בקשת רשות ערעור 5449/14

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר, סגן הנשיאה ג' קרא והשופטת מ' סוקולוב) בע"פ 25020-03-14 מיום 14.7.2014, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לנוער בתל אביב-יפו (השופטת ט' פרי) בת"פ 35336-09-12 מיום 26.1.2014.

רקע והליכים

2. המבקש הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות של נשיאת אקדח ותחמושת; החזקת רכוש החשוד כגנוב; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על פי עובדות כתב האישום, ביום 7.9.2012 בשעה 01:30 לערך, הלך המבקש ביחד עם הנאשם הנוסף בתיק (להלן: הנאשם הנוסף) ונשא עמו אקדח ובו מחסנית של כדורים. באותה עת, עבר במקום שוטר סיור שקרא להם לעצור. המבקש ברח ואילו הנאשם הנוסף עוכב על ידי המשטרה. במהלך מנוסתו, נפגע המבקש מרכב חולף, אך המשיך במנוסתו תוך השלכת חולצה השייכת לנאשם הנוסף ובה האקדח עם המחסנית. המבקש צירף להליך זה, תיק נוסף שהתנהל נגדו – ת"פ 29210-08-12 – שעניינו שימוש באופנוע ללא רשות בעליו, ונהיגה בו בלא שיש ברשותו רישיון נהיגה ופוליסת ביטוח, וכן החזקת נכס החשוד כגנוב.

3. בית משפט השלום הפנה את המבקש לקבלת תסקיר שירות מבחן לנוער בעניינו. בדיעבד, היו בפני בית משפט השלום מספר תסקירים שהאחרון בהם מיום 25.12.2013. מן התסקיר האחרון עולה כי בעוד שבעבר קיים המבקש קשר רציף עם שירות המבחן, לאחר מעצרו בספטמבר 2013, לא הקפיד הוא על קשר סדיר עד שהוא ניתק אותו באופן מוחלט. צוין גם כי המבקש אינו נמצא במסגרת תעסוקתית או לימודית וכי הוא אינו מרגיש צורך בהליך טיפולי. שירות המבחן התרשם עוד כי יש למבקש קושי להתנהל על פי כללים ונורמות חברתיות תקינות וכי הוא תופס את גורמי החוק כגורמים עוינים. עוד צוין כי קיים סיכון שהוא יהיה מעורב פעם נוספת בפלילים. לנוכח האמור, שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו. במהלך התקופה שבה הופנה המבקש לתסקירי שירות המבחן, בית המשפט הפנה אותו גם לקבלת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות. בפעם הראשונה, המבקש הופנה בטעות כאשר הכוונה הייתה להפנות את הנאשם הנוסף. אולם, לאחר שהממונה כבר פגש את המבקש, הורה בית המשפט לממונה על עבודות שירות להגיש את המלצתו לעניין יכולתו של המבקש לבצע עבודות שירות. הממונה ציין כי המבקש לא כשיר לביצוע עבודות שירות בשל קשריו הפליליים. ביום 26.1.2014 גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש. בית המשפט עמד על חומרת העבירות אותן הוא ביצע ועל הסיכון הטמון בהן לחיי אדם. צוין כי סיכון זה לחיי אדם מצדיק הטלת מאסר בפועל גם על מי שזו עבירתו הראשונה. בית המשפט שקל לחומרה את העובדה כי העבירות המיוחסות לו בתיק המקורי ובתיק שצורף בוצעו במהלך תקופה של פחות משנה. נקבע גם כי המבקש לא השכיל להסתייע בגורמי הטיפול והביע חוסר רצון לאפיק טיפולי. לקולה, שקל בית המשפט את גילו של המבקש והיותו קטין בעת ביצוע העבירות; נסיבות חייו; העובדה כי אין לו עבר פלילי; וכן את הודייתו. לנוכח האמור, גזר עליו בית המשפט עונש של 7 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה חודשים בפועל ושל שישה חודשים על תנאי.

4. המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וטען שלוש טענות מרכזיות. ראשית, כי הפנייתו לחוות דעת של ממונה על עבודות שירות, יצרה אצלו ציפייה לריצוי עונשו בעבודות שירות ועל כן יש מקום לבחון אפשרות זו פעם נוספת; שנית, כי הוא לא שיתף פעולה עם שירות המבחן עקב המצב הנפשי שהיה שרוי בו בעקבות כתב אישום אחר שהוגש נגדו ושעניינו עבירות מין במשפחה – המבקש טוען לחפותו באותו תיק והתיק מתנהל היום בבית המשפט המחוזי (להלן: כתב האישום הנוסף), וכן משום שהוא הניח, בעקבות ההפניה לממונה על עבודות שירות, כי התיק הנוכחי יסתיים בריצוי עונש בעבודות שירות; שלישית, כי יש לגזור גזירה שווה בינו לבין הנאשם הנוסף שהוטל עליו עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי התנהגותו של המבקש – החזקת נשק עם מחסנית כדורים, בריחה מהשוטרים, והשלכת האקדח במהל המנוסה – אינה משקפת התנהגות של קטין אלא של "מקצוען". עוד נקבע כי מדיניות הענישה בעבירות מן הסוג הזה היא של הטלת מאסר בפועל. אשר לציפייתו של המבקש, נקבע כי בפעם הראשונה המבקש ידע שהופנה בטעות לממונה על עבודות שירות ולכן לא היה מקום לפתח אינטרס הסתמכות, ובפעם השנייה החלטת בית המשפט להפנותו לממונה על עבודות שירות התבססה על העובדה שהממונה כבר פגש את המבקש וכל שנותר הוא לסכם את ממצאיו, ולכן, אין די בהחלטה זו כדי ליצור הסתמכות שיש בה כדי לאיין את שיקולי הענישה האחרים. אשר להתנהלות המבקש מול שירות המבחן, נקבע כי התמונה העולה מכל התסקירים היא כי המבקש ניתק את הקשר עם שירות המבחן משום שהוא לא חש צורך בטיפול, ולא משום שהוא חווה טראומה בעקבות הגשת כתב האישום הנוסף נגדו. לבסוף, נקבע כי חלקו של המבקש בביצוע העבירה אינו זהה לחלקו של הנאשם הנוסף, שכן המבקש הוא המבצע העיקרי והדומיננטי בעוד שהאחרון הוא בגדר מסייע. מכאן הבקשה שבפניי.

הבקשה