נערך סיור שטח במתחם האירוע, אך נציג המשטרה לא התייצב לסיור ונאמר לו על ידי קצין הסיור, נסים בליל, כי יש הנחיה של מפקד המרחב שלא להגיע למפגש.
לאחר שתיק הבקשה נבחן, נתבקשו העותרים על ידי משיבה 1 להגיש חוות דעת ביחס לתופעת הבולענים עד ליום 9.3.14, אך אפשרות זאת נמנעה מהם לאחר שמהנדס העיר אמר לעותר שקיבל הנחיה ממנהל מחלקת הרישוי שלא לקבל מהעותר כל מסמך.
בנוסף, ביום 6.3.14, התקבל אצל העותרים מכתב תמוה ממשיבה 1, המודיע על סירוב גורף לקבל את הבקשה, בו הועלו דרישות סרק חדשות שלא הועלו קודם לכן, ביחס לחישובים סטטיים, חוות דעת קונסטרוקטור ביחס למתחם הקרקסנות, חוות דעת ביחס לבולענים ותכנית הסדרי תנועה.
ביום 9.3.14 ניגש העותר למשיבה 1 כשבידו הדרישות הנוספות, אך נציגי המשיבה 1 סירבו לקבלם.
לאור זאת, נשלח במועד זה מכתב בדוא"ל לב"כ משיבה 1, בו נטען שהסירוב אינו כדין. בקשר לכך צורפו לעתירה קבצי הקלטות ווידאו המתעדים את הדברים, ובסופו של דבר נמסרו המסמכים למנהל מחלקת הרישוי ביום 9.3.14 בשעה 16:00, ונאמר לו כי הנימוק האמיתי לסירוב הינו הוראת המשטרה בעניין.
ג. לטענת העותרים הסירוב הינו בלתי סביר בעליל ללא הנמקה, מתוך שיקולים זרים, בניגוד לכללי
הצדק הטבעי ומנוגד לחוקי היסוד הנ"ל.
לאור האמור, ביקשו העותרים ליתן החלטה בבקשה, שתהא מנומקת ומפורטת כדין, להורות לנציגי המשיבות לשתף פעולה עם העותרים לקבלת כל מסמך ומידע הנדרש לבחינה, שאם לא כן יראו את המשיבות כמי שנתנו אישור לקיום האירוע.
ד. בדיון בפניי, שהתקיים ביום 11.3.14, הוסיף ב"כ העותרים, כי בניגוד לטענת המשטרה, לפיה נהוג ומקובל לבקש אישור לקיום אירוע 70 יום מראש, הרי שאירוע המוני המתקיים מתחת לכיפת השמיים מבוסס על חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, וככזה, הוא מוגדר כאסיפה, אשר כעולה מסעיף 5 לחוק זה, נדרש להגיש בקשה לרשות הרישוי 5 ימים טרם עריכת האירוע.
כמו כן, מדובר באירוע שנערך מזה כ- 4 שנים, לאחר שהמשיבה 3 אישרה אותו בעבר, באותו מיקום ועם קהל יעד זהה. אירועים אלו נערכו באופן מקצועי, כאשר אף אירוע לא נסגר מנהלית, העותר לא זומן לשימוע ולא הוגשו כתבי אישום בגין הפרת תנאים. שלושת האירועים אותם ציינה המשיבה 3, לא נערכו על ידי העותר, ועל כן אינם רלוונטיים.
לאחר שהעותר עמד בכל הדרישות של הבטיחות והאבטחה, שבכללם יועץ בטיחות, תכניות אבטחה, אישור כיבוי אש והתקנת מצלמות טלוויזיה במעגל סגור, בעלות של עשרות עד מאות אלפי שקלים, טרחה משטרת ישראל לציין שבידה מידע מודיעיני. כן ציין, כי עד ליום 10.3.14, במהלכו שוחח עם מפקד תחנת ערד, לא הודע להם שיש סירוב לקיים את האירוע.
לדברי ב"כ העותרים, סירוב לאשר את האירוע בתואנה של חשש ל"שלום הציבור", מהווה סיסמה ריקה מתוכן, שכן כל הדרישות שהוצגו לעותר על ידי רכז הרישוי של תחנת ערד קוימו ואף נקבע סיור במקום.
באשר לכמות הצמידים שהוזמנה, ברור הוא שאין לעותרים כוונה להכניס למתחם כמות אנשים גדולה יותר מזו שאושרה, ונלקח בחשבון בלאי של הצמידים. מעבר לכך, אף שבאירוע שהתקיים שנה שעברה הוזמנו 30 שוטרים, באירוע הנוכחי הוזמנו כ-50 מאבטחים, חלקם גלויים וחלקם סמויים, שתפקידם אף לשמור על תנאי הרישוי, לקבות קיבולת קבלת הקהל. כמו כן, מכירת הכרטיסים נעשית דרך הפייסבוק, כאשר הרקע של כל אדם נבדק בטרם כניסתו מאושרת, ויש סינון קפדני.
מעבר לכך, העותר מפיק מסיבות מזה שנים, ביניהם, ארגן אירוע מוטורי בווינגיט מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט.