בראון איטום בע"מ נ' נטפים בע"מ

החלטה

בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה:

לטענת הנתבעת, יש להורות לתובעת להפקיד ערובה מספקת לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת בהתאם להוראת סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"). לטענתה, קיימת חזקה לפיה ככלל יש להורות לתובעת, שהיא חברה, להפקיד ערובה וכי הנטל לסתירת חזקה זו מוטל על החברה התובעת, וכי רק במקרים חריגים לא תחויב החברה התובעת בהפקדת ערובה.

בנוסף, לטענתה, בנסיבות מקרה זה קיימת חשיבות יתרה להפקדת הערובה נוכח היותה של התביעה תביעת סרק. הנתבעת מבקשת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בסכום של 75,000 ₪.

מנגד, טוענת התובעת, כי בהתאם להוראת סעיף 353א' לחוק החברות, מקום שמדובר בחברה בע"מ ולבקשת הנתבע, רשאי בהמ"ש לחייב בהפקדת ערובה, אלא אם סבר שנסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או שהחברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. לטענת התובעת, היות ומצבה הכלכלי איתן, אין לקבל את הבקשה להפקדת ערובה. לתמיכה בטענה זו צירפה התובעת אישור מרואה החשבון של החברה (נספח א' לתגובה) ע"מ להוכיח כי יש בידה יכולת ממשית ומיידית לשלם כל סכום הוצאות שייפסק כנגדה.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה אני קובעת, כי יש לקבל את הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה. להלן יובאו טעמיי:

סעיף 353א לחוק החברות קובע כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ברע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 11/02/2009) התייחס כב' השופט מלצר לתשתית הנורמטיבית הנובעת מסעיף 353א לחוק החברות, ואלו הם דבריו:

"אחת מהמטרות העיקריות של הכוח לחייב תובע – בין אם הוא בשר ודם ובין אם הוא תאגיד - בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע. מכאן שבעיקרון אף סיכויי ההליך רלבנטיים.

מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק)".

ובהמשך:

"משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ( השוו: The White Book, 620 para 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי".

לאור העולה מהחקיקה והפסיקה ניתן ללמוד, כי מדובר בשלושה שלבים בעזרתם בוחנים את הבקשה להפקדת ערובה.

בשלב הראשון, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה- התובעת. במקרה דנן צירפה התובעת אישור מרואה החשבון של החברה מיום 10/02/13.

באישור זה נקבע כך:

"הריני לדווח כי בהתאם לנתונים המצויים ברשותי, החברה הינה חברה פעילה המדווחת את דוחותיה לרשויות המס במועד. לחברה קיים הון עצמי חיובי. כמו כן, נכון להיום, החברה יכולה לשאת בהוצאה בסך 75,000 ₪, וזאת מעבר להוצאותיה הקבועות".

בצדק טוענת הנתבעת, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח יכולת כלכלית לצורך סתירת החזקה בדבר הפקדת הערובה. על מנת לעמוד בדרישת סעיף 353א לחוק החברות היה על התובעת להמציא דו"חות כספיים בנוגע לחברה מהם ניתן ללמוד אודות מצבה הכלכלי, או אף להמציא אישור מהבנק או כל מסמך אחר המעיד על נכסים שברשותה, או על ההון העצמי שלה. המכתב שצירפה התובעת מרואה החשבון שלה הינו כללי, עמום וחסר פירוט, היכול לשפוך אור אודות מצבה הכלכלי של התובעת.

בשלב השני, משקבעתי כי לא עלה בידי התובעת להראות כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבעת באם זו תזכה בדין, עלינו לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב התובעת בערובה. בשלב זה עלינו להביא בחשבון את הזכויות החוקתיות הנוגדות של הצדדים וכן את ההנחה שחיוב החברה-התובעת להפקיד ערובה במקרה כזה מבטא את הכלל, כאשר הפטור הינו החריג.

בשלב השלישי, יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולוודא שתהא מידתית ותאזן את שלל השיקולים הרלבנטיים. הנתבעת, כאמור, מבקשת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בסכום של 75,000 ₪. לאחר שקבעתי, כמפורט מעלה, כי יש לקבל את הבקשה ולחייב את התובעת במתן ערובה, ולאור הדרישה כי גובה הערובה צריך שיהא מידתי, אני קובעת בזאת כי על התובעת להפקיד ערובה בסכום של 60,000 ₪. סכום זה משקף מידתיות ולוקח בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים בתיק זה.