בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' בדיר

החלטה

מונחת בפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר וכן ההתנגדות עצמה.

תמצית הבקשות להארכת המועד וההתנגדות

במסגרת תיק זה הגיש המשיב לביצוע שיק בסך 12,100 ₪, משוך על ידי המבקש לפקודת "מ. לוי" ליום 20.9.11 (להלן: "השיק"), ואשר לפי החתימה בגב השיק – הוסב על ידי הנפרע.

בהתאם לאישור המסירה אשר הציג המשיב במהלך הדיון, נמסרה האזהרה לאימו של המבקש ביום 25.12.11. בפועל, הוגשו בקשה להארכת המועד וההתנגדות רק ביום 23.1.12.

לטענת המבקש, קיומו של תיק ההוצאה לפועל לא היה ידוע לו עד יומיים לפני הגשת ההתנגדות ונודע לו אודות התיק רק כאשר נמסר לו שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלו.

לגופם של דברים, טוען המבקש כי במסגרת עיסוקו במכירת מוצרי שיש וקרמיקה, נרכשו על ידו מוצרים מסוכן בשם מישה לוי, מילב יבוא ושיווק (להלן: "לוי"). בגין עסקה זו נמסרו ללוי מספר שיקים ובהם השיק נשוא בקשה זו. לאחר מסירת השיקים הסתבר כי לוי נקלע לקשיים ולא יוכל לכבד את התחייבותו, שלכן בוטלה העסקה וניתנה הוראת ביטול לשיק.

על יסוד מסכת עובדתית זו, טוען המבקש כי אין הוא חייב כלל בפירעון השיק בשל כשלון תמורה מלא.

בדיון שהתקיים נחקר המבקש והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון

בטרם הידרשות לשאלת הארכת המועד, יש לבחון אם בכלל הוגשה ההתנגדות באיחור, שהרי לטענת המבקש לא הומצאה לו האזהרה ואודות התיק נודע לו רק כאשר בוצע עיקול בחשבון הבנק שלו, יומיים לפני הגשת ההתנגדות.

במהלך הדיון הציג המשיב אישור מסירה ותצהיר מוסר המראים על מסירת האזהרה לאימו של המבקש עוד ביום 25.12.11. ראיה זו איננה יכולה להיחשב כראיה מפתיעה, כזו שנחתה על המבקש כרעם ביום בהיר שכן היא סרוקה מתיק ההוצאה לפועל. המבקש עצמו הרי ער לכך שהתנגדותו הוגשה באיחור, שהא ראיה – הוא עצמו עותר להארכת המועד. במצב זה, חייב היה המבקש להידרש לאותו אישור מסירה שהוצג, להתמודד עימו, אולי לדרוש לחקור את המוסר ולהבהיר את עמדתו ביחס לאישור זה. המבקש לא עשה דבר מאילו ומאידך – בעצם בקשתו להארכת מועד למעשה הודה בפה מלא כי איחר בהגשת ההתנגדות.

זאת ועוד, המבקש טוען כי נודע לו אודות התביעה מעיקולים אשר בוצעו, אולם מרשימת הפעולות שבוצעו בתיק ההוצאה לפועל, אותה הציג המשיב, מסתבר שעיקולים בוצעו רק בתחילת פברואר 2012, לאחר הגשת ההתנגדות. טענה זו מפריכה לחלוטין את טענת המבקש אודות מועד ידיעתו אודות הליך זה.

לפיכך, הוכחה טענת המשיב בדבר מסירת האזהרה למבקש ביום 25.12.11, במצב זה חייב היה המבקש להגיש התנגדות עד ליום 14.1.12, ההתנגדות הוגשה ביום 23.1.12, ומשמע: באיחור.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו". התקנות אינן מפרטות למה ייחשב "טעם מיוחד", אך בפסיקת בתי המשפט נקבע כי ככלל "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואינו בשליטתו.

במקרה דנא, האיחור מסתכם בתשעה ימים, תקופה לא ארוכה אולם – איחור הוא איחור. המבקש עותר להארכת המועד אך מעיון בתצהירו אין למצוא בו ולו ראשיתו של הסבר לאי הגשת ההתנגדות במועד. על פניו איפה, טעם להארכת המועד אין.

הארכת המועד בנסיבות אלו תיעשה רק כמעשה חסד למבקש, למניעת מצב של עיוות דין. בכדי לבחון אם מתקיימות נסיבות המצדיקות זאת, יש לבחון ההתנגדות גופה.

מעיון בהתנגדות, מסתבר שלפי גרסת המבקש לא ניתנה לו כלל תמורה בגין השיקים שמסר ללוי, כולל השיק נשוא בקשה זו. המבקש טוען לכשלון תמורה מלא. התמונה אשר נוצרה לאחר הדיון שונה לחלוטין. במסמך אשר מצורף להתנגדות ונטען שהינו מסמך של לוי, נאמר כך: "הגענו להסכמה לספק באופן חלקי". דהיינו, כלל לא מדובר בטענת כשלון תמורה מלא אלא בכשלון תמורה חלקי בלבד. כך גם מודה המבקש בסיכומיו כאשר הוא טוען כך: "ועבור מה שקבלנו אנחנו מוכנים לשלם". ולא זו בלבד שכך הופרכה לחלוטין טענת "כשלון התמורה המלא" אלא שאף טענת כשלון התמורה החלקי איננה בסכום קצוב, אין תחשיב כלשהו והמבקש עצמו, כאמור, מודה שהוא מוכן לשלם עבור חלק מסכום השיק. וטענת כשלון תמורה חלקי קצוב הרי איננה טענת הגנה כלפי צד רחוק.

אם כך, ההתנגדות הוגשה באיחור, טעם להארכת מועד איין וכאשר טענת ההגנה הופרכה לחלוטין ודאי שאין תחושת עיוות דין המצדיקה הארכת מועד כמעשה חסד עם המבקש.

לפיכך, הבקשה להארכת מועד נדחית וכך גם ההתנגדות.