בר"ע על החלטת בימ"ש בנוגע למחלוקת באשר להיקף עזבון המנוח ולזכויות המשיבה בו

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיא ה' גרסטל וכבוד השופטים א' שילה וא' אורנשטיין) ובו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כבוד השופטת צ' צפת).

1.        המבקש הוא בנו של המנוח מנישואיו הראשונים, והמשיבה היא אשתו השניה של המנוח אשר נישאה לו בשנת 1981. כחודשיים לפני הנישואים חתמה המשיבה על חוזה לרכישת זכויות חכירה בדירה בגבעתיים. הזכויות בדירה נרשמו על שם המשיבה בשנת 1996.

           המשיבה הגישה בקשה לקיום צוואתו של המנוח, אולם הבקשה נדחתה, ובית המשפט הוציא צו לפיו המבקש והמשיבה הם יורשי המנוח על פי דין. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות באשר להיקף עזבון המנוח ולזכויות המשיבה בו. לענייננו רלבנטית תביעת המבקש לסעד הצהרתי ולפיו המנוח היה בעל זכויות החכירה בדירה בגבעתיים שנרשמה מלכתחילה על שם המשיבה והמבקש בא בנעליו כיורשו.

           המשיבה טענה, וטוענת, כי היא בעלת הזכויות היחידה בדירה, כי זכויותיה נרכשו על ידה בטרם נישואיה למנוח וכי רישום הזכויות בספרי רשם המקרקעין משקף הדברים להווייתם.

2.        בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקש לסעד ההצהרתי. ראשית, קבע בית המשפט כי לאור סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הנטל על הטוען לבעלות במקרקעין בניגוד לרישום הינו כבד ביותר, ואילו המבקש לא עמד בנטל זה.

           אדרבא, בית המשפט הוסיף וקבע כי:

"הדירה כאמור נרכשה ע"י התובעת, בשמה מנישואיה הראשונים, מספר חודשים לפני הנישואין למנוח. לא הוכח כי התובעת היתה בקשר כלשהו עם המנוח באותה תקופה (למעט היכרות כלשהי מתקופת גיל הנעורים), לא הוצגה כל סיבה סבירה שיהיה בה כדי ליתן טעם, מדוע, הזכויות בדירה לא נרכשו על שם המנוח או לפחות מחציתם, אם הוא אכן רכש אותם או היה שותף לרכישתם, לא הוכח כי המנוח מימן את רכישת הדירה או חלקה, מאידך הוכח כי התובעת היתה בעלת משאבים כספיים לרכוש את הדירה שכן עובר לרכישת הדירה קיבלה את כספי פדיון פוליסת החיים ע"ש בעלה הראשון..."

           כנגד כל אלה טען המבקש בערכאה המבררת ובערכאת הערעור, כי קם "השתק שיפוטי" המונע את המשיבה מלהתכחש לזכות הבעלות הנטענת של המנוח בדירה. זאת על שום כך שבהליך אחר ונפרד שהתנהל בין המשיבה לבתה הוגש על ידה תצהיר ובו אמרה כי הדירה "נקנתה על ידי בעלי טרם נישואי-שלי, כי למעשה היא שייכת לו ורק מהטעמים הידועים לה היטב נרשמה בבעלותי".

           הערכאה הדיונית קבעה, כי אין בכח טענה זו להקים את הזכויות הנטענות בדירה על ידי המבקש. המדובר בפיסקה מתצהיר שנתנה המשיבה בהליך אחר ונפרד בין צדדים אחרים, לא הוכחה קביעה שיפוטית כלשהי באותו ההליך לענין הדירה, ואותו התצהיר ניתן בהליך בו היתה המשיבה הנתבעת.

           בהליך דנן ביקש המבקש לבסס זכויות בעלות נטענות (של אביו המנוח) אך ורק בהסתמך על אותה הפיסקה באותו התצהיר, זאת שעה שטענת השתק - בדומה מה לטענת התישנות - הינה בדרך כלל מעצם טיבה טענת הגנה - מגן, ולא עילת תובענה - חרב.

           בערכאת הערעור חזר המבקש על טענותיו שנדחו בערכאה הדיונית, וביסודן טענת ההשתק השיפוטי.

           ערעורו נדחה תוך שבית המשפט המחוזי מאשר את קביעות הערכאה הדיונית.

3.        עתה שב המבקש ומעלה גם בפנינו את טענותיו לענין תוקפו של ההשתק השיפוטי הנטען ומכוחן מבקש הוא כי תינתן לו רשות לערעור נוסף.

           לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

           קביעותיהן של הערכאות קמא נסמכות בראש ובראשונה על המשמעות הראייתית הנודעת לרישום הזכויות בדירה על שם המשיבה ועל הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין לענין זה. מעבר לרישום הזכויות על שמה, נוטות הראיות בכללן לחיזוק המימצא בדבר היותה של המשיבה הרוכשת והבעלים של אותן הזכויות.

           זאת, הן מתוך עיתוי הרכישה (בטרם נישאה למנוח), הן מתוך המקורות הכספיים שעמדו לרשותה טרם הרכישה, והן מתוך כך שהמנוח עצמו מעולם לא העלה תביעה או טענה כנגד זכויותיה של המשיבה בדירה.

           תביעתו הסותרת של בן המנוח, המבקש, לא נסמכת על ראיה פוזיטיבית כלשהי.

           די היה בכך כדי להצדיק מסקנת הערכאות קמא גם מבלי הבחינה המקפת שערכו לענין עצם היתכנותה של טענת ההשתק השיפוטי בהקשר הדברים דנן.

           מעבר לנדרש, הניתוח שערכו שתי הערכאות קמא לענין תנאי הסף להעלאת טענת ההשתק השיפוטי מבוסס כדבעי, בנסיבות העובדות שהוכחו, על פסיקת בתי המשפט.