אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בני זוג בפירוד עדיין יורשים ובטלות צוואה של מנוחה הפכפכה

בני זוג בפירוד עדיין יורשים ובטלות צוואה של מנוחה הפכפכה

תאריך פרסום : 17/05/2017 | גרסת הדפסה
ת"ע, תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה נצרת
48383-03-14, 48127-03-14, 48336-03-14, 34273-05-15
03/05/2017
בפני סגן הנשיא:
אסף זגורי

- נגד -
התובע בת"ע 48127-03-14 ותמ"ש 34273-05-15 (הנתבע ביתר התיקים):
מ.ג. ז"ל (להלן : "המנוח") באמצעות אפוטרופסו ויורשו א.ג.
עו"ד בלה כהן
הנתבעות/המתנגדות לבקשת צו ירושה:
1. ר.א.
2. ל.פ. - התובעת בת"ע 48383-03-14

עו"ד יוסף אלברק
פסק דין

 

 

בעניין עיזבון המנוחה ר.ג. ז"ל – נפטרה ביום 5.11.13 להלן: "המנוחה"

 

א.         3 השאלות המבקשות הכרעה:

שלוש שאלות עיקריות על הפרק בעניין הצדדים שבכותרת:

א.         האחת היא האם יש לקיים צוואת המנוחה מיום 5/12/12 או שמא לפסול אותה מטעמים שונים שהועלו בהתנגדות (היעדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת, סתירה בין עדות קיום הצוואה)?

ב.         השנייה, האם יש לראות בבן זוגה המנוחה של המנוחה "כבן זוג" ועל כן "יורש" של עזבונה מקום שלא מקויימת הצוואה?

ג.          ולבסוף, האם ובשים לב למענה לשאלה השנייה ולטיב מערכת היחסים והשיתוף בין הצדדים יש לראות בבן הזוג כמי שזכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירות המגורים של המנוחה מכוח הלכות "שיתוף ספציפי"?

 

ב.         הצדדים :

  1. המנוחה עלתה ארצה בשנת 1941 כשהיא נשואה לאדם מבוגר ממנה במספר עשרות שנים וכאשר הם הורים לשתי בנות: ר.א. ול.פ. שפרטיהן בכותרת (יכונו להלן :"ר.א. ", "ל.פ").

 

  1. בעלה הקודם של המנוחה ואביהן של ר.א. ול.פ. נפטר בשנת 1973.

 

  1. בשנת 1974 נישאו המנוחה והמנוח זו לזה, אך לא הביאו לעולם ילדים משותפים. הגרסאות חלוקות לעניין טיב הקשר ביניהם כאשר ר.א. ול.פ.  מאוחדות בטיעון שהקשר הסתיים בשנת 1976 ולמעשה מאז אמן והמנוח נפרדו (כאשר הוא הביא לעולם מקשר אחר בת וגר במקום אחר), בעוד בנו של המנוח טען כי מעולם לא נפרדו וכי המנוח היה היחיד שביקש המנוחה בבית האבות. הכל אף מסכימים כי התקיימו הליכי גירושין בבית הדין הרבני האיזורי בחיפה שמעולם לא הסתיימו בסידור גט או בפסק דין לגירושין או היתר נישואין (הגם של.פ.  ור.א.  טוענות שנערכו גירושין סופיים בשנת 1997).

 

  1. בשנת 2004 אושפזה המנוחה בבית אבות בעפולה ועמותת ש.פ.ר מונתה לה כאפוטרופא במסגרת תיק אפ' (טב') 15842-12-10 וזאת ביום 14/12/2010. 

 

  1. בשנת 2010, מאושפז גם המנוח כאשר בנו מתמנה תחילה כאפוטרופוס על ענייניו הרפואיים ומאוחר יותר גם על ענייניו הרכושיים בעקבות החמרה במצבו (אפ' (נצ') 38259-06-10; אפ' (נצ') 36323-07-12)).

 

  1. ביום 5/11/2016 נלקחת המנוחה לבית עולמה.

 

  1. ההליכים נפתחו על ידי ר.א. ואפוטרופסו של המנוח כאשר המנוח היה עדיין בחיים, ברם סמוך להגשת הסיכומים, נפטר גם המנוח.

 

ג.          רכוש המנוחה:

 

  1. המנוחה עבדה כמנקה בבית החולים "העמק" בעפולה מספר עשורים, ברם במותה הותירה אחריה רכוש לא מבוטל.

 

  1. למנוחה 2 דירות ברחוב עליית הנוער בגבעת המורה. 2 הדירות מוזנחות ביותר ואינן ראויות למגורים במצבן הנוכחי. הדירות עזובות למעלה מעשור ואינן מאויישות והעלויות להשמישן למגורים גבוהות מאוד.

 

  1. למנוחה כספים בשלושה חשבונות בנק, שניים מהם הינן חשבונות בנק "פרטיים" על שמה בלבד ובהם כ-90,000 ₪ נכון להיום ואילו החשבון השלישי הוא חשבון בנק משותף לה ולמנוח ובו סכום של כ-3,500,000 ₪ (ומכאן המאבק המשפטי והייצרי בין צאצאי הצדדים).

 

ד.         אופן ההכרעה בהליכים:

 

  1. ההכרעה הראשונה בהליכים שבפניי תיעשה בשאלת הצוואה של המנוחה. ברי, כי אם יש לקיים הצוואה, גם אז יש לשאול אם רשאית הייתה המנוחה לצוות כל הרכוש המשותף לה ולמנוח ומהו למעשה "הרכוש המשותף" ומהו "הרכוש הנפרד". עם זאת, במידה ובשאלה זו המענה של בית המשפט יהיה כי אין מקום לקיים הצוואה, הרי שאז יש להידרש לשאלה הבאה אחריה והיא האם יש לראות במנוח כיורש המנוחה אם לאו וזאת לצורך דיון בשאלה מיהם יורשיה על פי דין של המנוחה.

 

  1. כמו-כן , במקביל ו/או לאחר ההכרעה בשאלות קיום הצוואה או מתן צו ירושה על פי דין, הנכון יהיה להידרש לשאלת התביעה הרכושית שהוגשה מטעם המנוח כנגד המנוחה ביחס לדירותיה שרכשה מלפני הנישואין.

 

ה.         הצוואה:

 

  1. כאמור, בפני בית המשפט בקשת קיום צוואה שהוגשה על ידי ר.א. בעוד המנוח וגם אחותה ל.פ.  מתנגדים לקיומה של הצוואה.

 

  1. בטרם דיון בתוקפה של הצוואה, יצויין כי מדובר בצוואה בפני שני עדים, שנערכה על פניו, בבית האבות בו שהתה המנוחה וזאת ביום 4/12/12 וזו לשונה כפי שנרשמה במקור:

 

"                                                        צוואה

אני הח"מ מ.ג.  ת.ז. ****

 

בשימי את ליבי כי אין איש יודע עת פקודיו ובדאגתי ליומי האחרון, ומחמת שרצוני לצוות את רכושי שיישאר לאחר מותי, הנני מצווה בזה כדלהלן:

  1. צוואתי זו היא צוואתי האחרונה והיא מבטלת כל צוואה שנעשתה על ידי בעבר וכל עוד לא אבטל צוואה זו או אשנה אותה, הרי ש/היא בלבד תבטא את רצוני האחרון והסופי.
  2. הנני מצווה את זכויותיי הנמצאים ושייכים ואשר יגיעו לי לאחר פטירתי, נכסי דניידי ודלא ניידי, כספים, חסכונות, ביטוחים, פנסיות, קרנות, מניות וירושות עתידיות שאקבל, וכל הפקדונות וכל הכספים הנמצאים בכל הבנקים בארץ לרבות בבנק XXX סניף XXX ח-ן מס' XXXXX וכן חשבון מס' ****המשותף לי ולבעלי מ.ג. וחשבון בבנק XXX סניף XXX מס' **** וחשבון נוסף *** בבנק לאומי סניף עפולה.

 

          לבתי ר.א.  בשלמות.

          דרכון בריטי מס XXX.

 

  1. את כל האמור לעיל אני מצווה מרצוני הטוב והחופשי והגמור ובדעה צלולה ומיושבת עלי, בפני שני עדים הנאמנים עלי.

 

  1. צוואתי זו היא סופית ואינה ניתנת לשינוי, לביטול או לערעור.

 

ולראיה באנו על החתום מרצוני הטוב והחופשי

ביום : 4/12/12

כ"א בכסלו, תשע"ג

                                                                                          ___________

                                                                                          מ.ג.  

 

אנו הח"מ:

  1. א.ש.ר.
  2. א.ש.ט.

בהיותנו בדעה צלולה ומיושבת עלינו, מצהירים בזאת כדלקמן:

 

  1. כל אחת מאיתנו הינו כיום למעלה מגיל 18 שנים.
  2. אף אחד מאתנו לא הוכרז כפסולי דין.
  3. אין בינינו ובין המצווה קירבה משפחתית.
  4. אין לנו טובת הנאה כלשהיא מעיזבונה של המצווה.

 

הננו מעידים בזאת כדלקמן:

 

  1. המצווה חתמה על צוואה זו בנוכחותנו, לאחר שהצהירה בפנינו כי זו צוואתה.
  2. לא הייתה כל השפעה בלתי הוגנת או תרמית בחתימת הצוואה בידי המצווה.
  3. כל אחד מאתנו חתם על אישור צוואה זו בנוכחות המצווה.

 

____________                                          ___________

א.ש.ר.                                                              א.ש.ט.

 

היום: 5/12/12

כ"א בכסלו תשע"ג"

 

 

  1. בצוואתה זו מציינת לכאורה המנוחה, כי היא מצווה את כל רכושה, לרבות מקרקעין, מיטלטלין והכספים בחשבון הבנק המשותף עם המנוח אותו הגדירה "כבעלה" לאחת מבנותיה – לר.א. .

 

  1. אין בצוואה הסברים לנישול הבת האחרת ל.פ. ו/או המנוח.

 

  1. הצוואה ערוכה בדפוס, חתומה לכאורה על ידי המנוחה ועדות קיום הצוואה היא מזכירה של עורך דין שהכירה המנוחה ועדה אחרת שהכירה את ר.א. .

ו.          טענות ר.א.  ביחס לצוואה:

 

  1. ר.א. עותרת לקיום צוואת המנוחה. ר.א.  הייתה מיוצגת בידי מספר עורכי דין במהלך ההתדיינות ולסירוגין לא הייתה מיוצגת לפי בחירתה. התמשכות ההליכים נבעה בין השאר מהטעם שפיטרה עורכי דין, החליפה ייצוג, לא הייתה מיוצגת חלק מהזמן, דרשה ארכות לקבלת מסמכים ובית המשפט התחשב במצב דברים זה, למען לא יהיה צל של ספק כי אפשר לה לבוא יומה בבית המשפט.

 

  1. בסיכומיה, ר.א. בקושי מזכירה את צוואה המנוחה ומתמקדת בנושאים האחרים שעל הפרק (טוענת כי המנוח לא היה "בן זוג" ולכן לא יורש...).

 

  1. עם זאת ניתן לאתר בטקסט הסיכומים מטעמה טיעון ולפיו הצוואה משקפת את רצונה האחרון של אמה המנוחה.

 

  1. במסגרת תצהיר עדותה הראשית, טענה ר.א. שהיא תושבת אנגליה, כי הזניחה את חיי המשפחה שלה וחייה האישיים לטובת התמסרות לטיפול באמה. לדבריה, הצוואה היא ביטוי להכרת תודה של אמה המנוחה על הטיפול המסור בה (סעיף 26 לתצהיר). לדבריה בין אמה לבין אחותה ל.פ.  לא היה כל קשר שנים רבות (סעיף 30).

 

  1. מעבר לטענות אלו של ר.א. , הן בתצהירה והן בסיכומיה, אין כל התייחסות לעדויות שהובאו בעניין קיום הצוואה, נסיבות עריכת הצוואה ולמעשה לפחות לכאורה מהכתובים אין הכחשה של ר.א. כי היא מעורבת בעריכת צוואת המנוחה. ראוי היה בנסיבות אלו, כאשר ר.א.  עצמה זנחה לחלוטין תביעתה לקיום הצוואה ולא התייחסה לטענות הקשות כנגדה, כי לא הייתה עומדת על קיום צוואת אמה המנוחה. בוודאי לא לאור יתר פרטי הנמקת פסק הדין.

 

ז.          טענות ל.פ.  ביחס לצוואה

 

  1. ל.פ. מספרת שבעצמה עברה קשיים בריאותיים ואף סוג של "מוות קליני" בשנת 1998 ועל כן התקשתה לשמר קשר עם עמה. היא מוסיפה, כי מאז שאושפזה אמה בבית האבות היא בקושי זיהתה אותה (סעיף 56 לתצהירה).

 

  1. לדברי ל.פ. , 5 שנים לפני שנפטרה איבדה ל.פ. את חוש המקום והזמן (סעיף 67 לתצהירה).
  2. ל.פ. מוסיפה, כי היה ניסיון להחתים את המנוחה בשנת 2010 והצוות בבית האבות מנע זאת, לפיכך וכאשר מצבה רק הידרדר הרי ברור שלא הייתה יכולה להבחין בטיבה של צוואה בשנת 2012.

 

  1. ל.פ. מתייחסת למנטליות ולמסורתיות של הוריה וטוענת שכפי שאביה לא ערך צוואה כך לא סביר שאמה הייתה עורכת צוואה ומכל מקום הייתה חוששת ונזהרת מאוד לנשל אחת הבנות שהיא בשר מבשרה. לדבריה זו צוואה שאחותה ר.א.  ערכה.

 

  1. לאור דברים אלה ומטעמים של היעדר כשירות, השפעה, מעורבות אישית של ר.א. , טוענת ל.פ. שאין כל מקום לקיים הצוואה ויש ליתן צו ירושה על פי דין. בהקשר זה היא מוסיפה עם זאת כגישת ר.א.  שאין לראות במנוח "כיורש" של המנוחה, הואיל ולא היה "בן זוגה" בעת פטירתה.

 

ח.         טענות בנו של המנוח כנגד הצוואה

 

  1. גם בנו של המנוח התנגד לקיום הצוואה וטען כי המנוחה הייתה תחת מינוי של אפוטרופוס עוד משנת 2010 ושהתה בבית אבות לתשושי נפש, כך נהיר שלא הייתה כשירה לערוך צוואה ולפי סעיף 26 לחוק הירושה, אין לקיימה.

 

  1. בנוסף, היא מפנה לעדויות צוות בית האבות שהכירו מקרוב את המנוחה ומדבריהם עלה מפורשות כי המנוחה לא הייתה יציבה בדעותיה והייתה ניתנת להשפעה על ידי הסובבים אותה. טיעון זה מצטרף לטענת התנגדות אחרת ולפיה הייתה השפעה בלתי הוגנת של ר.א. על המנוחה לערוך את הצוואה לטובתה.

 

  1. הובאו עדויות נוספות המתייחסות לכעסה של המנוחה על בנותיה ועל כך שמי מהן ניסתה ו/או החתימה אותה על צוואה. הדבר מלמד אליבא דבנו של המנוח על ניצול המנוחה על ידי ר.א. ולא על רצון חופשי של המנוחה לצוות את רכושה.

 

  1. כן נטען כי נפל פגם צורני בצוואה הואיל ובעמוד אחד נרשם התאריך 4/12/12 ובעמוד האחר 5/12/12.

 

  1. בנו של המנוח טען, כי המנוח והמנוחה מעולם לא התגרשו ולא נפרדו, כי המנוח ביקר המנוחה בבית האבות וכי עד ליומה האחרון הוא נותר בן זוגה הפורמלי והמהותי ועל כן אם תבוטל הצוואה יש לראותו כיורש לכל דבר ועניין.

 

ט.         דיון משפטי בשאלת הכשירות לערוך צוואה מבחינת הלוקה בנפשו או "בשל טעם אחר":

 

  1. אקדים מסקנה לדיון ואציין, כי אין כל מקום ליתן צו קיום צוואה ואין בית המשפט יכול לקבוע, כי המסמך הנחזה להיות צוואתה האחרונה של המנוחה משקף באמת את רצונה האמיתי ו/או האחרון ו/או כי הייתה כשירה לערוך צוואה ו/או כי מסמך זה נערך ללא השפעה בלתי הוגנת מצד ר.א. . בנוסף, קובע בזה בית המשפט, כי בעצם עריכת הצוואה היה ניצול ציני של ר.א. את אמה ואת נסיבות מצבה הרפואי והרגשי. בית המשפט רואה בר.א.  מעורבת בעריכת הצוואה כך שגם אם הייתה מקויימת היה מחיל לגביה את הוראות סעיף 35 לחוק הירושה והתוצאה מבחינת בעלי הדין הייתה זהה (ביטול זכייתה של ר.א.  בצוואה).

 

  1. סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין למרות שבדיעבד נראה כי מדובר בנסיבות קיצוניות שיכלו להצדיק הכרזה שכזו. עולה השאלה האם המנוחה עשתה הצוואה בעת שלא ידעה להבחין בטיבה?

 

  1. לצורך המענה על שאלה זו, אין לי אלא לפנות לפסק הדין המחייב בסוגייה זו שניתן על ידי כב' השופט מישאל חשין ז"ל במסגרת ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705 (1994), (להלן: "עניין בינשטוק") וכך היו דבריו:

"...מה פירושה של הוראת חוק זו ומה גדר התפרשותה? פלוני נושא בחולי-נפש, הוזה הזיות-שווא, ובהיותו בהשפעת הזיות אלו - ובשל הזיות אלו - מנחיל הוא מעיזבונו-לעתיד למי שהוא מנחיל, ומדיר הוא מעיזבונו-לעתיד את מי שהוא מדיר. האם נכיר לאותו פלוני כשרות לעשות צוואה שעשה ונעניק תוקף משפטי להנחלות שעשה בצוואתו? או שמא נאמר: צוואה חייבת שתיתן ביטוי לרצונו ה"אמיתי" של המצווה: כך - ורק כך - נעניק לה תוקף משפטי. ואילו צוואה שנכתבה בעוד המצווה אפוף הזיות-שווא, ואותן הזיות הן שהוליכו את ידו והביאוהו לכתוב צוואה שכתב - לא נכיר בתוקפה, ונראה אותה בטלה כצוואה שעשאה אדם נעדר כשרות משפטית. זו שאלת המפתח בענייננו, והיא בריח התיכון בכל דברים שנאמר..."

 

  1. בהמשך פסק דינו פונה כב' השופט חשין לשיטות משפט זרות ומקיש מהמשפט האנגלי מהי למשעה אותה צלילות דעת שנדרשת כדי שבית המשפט יקבע כי המצווה כשיר להבחין בטיבה של צוואה לפי חוק הירושה באומרו:

 

"מה דין מורה אותנו המשפט האנגלי בנושא כשרותו של אדם לצוות, ובעיקר בעניינו של אדם שדעתו אינה צלולה והמציאות הסובבת אותו נקלטת בתודעתו בדרך מעוותת? הכלל המקובל והנוהג במשפט האנגלי מתמצת עצמו באמירה, כי לקביעת כשרותו של אדם לצוות על רכושו חייב המצווה להיות of sound disposing", Mind לאמור, דעתו חייבת שתהיה דעה צלולה לעניין כתיבתה של צוואה. מורה-דרך זה לקביעת כשרותו של אדם לצוות אינו מתווה לפנינו אלא עיקרון - תחומיו מוגדרים אך באורח כללי ביותר, וכמעט שאינם מוגדרים - אך יש בו הרעה ערכית חשובה, הכרעת מדיניות חד-משמעית: אדם השופט את המציאות שסביבו באורח לקוי ­לעת הזו אין צורך שנעמיק בטיבו של אותו ליקוי - אפשר ששיטת המשפט תטיל מום בכשרותו לערוך צוואה. הנה כי כן, אפשר שפלוני ייראה בעינינו אדם רגיל ופעילותו בחיי היום-יום כאחד האדם; ואולם אם יוכח - בדרך כלל לאחר מותו - כי כתב צוואה והוריש נכסים שהוריש בראותו את המציאות מסביבו שלא כהווייתה, ובפרשו תופעות באורח חולני ומעוות, אפשר נחליט כי בעת כתיבת הצוואה היה נעדר כושר לכותבה, וצוואה שכתב תהיה בטלה מעיקרה.

עד כאן העיקרון הכללי. ואולם המשפט האנגלי לא סיפק עצמו בקביעת עיקרון, אלא הוסיף ופירט בו עיקרי משנה: חייב המצווה שיבין את טיב מעשה הצוואה ואת תוצאותיו; חייב המצווה שיידע את היקף הרכוש שהוא מנחיל למי שהוא מנחיל; חייב המצווה שיבין ויידע מה ציפיות יש לקרוביו לזכות ברכושו לאחר מותו, למי מנחיל הוא רכוש שהוא מנחיל, ואת מי מדיר הוא מעיזבונו. ועל כל אלה: דעתו של המצווה חייבת שתהיה צלולה ובלתי משובשת, ואסור שחולי-נפש יעוות את כושר שיפוטו; אסור שהזיות-שווא שמקורן בחולי-נפש ישפיעו על רצונו להנחיל מרכושו לאחר מותו, רצון שלולא אות הזיות וחולי-נפש היה מביא להחלטה אחרת להנחלת רכוש..." (שם בעמ' 720 לפסק הדין).

 

ועוד הוא מוסיף:

"כללם של דברים: גם המשפט האנגלי גם המשפט הנוהג במדינות ארצות-הברית, כל אלה לא יכירו בכשרותו של אדם לכתוב צוואה אם חולי-נפש מעקם את שיפוטו הראציונאלי, אם המציאות נתפסת על-ידיו בצורה מעוותת, ובייחוד כך - והוא לענייננו אם מחשבות-שווא והזיות-שווא רודפות אותו ומוליכות את ידו לכתוב צוואה שבה מדיר הוא מעיזבונו-אחריו את יורשיו הפוטנציאליים והטבעיים. על-פי מבחנו של המשפט האנגלו-אמריקני, יש להבחין הבחן היטב בין חולי-נפש על דרך הסתם, חמור ככל שיהיה - או חולי-נפש לעניינים אחרים במשפט - לבין חולי-נפש הגורם מחשבות-שווא ושולל צלילות דעתו של המצווה לעניינה של צוואה: היותו של המצווה "of sound disposing mind". תהא אשר תהא כשרותו של המצווה לעניינים אחרים במשפט, המבחן המכריע באשר לצואה סובב-הולך את יכולתו של המצווה לשפוט נכונה את המציאות הסובבת אותו, ועל דרך זה את כושרו לגבש רצון באשר להנחלת רכושו לאחר מותו. ענייננו אין הוא בחולי-נפש באשר הוא, אלא בחולי-נפש מעוות מציאות המשפיע במישרין על תוכנה של הצוואה; קרי: מחשבות-שווא שהביאו את המצווה לעשות צוואה שלא היה עושה - לאמור: לא היה מחלק את רכושו כפי שחילק בצוואה - לו לא נרדף בידי אותן מחשבות.

לסיום דברינו עד כה נוסיף ונאמר עוד זאת: בנוהג שבעולם, מותיר אדם את רכושו לאחר-מות לקרובים לו - לאשתו, לצאצאיו, להוריו, ובמידה פחותה לאחיו ולאחיותיו - וחולי-נפש מעוות מציאות הינו, ברגיל, חולי-נפש המביא לסילוקם של אלה מעיזבון. זה הדגם שאנו מציירים לנגד עינינו, ועל פיו אומרים אנו לבנות נורמה במשפט. משנקבעה כפי שנקבעה, תתפוס הנורמה כמובן בכל אירועים של חולי-נפש מעוות מציאות - בין בתוך המשפחה בין מחוץ למשפחה - אך גרעינה יישאר תמיד במעגל קרוביו של המצווה, הוא המקום שבו נולדה הנורמה. "

 

י.          דיון עובדתי ופרטני בשאלת כשירותה של המנוחה לערוך הצוואה:

 

  1. בטרם דיון בסוגיית כשירותה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה לא ניתן להתעלם מהקישור שבין עניין זה לבין עניין ההשפעה הבלתי הוגנת הנלמדים מלשון הצוואה ומדברי הפסיקה. לאור העובדה שהמנוחה המזכירה את בעלה בצוואה בוחרת לכאורה לנשל אותו ממנה, ומנשלת בת נוספת (אותה כלל לא הזכירה) ובשים לב למצבה הסוציאלי, רפואי ואישיותי ובשים לב לסיפה לעיל של דברי כב' השופט חשין המנוח עולה לכאורה הצורך לשאול : שמא מחלות הנפש מהן סבלה המנוחה ככל שסבלה הקלו על ניצולה והשפעה עליה עד כי לא שקלה הדברים בהיגיון ובאופן צלול ושמא הצוואה נערכה כפי שנערכה על רקע ובשל הבעיות הנפשיות מהן סבלה בעת שערכה הצוואה.

 

  1. משהקדמנו לעצמנו סימן שאלה ותמרור אזהרה, נפנה לבחינת מצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואה מבחינה קוגניטיבית ונפשית. כאמור, בנו של המנוח ול.פ. טוענים, כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך הצוואה כלל בעת בה נערכה הצוואה והביאו לראיה עדויות צוות בית האבות, אך לפתחו של מי מונח נטל ההוכחה? ברגיל, כאשר מדובר בצוואה תקינה מבחינה צורנית, נטל השכנוע (חובת הראיה) באשר לקיומה של הגבלת הכשרות מונח לפתחו של המתנגד (במקרה זה המנוח והאחות ל.פ. ). אלא מאי, שהצוואה שבפניי אינה תקינה מבחינה צורנית והתאריך שרשום בעמוד הראשון שבה אינו זהה לתאריך שרשום בעמוד השני שבה. פגם צורני זה מעביר את חובת הראיה לפתחה של ר.א.  וזו האחרונה לא עמדה בו (ראה ספרו של השופט ש. שוחט, פגמים בצוואות, עמ' 162, התשע"ו – 2016). מכל מקום וגם אם הנטל היה נותר לפתחם של המתנגדים הייתי קובע כפי שעוד יבואר, כי הוכיחו בראיות משכנעות וכבדות משקל שהמנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של צוואה בעת עריכתה.

 

  1. לטעמי, חשוב מאוד לעניין זה להתייחס בכובד ראש לאשר נכתב "בזמן אמת", בעניינה של המנוחה במסגרת הליך אפוטרופסות שננקט לגביה בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה בתיק אפ' 15842-12-10 בבקשה שהוגשה על ידי ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה.

בבקשת מינוי אפוטרופוס ביחס למנוחה נרשם על ידי ב"כ היועמ"ש בבקשה שהוגשה ביום 9/12/10, (כשנה ומחצה קודם עריכת הצוואה המדוברת), כי המנוחה סובלת מירידה בזכרון מפאת מחלתה ואינה מסוגלת לדאוג לענייניה ולטפל בהם ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג לענייניה במקומה.

 

  1. בתעודת הרופא שצורפה לאותה בקשה על ידי דר' דן שילר מיום 19/10/10, נרשם כי המנוחה רתוקה לכסא גלגלים, סובלת מהפרעות בזכרון אך מתמצאת. לעתים בעיות התנהגות עם אלימות מילולית ואינה יכולה לדאוג לענייניה וזקוקה למינוי אפוטרופוס.

 

  1. בתסקיר הסעד שנערך בעניינה ביום 9/11/10 על ידי העו"ס לסדרי דין מעפולה, מר משה ברקן נרשם כי הוא מכיר אותה עוד משנת 2003 כאשר גרה בביתה. הוא הוסיף שנמסר לו כפקיד סעד שיש חשש לשלומה הגופני ובביקור בית צמא אותה מרותקת לכסא ללא יכולת לעמוד וללא שיש מי שמטפל בה. סירבה לפתוח הדלת למבקרים, רגליה היו נפוחות ואדומות והיא סירבה להתאשפז בבית חולים ודרישותיה היו לא סבירות ולא הגיוניות. על כן היא הועברה לאשפוז בבית האבות בצו לפי חוק החוסים בניגוד לרצונה.

 

  1. התסקיר אף מתייחס לנסיונות קודמים להחתים המנוחה על צוואה ועל התרשמות גורמי הטיפול במנוחה כי אינה כשירה לערוך צוואה וכך נרשם בתסקיר:

 

          "בנו של הפרוד ביקש להחתים את החסויה על ההסכמה כי הכסף בחשבון הועבר להשקעה בעקבות חוב ממשלתיות. הצוות בבית האבות סבר כי מצבה של החסויה אינו כזה המאפשר לה לחתום. הפסיכיאטר ד"ר פייסול הוזמנה למוסד, שוחחה ובדקה את החסויה וקבעה שהחסויה סובלת מהפרעה מסוימת בזיכרון, אינה עקבית בדעתה, נתונה להשפעה על ידי הסובבים אותה ובשל כך לא נראה כי מצבה הנפשי מאפשר חתימתה. בנוסף לבקשה לחתימתה, נודע לצוות בבית האבות כי הם מבקשים להחתימה על צוואה. העניין עם שתי הבקשות לחתימות גרם לצוות בבית האבות ליזום מינוי אפוטרופוס. עוד קודם לכן ביקשנו מבנו של מ.ג. כי לא יחתים את החסויה והוא הסכים לכך...

...שוחחתי מס' פעמים עם החסויה, היא לא זכרה מידע אודות דירותיה, לא זכרה בכמה בנקים נמצאים חשבונותיה או היכן הסניפים, לא זכרה מתי עלתה לארץ או מהיכן הגיעה לעפולה. ראיתי כי שינתה את דעותיה. מס' פעמים בעניין רכושה והעיזבון שיישאר. בשיחותיי עמה התרשמתי כי זכרונה לקוי, משנה את דעותיה, ולמעשה התרשמותי מאוששת את דעת הפסיכיאטרית, ד"ר פייסול. ד"ר פייסול הייתה מנהלת המחלקה לבריאות הנפש בבית החולים בעפולה וכעת בגמלאות". תסקיר מיום 9/11/10.

 

  1. על כך יש להוסיף עדות עו"ס מבית האבות גב' גילה סלע שסיפרה על חוסר היציבות של המנוחה והיעדר כשירותה לערוך צוואה מנקודת מבטה (פרוטוקול דיון מיום 20/1/16 מעמ' 59-70)

 

"ת:  ... היא לא יצרה קשרים חברתיים בכלל עם הסביבה, שאלו אותה והיא ענתה אבל היא דאגה להתבודד. היו התנהגויות חריגות של ר. , בעקבות זאת נכנסנו כמה פעמים לשלום המנכ"ל. כשהיית שואלת אותה משהו היא הייתה עונה ויכול להיות שלמחרת הייתה משנה את דעתה.

ש:     וזה התחיל מהרגע שהיא נכנסה או שראיתם זאת אחר כך

ת:     אני לא יודעת להגיד

ש:     אז היא לא הייתה עקבית בדעתה

ת:     בשנים האחרונות, כל מי שהיה איתה היא רצתה להגיד לו את מה שהוא רצה לשמוע כשלפעמים זה היה ממש סתירה בין מה שהיא אומרת היום לעוד שעתיים. היא הייתה טובה, אבל בגלל הנקודה הזו של ההפכפכות וההתנהגויות החריגות שפעם היא רוצה להרוג מישהו ולמחרת היא מאוד אוהבת, ברגע שהתעוררה סכנה או היה צריך להגן עליה אמרתי שהיא עושה רושם של אישה שמתמצאת וזכותה להחליט על ענייניה אבל אני לא בטוחה כי הייתה בעיה של שיפוטיות. אז ד"ר פיינסוד בדקה אותה ואמרה שיש בעיה, שהיא כל הזמן משנה את דעתה ולכן היא החליטה שהיא לא כשירה לחתימה כי זה לא משהו יציב ואיתן שאפשר לסמוך עליו. אז בעצם התחלנו את התהליך של מינוי אפוטרופוס עבורה כדי להגן עליה ...."

            ובהמשך:

"ש:   היא סיפרה לך על היחסים עם הבנות שלה עד שהוא אושפז

ת:     היא סיפרה על יחסים עם בנות, היא הביעה את הרגשות שלה לבנות. לא היה שם הרבה תוכן, היו הרבה כעסים שיצאו בצורה מאוד מכוערת ששייכים להתנהגות החריגה שדיברתי עליה בהתחלה

ש:     תוכלי לתת דוגמא להתנהלות חריגה

ת:     קשה לי מאוד. היו התנהגויות מאוד קשות.

ש:     הכל מתועד אצלכם, הכל רשום

ת:     היו קללות והיה דיבור רדוד מאוד ובקולי קולות כשכל הדיירים במחלקה שומעים. הרבה כעס היה, היא צברה המון כעס והיא זעקה

ש:     הכעס היה כלפי בעלה

ת:     בכלל לא

ש:     כלפי הבנות שלה

ת:     כן

ש:     ביום שמחתימים אותה על צוואה ב 2012, רשום שהיא אומרת "החתימה אותי הזונה הזו על מסמכים" כשהיא בעצם מתכוונת לבת שלה

ת:     כן

ש:     להערכתך ב 2012 היא ידעה על מה היא חתמה

ת:     היא אמרה שהיא לא ידעה על מה היא חתמה. זה מצוטט, היא אמרה שהיא ידעה שהיא לא מרגישה טובה ולכן היא החתימה אותה. עדכנתי את פקידת הסעד ואמרו לי שזה במילא לא קביל אחרי שהוחלט ע"י המחלקה הפסיכו-גריאטרית שהיא לא כשירה לחתימה, ולכן רק עדכנתי את הגורמים"

 

            ועוד הוסיפה:

"ש:     מה היא הצהירה על הקשרים עם הבנות שלה בפנייך

ת:        הרבה כעס. כשבסוף התקדם הנושא הזה והיא הבינה שיש מלחמות, שם היא הייתה כל הזמן מתהפכת. מצד אחד היא אמרה שהילדות שלה הן דם מדמה, ובאותו הבל פה היא אמרה "אני אוהבת אותן כמו ילדים שלי" על הילדים של משה. "

            וכן:

"ש:   בתור עו"ס שלה סיפרת שנתקלת בהפכפכות קיצונית

ת:     נכון

ש:     האם נתקלת גם בתיאור תואם של התיאור של ד"ר פיינסוד שהיא לא זוכרת אירועים שאת יודעת שקרו?

ת:     כן

ש:     נכון לומר שמכניסתה לבית האבות הסיטואציה הייתה תואמת מצב ב 2004 עד 2010

ת:     למיטב זכרוני, לגבי הפכפכות זה לא השתנה. אבל אני חושבת שזו עמדה. "

 

  1. עדות מנהל בית האבות, מר שלום עמרני, מחזקת הרושם המצטבר מהעדויות האמורות של אנשי המקצוע, כי למנוחה לא היה כושר שיפוט לערוך הצוואה באותה עת. כך היו דבריו באותו דיון מיום 20/1/16 בין העמודים 48-58 לפרוטוקול:

 

"ת:   היה קטע שפתאום הופיעה ר.א.  

ש:     איזה קטע

ת:     כמה שאני זוכר זה אחרי שהתובע יצא מהתמונה ואושפז. ר.א.  התחילה להגיע והיו לנו קצת עימותים על התנהגות שלה, על נושא הדאגה, אבל היא הופיעה והיתה דמות בחייה. היו וויכוחים ביניהן. היה מקרה של אלימות איתה כשהיא ביקשה את התיק. אמרתי לה שאין מצב, שיש צו של בית משפט והיא אמרה שהיא רוצה את התיק בלי לשלם. אז היא הלכה לבית משפט והציגה כאילו אני מחפש אותה. אלו הנהלים שלנו הסברתי לה ולא חשוב מי זה. היא לא הייתה עדינה ביותר.

ש:     ראיתי במסמכים שאתם בתקל אינסופי עם ר.א.  מרגע שהיא מגיע לארץ לאחר האשפוז של משה

ת:     יש לה השקפת עולם משלה. לנו יש מדיניות ואנחנו צריכים לפעול לפיה. אנחנו רואים את הזקן, לתת לו את הטיפול הכי טוב שאפשר, ברגע שמגיע בן משפחה אנחנו אומרים עד כאן, יש אפוטרופוס ואם הם רוצים דבר מה שיפנו לאפוטרופוס"

 

ובהמשך:

"שאלות בית המשפט:

ש:     האם ידעת שהמנוחה סובלת מבעיות זיכרון?

ת:     ד"ר פיינסוד שבדקה אותה קבעה שיש לה בעיה בנושא של קבלת החלטות וזה רק רופא מוסמך יכול לקבוע.

ש:     אחרי שאתם מקבלים מסמך כזה אתם לא מאשרים שהיא תערוך צוואה?

ת:     יש הנחיות של משרד הבריאות. כל אדם שמגיע אנחנו בודקים אם הוא צריך אפוטרופוס.

ש:     אם מישהו מגיע אתם בודקים

ת:     אנחנו בודקים ומפנים לפקיד הסעד. היו דברים מעולם, זה חלק מהתפקיד שלנו להגן על החסוי "

 

  1. עינינו הרואות, כי בפנינו חוות דעת של דר' פיינסוד שהיא פסיכיאטרית עתירת ניסיון בתחום הגריאטרי וכן חוות דעת העו"ס לסדרי דין שבחנה בזמן אמת את מצבה של המנוחה, עמדת העו"ס מבית האבות ומנהל בית האבות וההתרשמות של הכל הייתה חד משמעית – מצבה הנפשי של המנוחה לא מאפשר חתימתה על מסמכים בנקאיים ו/או על צוואה. המנוחה נזקקה להגנה מפני ניסיונות החתמתה על מסמכים הקשורים ברכושה. ננקט הליך מינוי אפוטרופוס. ניתנה הוראה לא לאפשר החתמה על צוואה (שנתיים לפני מועד עריכת הצוואה המדוברת). בנסיבות אלו כלל לא נדרש בית המשפט למינוי מומחה רפואי נוסף שיערוך ניתוח פוסט מורטום של מצבה של המנוחה. קיימים לעיל דיווחים "מזמן אמת" ועוד קודם לו (שנתיים קודם עריכת הצוואה) מהם עולה, כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה. קל וחומר במועד עריכתה בפועל. הדיווחים הם של אנשי מקצוע שנפגשו עם המנוחה וחלקם הכירו אותה היכרות שאינה חד פעמית (דר' פיינסוד). דיווחים אלה אף עדיפים לעתים על חוות דעת רפואית שמוזמנת לצרכי ההתדיינות המשפטית על ידי בית המשפט ונערכת על יסוד דיווחים בכתב (ראה שוחט, פגמים בצוואות, התשע"ו – 2016  בעמ' 164 וכן שוחט פינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, הוצאה סדן, התשע"ד – 2014, בעמ' 121).

 

  1. ר.א. לא זימנה את דר' פיינסוד לעדות וגם לא את עורך התסקיר העו"ס ברקן. משכך, יש לראותה כמי שלא חלקה על קביעותיהם ולמעשה הסכימה איתן. כמו-כן, לא עלה בידה להזים עדויותיהם ומסמכיהם מזמן אמת באמצעות עדותה שלה או עדויות אחרות שהובאו מטעם יתר בעלי הדין. מקום שר.א.  לא זימנה עדים שיכולתה והצהירה כי תזמן לעניין כשירותה של אמה (דר' שילר) יש להחיל הכלל הפסיקתי לפיו, עד שיכול היה בעל דין לזמן או להביא עדותו בפני בית המשפט ולא עשה, הדבר מעורר החשד, כי עדותו אינה תומכת בגרסתו (ראה למשל דברי בית המשפט העליון בע"א 4226/05 בנק איגוד נ' סאטא אטיאס, (24/1/06, פורסם בנבו), ע"א 989/03 חוטר ישי נ' חיננזון, 26/1/05, פורסם בנבו, ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605).

 

  1. העדים האחרים שהובאו על ידי המתנגדים מהימנים על בית המשפט ועדותם לא נסתרה, מה גם שמדובר במי שאין להם אינטרס בעניין העזבון; עדות העו"ס מבית האבות מחזקת מאוד את הרשמים של יתר אנשי המקצוע בעניין היעדר כשירותה של המנוחה לא רק לערוך צוואה אלא לחתום על כל מסמך בעל משמעות והיבטים כלכליים בשל מחלתה, בשל ההפכפכות במצבה הנפשי והיעדר היציבות.

 

  1. כאשר מבקשים אנו ליתן ביטוי לרצונו האחרון של המצווה, אנו מעוניינים לוודא שזהו אכן הרצון האחרון. אך אם הרצון אינו יכול להיות "רצון אחרון" בשל ההפכפכות בהחלטותיה של המנוחה, הרי שאכן מדובר במי שאין לה כושר שיפוט מתאים לערוך צוואה. כל מסמך שיובא בפנינו גם אם יבטא רצונה של המנוחה, הוא לא יבטא רצונה האחרון. מצווה במצבה של המנוחה, לא מודעת לכך בדרגה כזו שתפעל לבטל הצוואה ככל שהיא ערכה אותה. על-כן, קשה להבין כיצד ציפתה ר.א. שתקויים הצוואה של אמה המנוחה בנסיבות אלו.

 

  1. זאת ועוד, במקרה הנוכחי כבר נסמך בעניינה של המנוחה בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (במותב אחר) על דברי אנשי המקצוע וראה לנכון, (עוד בחייה של המנוחה) להגביל פעולות בחשבון הבנק של המנוחה כאשר מונה לה אפוטרופוס. משכך, מתחזק הרושם השיפוטי, כי אם שנתיים קודם עריכת הצוואה לא הייתה כשירה המנוחה אליבא דפסיכיאטר, עו"ס וצוות בית האבות ליתן הסכמות לעניין כספיה ו/או לערוך צוואה, קל וחומר בעת עריכת הצוואה, שכן מצבה היה פרוגרסיבי ללא הטבה או שיפור.

 

  1. כאמור, המצווה לא הייתה אשה מן היישוב שחייתה בקהילה, בביתה וביצעה פעולות ככל אדם. היא הייתה אשה מוגבלת שסבלה מהידרדרות במצבה המנטלי והקוגניטיבי כמעט עשור קודם עריכת הצוואה (לפחות משנת 2003). באדם שהוא בדרך כלל נהוג לומר יש צורך בראיות ממשיות וברורות ואין די בספקות לעניין הטלת דופי בכשרות (ראה ספרו של השופט ש. שוחט, פגמים בצוואות, עמ' 163, התשע"ו – 2016). מכאן מבקש אנוכי לגזור המסקנה ההפוכה ; אדם ששנים מאושפז בבית אבות, מוגדר כסיעודי, סובל מהידרדרות מתמשכת ומבעיות בזכרון, לוקה בשל בעיות קוגניטיביות ורגשיות קשות, ממנים לו אפוטרופוס ולמעשה הוא אינו מתפקד כאדם עצמאי, בוודאי לא בעניין ניהול רכושו וכספיו – לגבי אדם שכזה, יש לקבוע כי חזקת הכשירות הבסיסית קלה יותר לערעור. הוכחת אי כשירות מצד המתנגד צריכה להיות לא באמצעות ראיות מיוחדות, אלא די "בראיות רגילות" ולעתים, כאשר יש פגם צורני והנטל עובר לפתחו של מבקש קיום הצוואה, הדרישה "לראיות ממשיות" להוכחת כשירות צריכה לעבור לפתחו (קרי יותר מאשר "מאזן הסתברויות").

 

י.          דיון בעדויות עדות לקיום הצוואה:

 

  1. 2 עדות חתמו על הצוואה, אחת מהן לטענתה ערכה אותה במשרד עורכי דין בו היא עובדת והיא אף "הביאה" העדה האחרת. אמנם תפקידם היחידי של עדי קיום הצוואה הוא לאשר כי המצווה חותמת על הצוואה בפניהם. אין זה מתפקידם לאמת נתונים נוספים לרבות העובדה שהמצווה חותמת על הצוואה בדעה צלולה ומרצונה החופשי (שוחט, דיני ירושה ועיזבון לעיל בעמ' 93). אלא שבנסיבות המקרה שבפניי, עדה אחת אומרת יום ועדה אחרת אומרת חושך. עדה אחת אומרת: "חתמנו שתינו" בעת ובעונה אחת לאחר המצווה. עדה אחרת אומרת : "חתמתי בתחנת אוטובוס", "העדה האחרת כלל לא נכחה". כאשר מדובר בסתירות חזיתיות עמוקות לעניין חתימת עדות קיום הצוואה, לא ניתן להכשיר הצוואה על יסוד חתימת עדת קיום אחת בנסיבות העניין (וזאת בהתעלם מיתר הביקורת השיפוטית ביחס לכשירות המנוחה לצוות).

 

  1. העדות של אחת מעדות קיום הצוואה הינה עדות שאין בית משפט בישראל שיוכל לבסס על פיה וליתן מכוחה צו קיום צוואה. המדובר על עדות הגב' אש.ט. שתחילה העידה שכלל לא זכרה שחתמה אי פעם על הצוואה. לאחר מכן העידה שלמעשה ר.א. לקחה אותה לבית האבות להחתים את אמה על הצוואה ואף נכחה באותו מעמד (בניגוד לעדות עדת הקיום השניה ולעדות ר.א. ).

"ש:   מציגה לך את הצוואה מיום 56.12.12.

ת:     אני לא זוכרת שחתמתי עליה

ש:     זו החתימה שלך

ת:     זו החתימה שלי אבל אני לא זוכרת שחתמתי

ש:     בעמוד השני זו החתימה שלך

ת:     כן

ש:     את זוכרת משהו מכאן

ת:     לא

ש:     תקראי את הצוואה

ת:     אין לי שום מושג על מה מדובר, וזאת לאחר שאני מעיינת בצוואה

ש:     את המנוחה את מכירה

ת:     לא, לא הכרתי

ש:     את הבת של המנוחה ר.א.  את מכירה, שיושבת כאן באולם

ת:     את ר.א.  לא הכרתי. הבן שלי גר באנגליה. אני לא מכירה אותה. הבן שלי אמר שיש מישהי מסכנה שצריך לעזור לה, אין לה איפה להיות ואיפה לישון והוא אמר שהוא מכניס אותה הביתה. אני לא זוכרת מתי, אולי שנה או שנתיים. הכנסתי אותה יפה, טיפלתי בה, נתתי לה אוכל, ולפעמים כסף לאוטובוס וזהו

ש:     היא הגישה לך מסמך לחתימה בבית

ת:     לא

ש:     היא קראה לך לבוא לחתום על מסמך כלשהו

ת:     הלכנו לאמא. אני לא יודעת אם זו אמא שלה או לא.

ש:     לאיפה הלכתם

ת:     לבית אבות בגבעת המורה

ש:     נסעת איתה ביחד

ת:     כן

ש:     ספרי מה היא אמרה לך

ת:     היא לא אמרה כלום, אמרה שיש מסיבת פורים, פתאום היא שולפת את המסמך וזהו

ש:     את ידעת שזו אמא שלה

ת:     היא אמרה שזו אמא שלה , אני לא מכירה אותה

ש:     ומה קרה אז

ת:     האי שלפה מסמך והמנוחה חתמה

ש:     את חתמת גם

ת:     לא. באותו מעמד לא

ש:     זה המסמך שבפנייך

ת:     אני לא זוכרת את המסמך הזה, באמת

ש:     למחרת חתמת

ת:     אני לא זוכרת שחתמתי על משהו. אני סובלת מפוסט טראומה. נפגעתי בפיגוע כשהייתי בת 14 ואני לא זוכרת הרבה דברים, הזיכרון שלי לא עובד טוב ואני לא זוכרת דבר כזה

ש:     אבל את זוכרת את האירוע שנסעת לשם

ת:     את האירוע כן

ש:     כמה פעמים נסעת לבית האבות בגבעת המורה

ת:     פעם אחת

ש:     את לא מגיעה לשם בהזדמנויות אחרות

ת:     נכון

ש:     וזה היה בפורים

ת:     זה היה בפורים אני חושבת. אני זוכרת שהייתה מסיבה, אם פורים או חנוכה אני לא זוכרת.

ש:     כמה זמן היית שם

ת:     בערך 5 דקות

ש:     שוחחת עם המנוחה

ת:     לא

ש:     את לא יודעת על מה חתמת

ת:     לא. הייתי באמצע נסיעה

ש:     המנוחה ראתה שחתמת, ישבה לידכן באותו מצב

ת:     אני לא חתמתי באותה סיטואציה. חתמתי אחרי שהיא חתמה. היא אמרה לי לבוא ולחתום ולא ראיתי על מה חתמתי וחתמתי.

ש:     למה חתמת

ת:     כי אני אישה טובה, ריחמתי עליה, היא אישה שסובלת מבעיות ברגליים

ש:     לא קראת על מה את חותמת

ת:     לא

ש:     היה איתך עוד מישהו

ת:     לא, חוץ ממנה לא

ש:     פגשתם מישהו

ת:     לא

ש:     לא שאלת אותה על מה את חותמת

ת:     לא

ש:     למה

ת:     כי אני אוהבת לעזור, אני סומכת על אנשים, היא בכתה לי וריחמתי עליה, היא אמרה שהיא מסכנה וככה וככה

ש:     מה הסבירו לך באוטו

ת:     כלום. היא אמרה תחתמי וזהו. עצרתי לה בתחנה בכפר תבור

ש:     ובתחנה חתמת

ת:     כן

ש:     אחרי שחזרתן מבית האבות

ת:     לא. היא הייתה אצלי בבית, שתינו כוס קפה ואכלנו, נסעתי איתה הביתה ובסוף היא ישבה איתי בבית. באמצע הנסיעה היא שולפת לי מכתב ואומרת לי לחתום

ש:     זה היה אחרי שהייתן בבית האבות

ת:     אני לא זוכרת

...

ת:     לא. כשקיבלתי את המכתב הייתי בשוק, את המכתב של בית משפט

ש:     כשהיית בבית אבות והמנוחה חתמה, היה מישהו מהצוות הרפואי או המטפל לידכם

ת:     לא

ש:     איפה זה היה

ת:     בחוץ

ש:     בחורף? בקיץ?

ת:     היה יום שמשי

ש:     מי ישב איתך

ת:     היא, ר.א.  "עמ' 23-32 פרוטוקול הדיון מיום 20/1/16)

 

  1. אם רוצים להאמין לעדה זו, הרי שעדותה זו מתיישבת לכאורה עם רישום שני תאריכים על גבי הצוואה. שעה שבעמוד הראשון לצוואה נרשם 4/12/12 ואילו בעמוד השני נרשם 5/12/12. מאוחר יותר במתן העדות כאשר נשאלה על ידי בית המשפט חזרה בה העדה ומסרה, כי כלל לא חתמה במעמד החתימה של המנוחה, אלא חתמה ברכבה ו/או בביתה. עוד היא הוסיפה כי המנוחה כלל לא רצתה לחתום על הצוואה כאשר נדרשה לכך על ידי בתה ר.א. ולהלן קטע נוסף מעדותה, הפעם במענה לשאלות בית המשפט:

 

"ש:   מה היה עוד חוץ מהחתימה

ת:     לא זוכרת

ש:     אבל את זוכרת שראית אותה חותמת על נייר

ת:     כן

ש:     השיחה הייתה נעימה

ת:     שיחה

ש:     רגילה, לא היו צעקות

ת:     נכון

ש:     האמא עשתה בעיות עם החתימה

ת:     היו קצת בעיות

ש:     מה היו הבעיות

ת:     שהיא לא רצתה לחתום על מסמך. היא לא רצתה בכלל לחתום על מסמכים

ש:     והיא החתימה אותה בכל זאת

ת:     בסוף היא חתמה

ש:     ואח"כ חתמת על צוואה שהיא לא רצתה לחתום עליה. ישבת באוטו כדי לעזור לה

ת:     יכול להיות שחתמתי הרבה לפני, לא זוכרת מתי חתמתי

ש:     אמרת קודם בדיוק איפה חתמת ומתי

ת:     כי היא הייתה אצלי בבית, היא הייתה שבוע אצלי בבית, אירחתי אותה אצלי

ש:     אז חתמת אחרי וזה לא נכון

ת:     אני לא זוכרת אם לפני או אחרי

ש:     באותו רגע בטוח לא

ת:     בטוח

ש:     איך זה בטוח

ת:     כי לא חתמתי באותו רגע. אני יודעת שהייתה מסיבה, האמא חתמה ואנחנו הלכנו הביתה. אני זוכרת שהייתי בבית שלי

ש:     יכול להיות שבבית היא החתימה אותך

ת:     בבית לא, את זה אני זוכרת במאה אחוז. היא החתימה אותי כשהיא ירדה מהאוטו שלי, אמרה לי לחתום וחתמתי. אפילו נתתי לה 20 שקל לאוטובוס..."

 

  1. מעדות זו עולה, כי המנוחה למעשה התנגדה לחתום על הצוואה (ככל שהעדות עדות אמת היא והדבר מתיישב עם עדות העו"ס מבית האבות והרישום במסמכי בית האבות לעניין כעסה של המנוחה על בתה שהחתימה אותה על הצוואה) ומכל מקום לא מתקיים התנאי של צוואה בעדים מקום שהעדה חותמת על הצוואה במועד מאוחר יותר ולא מיד לאחר שהמנוחה חתמה על הצוואה (לכאורה). המנוחה אף לא אמרה במעמד העדה, כי זו צוואה, אין אינדיקציה כי קראה אותה או כי הבינה אותה וחמור מכל אלה, עולה כי הצוואה היא מהלך יזום על ידי ר.א. שאף נכחה במעמד ההחתמה של העדה. עדות ר.א.  אינה מהימנה בעיני. היא מודה כי הגיעה להחתים את אמה על מסמכים בנקאיים ולא על צוואה כאשר מספר דקות קודם לכן העידה שכלל ל נכחה במועד ההחתמה על הצוואה בבית האבות. ר.א.  טוענת שלא ידעה על הצוואה אך קיבלה העתק ממנה אך עדת הקיום מספרת, כי ר.א.  לנה בביתה וביקשה ממנה שתשמש כעדה לצוואה.

 

  1. הנה כי כן, אם חתימת עדים על צוואה אמורה לסייע לבית המשפט לוודא כי הצוואה אכן משקפת רצונו האחרון של המצווה וכי מדובר ברצון חופשי ואמיתי (שוחט בספרו פגמים בצוואות לעיל בעמ' 89), הנה באה עדותה של עדת קיום הצוואה והופכת הקערה על פיה ולמעשה אומרת לבית המשפט: המנוחה סירבה לחתום על הצוואה ואין היא משקפת רצונה האמיתי ו/או החופשי.

 

  1. עדותה של העדה השנייה לקיום הצוואה עומדת בסתירה גמורה לעדות העדה א.ש.ט.. הגב' א.ש.ר. הינה מזכירתו של עו"ד ידוע מ*** ולקחה על עצמה "לעשות טובה" למנוחה ולהכין עבורה צוואה. הסבריה ותיאורה את עריכת הצוואה היו שונים בתכלית. לדבריה היא נפגשה עם המנוחה 3-4 פעמים וזו מסרה לי כי הוא מעוניינת להנחיל עזבונה רק לר.א. כי רק היא מטפלת בה ולכן נערכה הצוואה לבקשתה. לדבריה המנוחה סירבה לשלם עבור שכר טרחת עורך דין ולכן ולאור בקשתה היא ערכה עבורה את הצוואה. היא הכחישה שר.א.  הייתה נוכחת במעמד החתימה על הצוואה להבדיל מעדות העדה האחרת שהיא הוגדרה על ידה כחברה וידידה טובה. העדות של עדה זו הייתה סדורה ונראית לכאורה הגיונית. עם זאת יש לציין כי מדובר במזכירת עורך דין 43 שנים שראתה צוואה אחת או שניים בחייה ומורגלת לכאורה בהתנהלות עם מסמכים משפטיים. ניכר היה כי הייתה מוכנה מאוד לעדותה להבדיל מחברתה.

לדבריה, חמלה על המנוחה הקשישה בבית האבות אותה הכירה ורצתה אך לסייע לה. לטענת, הטעות התאריך היא טעות דפוס. לדבריה, ר.א.  לא נכחה ולא הייתה שם והיא כלל אל הכירה אתה. היא סיפרה כי את הפרטים הרשומים בצוואה קיבלה מהמנוחה בעצמה באמצעות מסמכים שהחזירה לה מאוחר יותר לרבות מספר הדרכון הבריטי של ר.א. .

עם זאת, גם מדבריה לא ניתן להיות משוכנע, כי המנוחה דיברה דברי טעם וההגיון ובפרט לעניין הטעם להנחיל כל עזבונה רק לר.א. . הרי המנוח ובנו ביקרו את המנוחה בתדירות גבוהה יותר מר.א.  שגרה באנגליה. הטיעון של עדת הקיום כי המנוחה אמרה לה שר.א.  היא זו שדואגת לה כל הזמן ומבקרת אותה כל הזמן מתיישב עם בעיות הזכרון של המנוחה ולא עם המציאות. המנוחה הייתה הפכפכה עם היעדר כושר שיפוט לנהל רכושה. הצוואה הינה מסמך המקפיא את הזמן ואילו המנוחה הייתה אשה ששינתה דעתה כל שעתיים כטענת גורמי הטיפול. לא אוכל להכשיר צוואה של אשה במצבה של המנוחה.

 

 

  1. מכל מקום לא ניתן ליתן יד ולקיים צוואה מהסוג שלפניי כאשר קמות סתירות כה מהותיות באשר למעמד עריכת הצוואה, בין עדויותיהן של שתי עדות הקיום. כאשר מצרפים דברים אלה לפגם הצורני, להיעדר הכשירות ולעדויות האחרות מהן עולה כי המנוחה התלוננה בדיעבד למעשה כי ר.א. דאגה להחתים אותה על צוואה מוצאים כי לא ניתן להכשיר צוואה שכזו.

 

  1. הצוואה אף אינה משקפת רצונה האחרון של המנוה כעולה מ"החרטה" או מהאשמותיה של המנוחה את בתה ר.א. שהחתימה אותה על הצוואה. בהקשר זה אני שב ומפנה לדברי העו"ס מבית האבות ולרישומים של בית האבות בעניין זה שנערכו בזמן אמת לכאורה. על כל אלה אוסיף התרשמות שלך עוה"ד ח.מ. שנתבקש על ידי בנו של המנוח לערוך למנוחה צוואה שנתיים קודם לכן וכך היו דבריו:

 

"        ת:           עוד לפני שיצאתי מבית האבות, הגעתי למנוחה ומצאתי אותה יושבת באותו מקום שנפגשנו בו פעם ראשונה והיא שוהה לבד. היא לא הכירה אותי, לא זיהית אותי, לא הבינה מה אני רוצה ממנה ולמה אני מגיע אליך בכלל. במצב דברים זה נאלצתי להפסיק הכל, פניתי לצוות הרפואי, לאחות המטפלת שם. הסברתי לה שהמנוחה מתכוונת ורוצה לערוך צוואה והאם מבחינת הצוות הרפואי אני יכול להחתים אותה או שיש מניעה רפואית. היא אמרה שהיא לא יכולה לתת לי תשובה וביקשה שאני לא אחתים אותה ולהתייעץ עם הרופא המטפל והיא תחזור אליי טלפונית ותעדכן אותי אם אני יכול או לא. כמה ימים לאחר מכן היא חזרה אליי, היא התקשרה ביוזמתה, השארתי את מספר הטלפון שלי, אני לא זוכר את שמה והיא אמרה לי שהרופא אוסר עליי חד משמעית להתקרב אליה ושהיא לא כשירה ומסוגלת לערוך צוואה. בנסיבות פניתי לאלי ועדכנתי אותו, אמרתי לו שאת הטיוטה ערכתי אבל אני לא יכול להחתים אותה ואני מנוע ובזה הסתיימו היחסים."

...

 

"..שאלות בית המשפט:

ש:     עד כמה אתה זוכר את המנוחה ואת הסיטואציה של אז?

ת:     אני זוכר את המקרה הזה. אני עורך דין 20 שנה וזה מקרה אחד ויחיד שאני יוצא מהמשרד ועושה עבודה מחוץ למשרד. אני נתקל באדם שתוך כמה ימים לגמרי משתנה. פעם אחת הוא יודע ומבין ובפעם השנייה לא. הזדהיתי בפניה והיא ידעה שאמור להגיע אליך עורך דין, היא החמיאה גם על הטיפול ועל היחס ושאלתי אותה מה היא רוצה. היא אמרה שיש לה דירה ופירטה מה היא רוצה שיירשם בצוואה. אחרי שהבנתי את רצונה הבטחתי לה להגיע אחרי כמה ימים עם עוד עד ולהחתים אותה על צוואה ואז כאשר הגעתי לאחר כמה ימים מצאתי אדם שונה לחלוטין. היא לא התמצאה בשום דבר, לא ידעה מי אני, למה אני מגיע אליה, מה ערכתי עבורה, מה היא רוצה בכלל. נזהרתי בעניין הזה, ונזהרתי עוד יותר כי היא נמצאת בבית אבות, אז פניתי לצוות הרפואי ושאלתי לגבי היכולת להחתים אותה על צוואה ולהבין את ההשלכות ואחרי כמה ימים הצוות הרפואי חזר אליי עם תשובה שלילית. " (עמ'  19, 21 לפרטוקול הדיון מיום 19/1/16)

 

  1. על כן ומכל הטעמים שפורטו לעיל, אני פוסל הצוואה, קובע כי לא יכולה הייתה לשקף רצון אחרון של המנוחה שדעותיה היו הפכפכות ולא הייתה בעלת כושר שיפוט בעת עריכת הצוואה בשל בעיותיה הרגשיות והמנטליות והקוגניטיביות. אני קובע כי ר.א. הייתה מעורבת בעריכת הצוואה. אני קובע כי המנוחה התחרטה לאחר החתימה על הצוואה. דין הצוואה להתבטל ולא להיות מקויימת.

 

יא.        שאלת היות המנוח "בן זוג" ועל יורש על פי דין:

דיון נורמטיבי :

 

  1. משנפסלת הצוואה, אמור איפוא להינתן בזה צו ירושה על פי דין. ומיהם היורשים על פי דין של המנוחה? שתי בנותיה ובעלה (שבמהלך ההליכים נפטר וראו סעיף 10(1) לחוק הירושה). טוענות שתי הבנות כנגד המנוח: אתה אינך בן זוג, לא גרת עם המנוחה יחד ולמעשה נפרדתם ואף התגרשתם כשנה לאחר נישואיכם לפני 2 עשורים לפחות.

 

  1. על ציר הגישות בהקשר זה, 2 קטבים: הגישה הקוטבית האחת היא הגישה הפורמלית ולפיה, מקום שלא סודר גט או לכל הפחות "הושלש גט", יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה. הגישה שמנגד, היא הגישה המהותית והיא מבקשת לבחון את מערכת היחסים בפועל כבני זוג. לפי גישה זו, "נישואין על הנייר" ריקים מתוכן של זוגיות או התנהלות של הצדדים בפרידה ארוכת שנים צריכה להפקיע זכות הירושה של "בן הזוג" הרשום ככזה, גם אם הצדדים לא התגרשו.

 

  1. פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בעניין סבג (ע"א 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נג(4) 49 – להלן "עניין סבג") דן בשאלה האמורה לעיל וזאת על רקע העובדה שמי שטען להיותו בן זוג קיבל היתר נישואין מבית הדין הרבני לשאת אשה אחרת. פסק הדין נוקט לכאורה בגישה המהותית אך עם זאת נקיטת הגישה המהותית מצומצמת לנסיבותיו של אותו מקרה.

 

  1. בעניין סבג נקבע כדלהלן:

        "בית-משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת-זוגו של פלוני תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עמו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרה. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהייתה בין בני-הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש...

 

.... עניין חלקה בירושה של מי שחויבה בגט אך סירבה לקחתו, ובשל כך הושלש גטה והופקדה כתובתה וניתן לבעלה היתר לשאת אישה נוספת על פניה, לא נדון עדיין. לפי קו המחשבה האמור, צריך היה לפסוק מיד כי המשיבה זכאית לרשת את מחצית עיזבונו של המנוח יחד עם המערערת, מאחר שהיא זקוקה לגט. אלא שלאור משמעותו של היתר הנישואין שקיבל המנוח, לצד הרעיון שמאחורי כללי הירושה על-פי דין, ייתכן שלפנינו חריג, ושיש לקבל את טענת המערערת ולקבוע, שהמשיבה אינה בגדר "אשתו" של המנוח לצורך חוק הירושה. כתוצאה מכך, היה מחולק עיזבונו של המנוח כך שהמשיבים 2-4 יקבלו מחצית, ואילו המערערת תקבל את המחצית השנייה, בלא שתצטרך להתחלק בה עם המשיבה. אסביר קודם את הלך מחשבתי, ולאחר מכן אסביר גם מדוע הגעתי, לבסוף, למסקנה אחרת. בניגוד לשיטות משפט מערביות, הגירושין בדין היהודי אינם פעולה שיפוטית. התרת קשר הנישואין נעשית על-ידי הצדדים עצמם, ולאחר תקנת הרגמ"ה, יש צורך בהסכמת שני בני-הזוג לגירושין. כך, רצונם של בני-הזוג להתגרש מספיק, ובית-הדין אינו יכול לכפות עליהם את המשך הנישואין למרות רצונם. הצד השני של אותו מטבע הוא, שבלעדי הסכמת הצדדים ושיתוף הפעולה ביניהם אין אפשרות להוציא גירושין אל הפועל. אפילו ציווה בית-הדין על גירושין, בני-הזוג אינם מגורשים אלא משעה שהגט נמסר בפועל מהגבר לידי האישה. בית-הדין אינו יכול להתיר בעצמו את קשר הנישואין. עם זאת, בית-הדין יכול לנקוט אמצעים שונים כדי להמריץ את הצדדים להתגרש. כאן יש הבדל בין מעמדו של הבעל לבין מעמדה של האישה. לפי דין תורה, מותר היה הגבר בנשים מספר, ולכן במקרים מסוימים ניתן גם היום, לאחר חרם דרבנו גרשום האוסר על הגבר לשאת אישה על אשתו, לתת לו "היתר נישואין", המרשה לו לשאת אישה שנייה. לעומת זאת, אין אפשרות ל"היתר נישואין" שכזה לאישה, והיא מנועה להינשא כל עוד לא קיבלה גט מבעלה...בענייננו נתן בית-הדין פסק-דין המחייב את המשיבה להתגרש מן המנוח. משסירבה לקבל את הגט, השליש המנוח את הגט ואת הכתובה והפקידם בבית-הדין. לאחר שעשה כן השתחרר, למעשה, מכל חיוביו כלפיה, וניתן לו "היתר נישואין", שהתיר לו לשאת את המערערת לאישה על פני רעותה, המשיבה. להלכה, היתר הנישואין שקיבל המנוח אינו מנתק את קשר האישות שלו עם המשיבה (אשתו הראשונה לצורך העניין), אך למעשה, ממלא ההיתר תפקיד של גירושין, בהתירו לגבר להינשא לאישה שנייה שרק עמה הוא חי .... משום כך סבור הייתי, שיש לראות את המשיבה כבעלת מעמד כפול, כך שמעמדה לפי הדין הדתי אינו כמעמדה לצורך דין הירושה האזרחי: באופן פורמאלי עודנה נשואה – לפי הדין הדתי, אך לאור הרציונל שמאחורי ההיתר, יש לראותה, לצורך דיני הירושה, כגרושה שאין לה זכויות בירושתו של המנוח.. ...יש שיקשו: כיצד זה תהא אישה נשואה לפי הדין הדתי אך לא נשואה לפי דין הירושה האזרחי? והרי מעמדה של אישה יהודייה נקבע לפי הדין האישי שלה. התשובה היא, שהשאלה שבפנינו אינה מיהי אישה נשואה בדרך-כלל, אלא מיהי אישה נשואה לצורך סעיף 146 לחוק הירושה. אף שבדרך-כלל אני סבור כי יש לתת ללשון החוק את המשמעות הרגילה שלה, יש שהמשמעות תצמח מתוך ההקשר של הדברים." (עניין סבג בעמ' 55-60).

 

  1. לאחר פרשת סבג, הגיעה סוגייה דומה לפתחו של בית המשפט המחוזי בת"א במסגרת עמ"ש (ת"א) 38845-10-12 פלונית נ' ל.א., (ניתן ביום 7/1/15 ופורסם במאגרים). באותו מקרה נדון ערעור על פסק דינה של כב' השופטת שפרה גליק מבית המשפט לענייני משפחה בת"א, אשר קבעה כי מי שהייתה נשואה פורמלית למנוח, לא תיחשב "כבת זוג" לצרכי סעיף 10 לחוק הירושה, לאור העובדה שאין חולק כי היא והמנוח היו פרודים תקופה של 41 שנים ובמהלך 35 שנה מתוך תקופת הפרידה הייתה בת הזוג ידועה בציבור של גבר אחר. אב"ד, השופט י. שנלר פתח הדיון הנורמטיבי בפסק דינו באמירה החשובה לענייננו ולפיה בבואנו לבחון את הוראות חוק הירושה, מוצאים אנו כי "אין הגדרה למונח בן-זוג, אולם מוצאים אנו התייחסות לשאלת היות בן-הזוג נשוי, אם לאו." הוא מוסיף לעניין סבג, כי באותו מקרה בית המשפט העליון לא נדרש לשאלה של פרשנות מהותית, אם לאו, של הוראת סעיף 10 לחוק, אלא לפרשנות מהותית ובהתייחס למונח "נשוי" בגדרה של הוראת סעיף 146 לחוק הירושה. עוד הוא מוסיף לעניין בחירת בית המשפט העליון בגישה הפורמלית דווקא באומרו:

        "מסקנת האמור, כי אין לראות באשר נקבע בפרשת סבג בהכרח, כפסיקה לפיה המבחן הינו מבחן מהותי, ובהתעלם מהמבחן הפורמלי. מכל מקום, עולה כי בפסיקת בית המשפט העליון, המבחן הינו מבחן פורמלי. דהיינו, אם אכן קיימת זיקה של קשר נישואין בין המוריש לבין בן-הזוג, וכשבית המשפט אף הרחיב את הזיקה ואת המבחן של היזקקות לגט, גם אם מדובר בגט מחומרא או מספק. ודוק, במרביתם של אותם מקרים שנדונו והובאו בפסיקה, לא מדובר היה במקרים בהם השלום שרר בין בני הזוג, אלא הפוך מכך. יתר על כן, אם היינו בוחנים את ארבע המטרות, כהגדרתן לעיל, אשר מונחות ביסוד קביעת המחוקק אודות ירושה על-פי דין של בן-זוג, קרוב לוודאי שהמסקנה הייתה שהמטרות אינן מתקיימות, או למצער, אינן מתקיימות בחלקן הגדול, באותם מקרים שנדונו בפסיקה. חרף זאת, רואים אנו כי גם באותם מקרים, בית המשפט דבק במבחן הפורמלי, ואף החמיר ביחס אליו.  לכאורה, היה מקום באותם מקרים בהם ברור שבני הזוג נפרדו בפועל, ולכאורה אין כל הצדקה כי בנסיבות אלו בן-הזוג יירש, כי בית המשפט יבחן מבחן מהותי את הנסיבות, אולם כאמור בפועל, למעט  בפרשת סבג, ואף זאת לפי חלק מהדעות בלבד, לא ננקטה דרך זו."

 

 

  1. השופט שנלר מסכם ניתוח עניין סבג באומרו :

        "לדידי, אכן המבחן הוא מבחן פורמאלי, ואין לראות בפרשת סבג כמקור אופרטיבי לעבור ממבחן הפורמאלי למבחן המהותי, ככל שעסקינן בהגדרת 'בן-הזוג' בסעיפים 10 ו- 11 לחוק

הירושה. בלשון אחרת, לרבות נוכח הפסיקה העקבית אשר לא נדרשה לבחינת קיומם של תנאים אלו או אחרים, אלא בחנה את שאלת ההיזקקות לגט, דהיינו שאלת קיומם של הנישואין, אם לאו, נראה כי הפסיקה לא ראתה בכוונת המנוח התיאורטית את המבחן הקובע, אלא את "הסטטוס" של מסגרת היחסים שבין המנוח לבת-הזוג, או בין מנוחה לבן-זוג, כמבחנים הקובעים."

 

  1. הוא קובע לפיכך נחרצות, כי נכון לדין הנוכחי (חוק הירושה – להבדיל מחוק דיני ממונות (פרק הירושה), גם אם מדובר במקרה דנן, במקרה קיצון, עדיין אין לשנות מההלכה הפסוקה, כפי שפירשה את חוק הירושה, וכך גם כעולה מאותן הוראות בסעיף 11 לחוק הירושה, אשר מהן ניתן להסיק כי בן הזוג היורש, במובנם של סעיפים 10 ו- 11 לחוק הירושה, הינו מי שנשוי, וכשהקביעה עניינה קביעה שבסטטוס. קביעה זו תחול גם ביחס לאותו אלמנט שלילי שבסעיף 55 לחוק, וכשלא תיבחן כוונה של מי מהצדדים או האם מתקיימות אכן נסיבות קיצוניות, אשר בגינן יש לסטות מהאמור. לדעתו, לא בכדי לא נמצא בפסיקה בבית המשפט העליון, עד היום, מקרה ובו אכן יושמה פרשנות מהותית בפועל. הוא מביע החשש, כי פתיחת האפשרות להיזקק לשאלת הנישואין דה פקטו, להבדיל מעצם הנישואין דה יורה, עלולה לגרום לסחף בפניות לבית המשפט במסגרת בקשה של צו ירושה, תוך טיעון כי הגם שמדובר באלמן או אלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים, יש לראותם כמי שאינם ממלאים אחר הדרישה של בן-זוג.

 

  1. דומה כי גם מלומדי המשפט מחזיקים בגישה זהה לעמדת כב' השופט שנלר. כך למשל כותבים שוחט, פינברג ופלומין בספרם דיני ירושה ועיזבון בהקשר זה כך:

        "למונח בן זוג יש מובנים שונים בהקשרים שונים. אין לו משמעות אחידה בכל דברי החקיקה. יש שהוא פורש במובן של בן זוג נשוי....לעתים נזקק בית המשפט לדיבור "בן זוג" גם בהקשר של בן זוג שאינו נשוי... הדיבור "בן זוג" בהקשרו של סעי, 11 לחוק משמעו בן זוג שבא בקשר נישואין פורמלי....התנאי של נישואין פורמליים מתקיים כמובן א בני הזוג הם יהודים שנישאו בישראל או מחוצה לה כת משה וישראל...בנישואין כדת משה וישראל ייחשב אדם "לנשוי" על פי מבחן "ההזדקקות לגט"...כלומר השאלה אם פלונית היא בת זוגו של אלמוני תוכרע על פי הצורך באקט של גירושין כדי לשים קץ לקשריה עמו. לעניין הירושה אין חשיבות לשאלה מה הייתה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שהם חיו בנפרד בעת מותו של המוריש. בע"א 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נג(4) 49 אכן הוכרה האפשרות לשלול מאישה "סרבנית גט" שבעלה קיבל מבית הדין היתר נישואין את מעמדה כבת זוג לפי חוק הירושה. עם זאת יש לצמצם את השימוש באפשרות זו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. בפרשה זו נדרש בית המשפט העליון להכריע בדבר זכאותה של אשה שהושלש גיטה וניתן לבעלה היתר נישואין לרשת את מחצית עיזבונו יחד עם האשה שלה נישא הבעל על פי היתר הנישואין שניתן לו. לעניין סעיף 146 לחוק (אשר קובע כי "אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאישה אחת, מה שמגיע לבן זוג בירושה על פי דין יחולק בין אלמנותיו בשווה"), ביכר בית המשפט את הפרשנות המהותית ולא את הפרשנות הפורמלית, וגרם כי במצב הדברים על פי הדין האישי אין לראות באישה הראשונה (שהושלש גיטה) מי שהייתה נשואה למנוח, והאישה השנייה היא זו שצריכה לזכות בעיזבונו. בית המשפט נזקק לפרשנות זו משום שסעיף 146 לחוק הירושה  עוסק במוריש שהיה נשוי ליותר מאישה אחת ולא במי שיש לו שתי "בנות זוג"....

          עם זאת, לדעתנו אין מקום להרחיב את השימוש באפשרות שהועלתה בפרשת סבג לעניין מקרים שבהם החליטו בני הזוג להתגרש, חתמו על הסכם גירושין, אישרו אותו בבית הדין ואף נפרדו זו מזה וגם לא במקרה שבו לפני מועד סידור הגט לקה המנוח באירוע מוחי שמנע את סידור הגט (ת"ע (חי') 2120/08 פלונית נ' פלונית, (20.1.2010)). כך גם במקרים הבאים: פירוד ממושך (חמש שנים בלבד) ; חלוקה בפועל של הרכוש על פי הסכם גירושין שנחתם ; הכרזתה של אישה כמורדת וחוסר פעילותה של האישה לביטול פסק דין זה (ת"ע (חי') 12601-03-09 ש' ש' נ' האפוט' הכללי (2.11.2009) ; קרו גם ת"ע (ת"א) 108091/08 ח' א' נ' ר' א' (11.8.2012). בשני המקרים האלה לא הושלש הגט ולא ניתן היתר נישואין כבפרשת סבג, שם אף נישא המנוח לאישה שנייה...." (שוחט, פינברג ופלומין בספרם דיני ירושה ועזבון לעיל בעמ' 62-64, ההדגשות שלי א.ז. ואינן במקור).

  1. גם המלומד קורינאלדי מחזיק בדעה זהה, כאשר הוא מביא לה ביסוס נוסף. עולה מדבריו כי הוא סבור שלמעשה המחוקק הבחין בין זכות הירושה הכללית של בן הזוג ללא קשר לשאלה אם הוא חי עם המוריש/ה אם לאו לבין זכויות ירושה פרטניות בעזבון התלויות במגורים המשותפים. הוא כתב בנושא זה את הדברים הבאים:

           

"יודגש כי זכות הירושה של בן הזוג הנשוי אינה מותנית בחיים משותפים של בני הזוג בעת פטירת המוריש. זכות זו קיימת גם אם בני הזוג חיו בנפרד בעת פטירת המוריש או במשך תקופה לפני פטירתו. אולם חלק מהזכויות הנתונות לפי חוק הירושה לבן הזוג שנשאר בחיים, תלוי בכך שבן הזוג גר עם המוריש בעת פטירתו. דברים אלה אמורים במיוחד לגבי המגורים בדירת הנישואין (סעיף 115 לחוק הירושה), וכן לגבי ירושה דירת מגורי המוריש ותכולתה (סעיף 11(א) לחוק הירושה)" (מ. קורינאלדי, דיני ירושה, מהד' 2 (2012) בעמ' 114) 

 

  1. כאמור בפסק דינו של כב' השופט שנלר לעיל, כאשר פונים לעיין בהצעת חוק דיני ממונות (פרק ירושה), מוצאים כי המחוקק מעוניין לשנות מההסדר של הדין הנוכחי, כאשר הוא עצמו מודע לכך, שנכון להיום, המבחן הוא מבחן פורמלי של היות בני הזוג נשואים ולא מבחן מהותי (ראו דברי ההסבר של הצעת החוק לעניין מעמדו של בן זוג כיורש וכן עמ' 15 ו-19 לפסק דינו של השופט שנלר).

 

  1. בערכאות דיוניות לא נמצאה עמדה אחידה חרף הפסיקה האמורה לעיל. כך למשל, עמדה זו כי יש לפרש הדיבור "בן זוג" לצרכי סעיף 10 לחוק הירושה, פירוש פורמלי (סטטוס אישי-דתי) ולא מהותי (למשל: אם חיים כבני זוג נשואים או פרודים) אומצה בפסיקת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת שלי אייזנברג בת"ע (חי') 27239-07-13 עז' המנוחה ש.ק. ז"ל נ' נ. ס. (19/2/2017, פורסם בנבו)). ומנגד, כב' השופט נמרוד פלקס קבע בעניין אחר כי יש לפרש הדיבור פרשנות מהותית וכפי שעל בית המשפט לבחון מבחן "ההזדקקות לגט" כך עליו לבחון אף את העדר תוקפם של הנישואין על פי מבחן "החיוב הגט". היינו, מקום בו סבור ביהמ"ש כי על סמך הראיות שהובאו בפניו, היה ביה"ד הרבני מחייב בגט לו נדון העניין בפניו עובר לפטירת המוריש, אזי יש לראות בבן הזוג כגרוש לצורך דיני הירושה (תמ"ש (יר') 57918-06-15 ע.ח.פ. נ' ר.פ. (18/2/16, פורסם בנבו).

 

            בנסיבות הענין שבפניי שוכנעתי, כי לצרכי שאלת "בן זוג" כיורש לפי סעיף 10 חוק הירושה, יש לנקוט בפרשנות הפורמלית ולא בזו המהותית. כמובן שבהקשרים אחרים, תיתכן מסקנה אחרת.

 

דיון פרטני ועובדתי בשאלה האם המנוח היה "בן זוגה" של המנוחה בעת הפטירה

 

  1. הבאתי הגישות לכאן ולכאן, אך אראה שבנסיבות מקרה דנן, גם לפי הגישה המהותית אין לקבל טענת בנותיה של המנוחה כי המנוח לא היה "בן זוגה" לצרכי סעיף 10 לחוק הירושה.

 

  1. נפתח ונציין, כי אין חולק, לפחות כעולה מתצהירו של בנו של המנוח, כבר החל משנת 1997 המנוח והמנוחה לא חיו יחד. הדברים עולים גם מתסקיר הסעד שהוגש בתיק האפוטרופסות בעניין המנוחה, שם קובע העו"ס המכיר המנוחה משנת 2003 כי היא גרה בגפה. בנותיה של המנוחה טוענות כי בשנת 1976 נפרדו המנוחים זו מזה וכי למנוח נולדה בת מקשר אחר. טיעון זה נתמך בתביעת גירושין שהמנוח הגיש כנגד המנוחה והצהיר לפרוטוקול בית הדין הרבני מיום 19/7/1977) כי מתוך 3 שנות נישואין הוא לא חי עם המנוחה מזה שנתיים. מנגד המנוחה טענה, כי המנוח נוהג להגיע מעת לעת לביתה ולחיות עמה, כך שקשה לקבוע נחרצות כגישת הבנות. זאת ועוד מהחלטות של.פ. צירפה עולה, כי בית הדין דחה את אחת מתביעות הגירושין שהגיש המנוח וזאת ביום 19/7/77.

 

  1. מכל מקום ניתן לקבוע על יסוד הכתובים וההצהרות שבפניי שבוודאות החל משנת 1997 לא חיו המנוחים זו עם זה תחת קורת גג אחת. צורף בעניין זה הסכם גירושין חתום על ידי הצדדים ועורך דין מחאג'נה שערך אותו עבורם. ההסכם לא אושר אך מהווה אינדיקציה לפירוד. כן הובא בתצהירה של ל.פ. עותק פניית המנוחה והמנוח לבית הדין הרבני מיום 7/9/97 בה עתרו לזמנם לאישור ההסכם ולקביעת מועד לסידור הגט.

 

  1. ויחד עם כל זאת, לא הובאה כל ראיה לפיה המנוח והמנוחה התגרשו. זה המקום לציין ולהדגיש, כי דברים אלה של ל.פ. כאילו המנוח והמנוחה התגרשו הן בתצהירה (סעיף 18 : "בשנת 1997 מ.ג.  ואמא סוף סוף התגרשו") והן בסיכומיה (סעיף 21 "ולידיעת כולי עלמא, הם התגרשו"), מהווים לא פחות מאשר הטעייה של בית המשפט. ראשית, אין לא נערך טקס סידור גט בין המנוחים בבית הדין הרבני מעולם ואין כל עדות כי נערך טקס שכזה. ללא טקס סידור, לא ניתן לומר כי הצדדים התגרשו. שנית, עיון במסמכי בית הדין הרבני כולם (הוגשו ביום 23/12/14) מעלה כי אכן נערכו הליכים שונים בין הצדדים, לסירוגין, החל משנת 1976, אך ההליכים נזנחו פעם אחר פעם, בשל מחדלי מי מהמנוחים כאשר מי מהם או שניהם לא מתייצבים לדיונים. לא הובא בפניי אישור על סידור הגט ואף לא חיוב בגט. לא הובא בפניי אסמכתא המעידה על אישור הסכם הגירושין משנת 1997 בבית הדין הרבני.

 

  1. מנגד הובאו בפניי מספר לא מבוטל של מסמכים ועדויות המצביעות על המשכיות בקשר בין המנוח לבין המנוחה, גם לאחר שהוצאה בצו לפי חוק החוסים לסידור חוץ ביתי בבית האבות ועד לפני שנים אחדות. כך בתמ"ש 4480/04 הצהיר העו"ס ברקן לפרוטוקול הדיון מיום 27/5/2004 כי המנוח מבקר את המנוחה. זאת ועוד, גם בעניינו של המנוח התנהל תיק אפוטרופסות בו הוגש תסקיר סעד על ידי אותו עו"ס ברקן המכיר המשפחה ושם הוא מתאר היחסים בין המנוח למנוחה: "הוא נפרד מר. עוד לפני כמה שנים, אם כי לא התגרשו מעולם והוא נשאר בקשה עמה על אף המגורים בנפרד.... בעלה לשעבר המשיך לשמור עמה על קשר בהיותה בבית האבות ודאג לבקרה בתדירות גבוהה ולהיענות לכל בקשותיה...".

 

  1. גם מעדות מנהל בית האבות עולה, כי המנוח נהג לבקר המנוחה ולהיות עמה בקשר בבית האבות:

"ת:   אני לא הייתי בקבלה של אותו יום, אבל ראינו את ענבל מגיעה לבקר אותה מדי פעם. באופן אישי יצא לי להיתקל עם הבעל של המנוחה 4- 5 או  6 פעמים בשעות אחה"צ, , בנוסף לדיווחים שקיבלתי מצוות של בית האבות הוא היה בקשר מתמיד עם המנוחה

ש:     בדיווחים של הצוות מופיע שהוא היה שותף לישיבות שהיו אצלך 

ת:     יכול להיות"

...

"ש:   כשעירבו אותך בסיפור, מה סיפרו לך על בעלה של ר.

ת:     אני יודע שהוא ביקר אותה כל הזמן, הוא דאג לה ולכל מה שהיא צריכה, הוא תמיד הביא. הייתה תקשורת טובה מאוד בין המחלקה והעובדים לבינה, היא ציפתה לו והוא ציפתה לו עד שהגיע למצב שהוא אושפז

ש:     אתה יכול להעיד שהמנוחה ר. בעצם אהבה את בעלה

ת:     כן. הוא היה בן הדמויות היחידות שראינו שהופיע בבית אבות. הוא סעד אותה. לא שמעתי על דיווחים שבאיזשהו מקום הוא לא הגיע או שהיו צריכים לחפש אותו. תמיד כשפנו אליו הוא הביע נכונות. הוא התייצב כמו שעון, הכל מתועד בתיק וכל תאריך.

ש:     בדיווח ראיתי שהוא הופיע יום ביומו. אז אני מניחה שהקשרים שלו עם הצוות בבית האבות הם קשרים הדוקים. בכל זאת הוא בן 80, בטוח שהוא יצר קשר עם העו"ס ואיתך.

ת:     אני אישית לא ראיתי אותו יום יום וזה גם לא התפקיד שלי. בהזדמנות שיצא לי לראות ראיתי אותו שם וידעתי שהוא נוכח לפי הדיווחים שקיבלתי מהמחלקות, ידענו שהוא הדמות המרכזית התומכת, אני לא המטפל הישיר

ש:     באופן אישי התרשמת ממנו כאדם ישר, כאיש נעים

ת:     אני לא יודע מה מעשיו ומה הוא עשה. אני מכיר אותו מתוך היכרות קודמת לפני הרבה שנים. ברמת הטיפול והדאגה לאשתו, ברמת מערכת היחסים שהייתה ביניהם כשהם נפגשו באירועים כמו ימי הולדת או חגים הוא הופיע והכל נראה יפה ומכובד"

"ש:   ידוע לך על בקשות שלה שיקחו אותה לבקר את אדון מ.ג.  לאחר שאושפז

ת:     היא ביקשה ונדמה לי שגם הוציאו אותה לבקר אותו

ש:     בקשר שלכם איתו הטלפוני, אתם יוצרים קשר

ת:     בד"כ כשמבקשים אנחנו נותנים את האופציה הזו

ש:     אם היית צריך להגיד כמה מילים על משה והמנוחה ר. , על מערכת היחסים שלהם

ת:     בתקופה שהיא הייתה בבית אבות מאז שהגיעה, ועד שהוא אושפז, הייתה ביניהם מערכת יחסים טובה, הוא בא לבקר אותה, דאג לה לכל צרכיה, אני חושב שכל הצוות יכול לומר את זה. היא הייתה בשתי מחלקות, לא היינו צריכים לדרוש ממנו דברים בכוח, הייתה זוגיות יפה. "

 

ובהמשך:

"ש:   כשאמרת קודם שהוא בעלה זה מתוך הנחה שהוא בעלה.

ת:     היא אמרה שהוא בעלה.

ש:     האם גב' מ.ג.  המנוחה אמרה לך אישית "תכרי זה בעלי"

ת:     אני לא זוכר. אני יודע שכל הזמן דיברנו והיא דיברה שזה בעלה, היא הציגה אותו כבעלה גם לי. להיגד אם היא אמרה לי שזה בעלה עכשיו ושהם היו נשואים אין לי מושג

ש:     אז אתה לא זוכר

ת:     אני לא זוכר, אני יודע שהיא הציגה אותו כלך הזמן כבעלה

ש:     בפניך

ת:     גם וגם בפני הצוות, היא כל הזמן אמרה זה בעלי

ש:     אתה מכיר את הזוג

ת:     כן, מילדות "

 

  1. וכך העידה עו"ס בית האבות, גב' גילה סלע:

"ש:   מה הסיפור מראייתך?

ת:     ר. תמיד טענה שהיא מאוד אוהבת את בעלה, שהיא סוף סוף מצאה את אהבת חייה. היא קשורה אליו קשר רצו, בקטע הזה לא היו התהפכויות, היא הייתה מאוד עקבית ומאוד אהבה אותו. הוא בא לבקר אותה יום יום עד שלא יכל יותר מסיבות בריאותיות. הייתה מסירות אין קץ ור. מאוד העריכה את זה. הוא היה מגיע יום יום בשנים האלה, היה מגיע 3 פעמים ביום עם בלנדר, טוחן לה את האוכל, מאכיל אותה, דואג שזה יהיה לה טעים, מביא לה מלבושים, מביא לה תכשיטים, היא הייתה אוהבת להתקשט בצורה מוחצנת ואהבה שיראו אותה, היה חשוב לה תכשיטים...

 

.. ש:  את יודעת אם הם היו נשואים

ת:     אני לא יודעת, אני חושבת שהוא עזב את הבית. אני עד היום לא יודעת מה קרה שם

ש:     כשהיא הגיעה לבית אבות פגשת אותה מיד כשהיא הגיעה

ת:     אני חושבת שכן, אני זוכרת ששאלתי

ש:     את מי אתם מנסים לאתר שיגיע לבקר אותה כשהיא הגיעה

ת:     הבעל

ש:     הוא היה איתה

ת:     אני לא זוכרת, אבל מן הסתם אנחנו כותבים רשימה של אנשי קשר והוא היה האיש הראשון

ש:     את יכולה לבדוק את זה

ת:     כן. בודקת במסמך, הוא האיש ראשון

ש:     כתוב שהבעל גרוש

ת:     אני כתבתי, זה טופס שלי

ש:     למה כתבת פה שהוא גרוש? רשום בסוגריים גרוש

ת:     רשום בסוגריים גרוש, היות והיה סימן שאלה, זה טופס שאני רושמת לעצמי. עד היום אני לא יודעת מה טיב הקשר, בגלל זה כתבתי את זה. אילו זה היה גרוש הייתי כותבת יחס קירבה גרוש, אבל אני עדיין לא יודעת.  אני מעיינת בדף הקבלה. כתוב שם שהיא פרודה ואם לשתי בנות. לא ידענו את ההגדרה שלה.

ש:     מפי מי זה נאמר

ת:     אני לא יודעת. כשעושים תהליך קבלה מדברים עם הקשיש. שילר כתב אם היא נשואה או גרושה? "

 

  1. אין לי ספק, כי המנוח והמנוחה לא התגוררו יחד שנים רבות. עם זאת, אין לי ספק כי הם נותרו נשואים גם בפן המהותי של הדיבור, אילו הייתי נדרש לקבוע זאת לפי חוק הירושה (וראינו שהגישה המושלת בכיפת הפרשנות היא פורמלית ולא מהותית). כל זוג ואופי חיי נישואיו ונסיבותיו. נסיבות הזוג מ.ג. מלמדות כי חרף משברים, תביעות ואף פירוד פיסי בבחינה זו שכל אחד מהם גר שנים רבות בדירה נפרדת, גירושין לא היו שם. נשמר קשר טוב בין השניים. חשבון בנק משותף ביניהם לא פורק או לא נסגר מעולם ובו עיקר כספי העזבון. מי שסעד וביקר את המנוחה היה המנוח ולא בנותיה. מי שהיה איש הקשר עם צוות בית האבות היה המנוח ובנו ולא בנותיה. אין די בהליכי גירושין בנסיבות הענין ואין די בפירוד מבחינת המגורים כדי לומר שמבחינה מהותית נותק הקשר בין המנוח לבין המנוחה. על כן, אף לפי גישת הבנות, הייתי קובע כי יש לראות במנוח "בן זוג" היורש את המנוחה וקל וחומר לפי גישת המנוח ולא כל שכן לפי הגישה הפורמלית של הפסיקה.

 

  1. בשולי הדברים אציין, כי עמדת ר.א. לפיה המנוחה לא ראתה במנוח בעלה נשללת מניה וביה גם מטעמי חוסר תם לב. שכן ר.א.  עמדה על קיום הצוואה של המנוחה. אם אכן כך, כיצד תסביר ר.א.  העובדה שבצוואה מזכירה המנוחה את המנוח בכינוי "בעלי"...?

 

  1. על כן אני קובע כי המנוח הוא בן זוגה של המנוחה בעת פטירתה ורשאי לרשת אותה לפי סעיף 10 לחוק הירושה אך הוא אינו זכאי לפרטים מסויימים בעזבונה שבן זוג שגר עם המוריש זכאי לקבל וקבועים בסעיף 11 לחוק הירושה.

 

יב.        דיון בתביעת המנוח לפסק דין הצהרתי ביחס לדירות המנוחה מלפני הנישואין

 

  1. בשאלה שבכותרת, סבורני, כי דין תביעת המנוח להידחות ממספר טעמים:

 

80.1.           על הצדדים חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 המחריגות ממסת השיתוף נכסים שהיו בבעלות מי מהצדדים ערב הנישואין (סעיף 5 לחוק לעיל).

 

80.2.           התובע לא הוכיח כי הצדדים חיו יחד באי אילו מהדירות שרכשה ו/או קיבלה ו/או צברה המנוחה קודם הנישואין. כאמור, פרקי הזמן של מגורי הצדדים היו קצרים ולבטח לא התקיימו לאחר שנת 1997, כאשר סביר להניח שגם קודם לכן לא חיו הצדדים בקביעות יחדיו.

 

80.3.           המנוח בחייו מעולם לא טען ולא תבע שיתוף ספציפי בדירות המדוברות של המנוחה והתביעה הועלתה על ידי בנו בשיהוי ניכר. השיהוי גרם לנזק ראייתי אדיר מבחינת התובע באשר לא ניתן היה כלל להעידו לעניין המגורים המשותפים/נפרדים. מכל מקום המנוח לא הוכיח השתתפות ברכישת אי אלו מהדירות ולא רבצה עליהן הלוואת משכנתא. לא הוכח ולא נטען שיפוץ של הדירות (ההפך – הזנחה). אין מדובר בדירת מגורים של הצדדים ואין כל הוכחה למצג של המנוחה כאילו יתקיים שיתוף ספציפי בדירות. כאן להבדיל מהדיון לפי חוק הירושה ניתנת משמעות רבה לשאלה האם הצדדים חיו יחדיו וכמה זמן. כשלוקחים בחשבון נתונים אלו והעובדה שאף דירה לא שימשה למגורים משותפים לפרק זמן ממושך, לא ניתן לקבל הטיעון לשיתוף ספציפי.

 

80.4.           קיימות ראיות אחרות המצביעות על ההיפך משיתוף: קיים הסכם גירושין משנת 1997 חתום על ידי שני הצדדים בו מוותר המנוח על כל זכות ברכוש המנוחה. שני הצדדים ביקשו לאשר ההסכם בבית הדין הרבני אך לא אישרוהו. אין בכך כדי לומר, שלא ניתן לראות בהסכם כהסכם מחייב מהפן הרכושי של דירות המגורים המדוברות (סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג).

 

80.5.           אני מקבל עדויות ל.פ.  ור.א. , כי הדירה השנייה שנרכשה לאחר הנישואין נרכשה על ידי המנוחה מכספיה שלה ללא עזרה כספית של המנוח ונשמרה באופן בלעדי ככזו ללא שיתוף כאשר ההסכם שבין הצדדים ומסמכים בכתב ידו של המנוח המופנים לבית הדין הרבני מלמדים על היעדר דרישה לשיתוף בנכסים אלו.

 

80.6.           אני לוקח בחשבון בהקשר זה כי מדובר בנישואין שניים של שני הצדדים ולא בנישואין ראשונים.

 

יג.        התוצאה:

 

  1. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלהלן: דין הצוואה להיפסל. יינתן צו ירושה אחר המנוחה על פי דין והמנוח הוא בן זוגה לצורך זה. התביעה של המנוח לשיתוף ספציפי בדירות המגורים נדחית ודירות אלו יחולקו לפי צו הירושה. הצו יינתן במסמך נפרד ויישלח לצדדים.

 

  1. בנסיבות העניין, ולאור התוצאה של בירור התביעות השונות, אני מחייב את ר.א. לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של אחותה ל.פ.  בסך 10,000 ₪ (הליך הצוואה) ובהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד של המנוח בסך 15,000 ₪ (צוואה וירושה) וזאת מתוך חלקה בעזבון.

 

המזכירות תסגור כל התיקים שבכותרת ותמציא לצדדים ולמנהל העזבון.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן היום, ‏יום רביעי ז' אייר תשע"ז, ‏03 מאי 2017 בהעדר הצדדים.

 

 

אסף זגורי, שופט
             סגן הנשיא לענייני משפחה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ