בלעוס נ' מועצה מקומית מג'אר ואח'

פסק דין

1.ביום 11.12.2011 הוגשה עתירה זו שעניינה ביטול הודעה בדבר "הפסקת כהונה" ששלח המשיב 3 (גזבר המשיבה 1) לעותר (חבר מועצה במשיבה 1), לפי סעיף 120(10) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות). ביום 21.12.2011 הגישו המשיבים 1-3 כתב תשובה מטעמם, במסגרתו ביקשו לדחות על הסף את העתירה תוך חיוב העותר בהוצאות ובשכר טרחה. בהודעה ובקשה שהוגשה מטעם המשיב 4 (הממונה על המחוז) ביום 21.12.2011, נטען כי לאור האמור בכתב התשובה של המשיבים 1-3 (להלן – המשיבים), דומה כי העתירה התייתרה ולכן נתבקש בית המשפט לפטור את המשיבה 4 מלהגיש תשובתה. משכך, בהחלטתי מיום 29.12.2011, הבעתי דעתי כי התייתרה העתירה, והורתי לעותר להגיב בעניין ההוצאות. בתגובתו הבהיר העותר, כי מקובל עליו שהעתירה אכן התייתרה וכי בקשתו להוצאות מכוונת אך כלפי המשיבים. בהמשך לתגובה זו איפשרתי למשיבים להגיב לתגובת העותר וכך עשו. פסק דין זה, עניינו אפוא בהוצאות בלבד.

2.בעתירתו ביקש העותר מבית המשפט לקבוע, כי הודעת המשיב 3 אינה עומדת בתנאי החוק, ובהתאמה ביקש להורות על ביטולה. בכתב התשובה מטעם המשיבים נטען, כי המשיבה 1 "מקבלת את העתירה" וכי אין בדעתה להפסיק את כהונתו של העותר. בכך למעשה התייתרה העתירה, משנתקבל במלואו הסעד לו עתר העותר.

3.בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.5.1994), עוצבו ארבע שאלות אותן יציג לעצמו בית המשפט, בבואו לפסוק הוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו. ואלו הן: כלום היה צידוק בהגשת העתירה? האם לא הזדרז העותר בפנייתו לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו? האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה ? האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה?

4.במקרה שבפניי, אומנם העותר לא חזר מעתירתו בדרך הרגילה, שכן היו אלה המשיבים אשר ביקשו למחוק את העתירה, לאחר שקיבלו את עמדת העותר. עם זאת, ניתן ליישם את מבחני אל נסאסרה גם בעניינינו. ראשית, במקרה שבפניי היה צידוק בהגשת העתירה שכן, סעיף 120(10) לפקודת העיריות קובע:

"ואלה פסולים לכהן כחברי מועצה:

;

(10)מי שחייב חוב סופי בשל ארנונה או אספקת מים בעד שישה חודשים, ולא שילם אותו ממועד התשלום של חלקו האחרון של החוב ובמשך תקופה העולה על שנה; לעניין זה, "חוב סופי" – חוב, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד."

מכאן נובע אפוא כי משעה שהגיש העותר ערעור לבית המשפט העליון, על אודות חוב הארנונה, שוב החוב אינו סופי, אלא רק לאחר שיינתן פסק דין חלוט בערעור. לכן היה צידוק בהגשת העתירה. שנית, מיצה העותר את כל האפשרויות שעמדו בפניו טרם פנה לבית המשפט, שהרי סעיף 123א(ו)(2)(ב) לפקודת העיריות קובע כי הדרך להשיג על הודעת המשיב 3 היא באמצעות פנייה לבית המשפט המוסמך, בבקשה לביטול ההודעה. יתרה מכך, במקרה זה אף שלח העותר באמצעות בא כוח מכתב התראה (נספח ג') למשיב 3, אך זה לא עשה דבר. שלישית, דומה כי במקרה זה לא היה שיהוי, ובטח שלא שיהוי המפקיע את הבסיס לעתירה, בהינתן שהמשיבים עצמם טוענים כי "מדובר בעתירה מוקדמת" (סעיף 3 לכתב התשובה מטעמם) רביעית, ברי שהגשת העתירה היא שהובילה למתן הסעד, הואיל ובכתב התשובה מטעם המשיבים נכתב: "עם קבלת העתירה... הודעתי לב"כ העותר כי המועצה לא הפסיקה את כהונתו של העותר, וכי בכל מקרה היא מקבלת את העתירה...".

5.אשר לטענת המשיבים כי במועד הגשת העתירה כבר נכנס לתוקף מכתבו של המשיב 3, אדגיש, כי על פי סעיף 124א(ו)(3) לפקודת העיריות, היה על המשיב 3 להודיע למשיב 4 על תחילת ההשעיה ועל הפסקת הכהונה של חבר המועצה. משלא עשה כן, לא השלים את הפעולות הנדרשות לצורך הפסקת הכהונה ולכן היה גם היה בסיס להגשת העתירה והבקשה לצו הביניים. אשר לטענה כי העותר לא טרח להמציא את מכתב ההתראה (נספח ג' לעתירה) לב"כ המשיבים ולא טרח לשוב ולהתרות במשיבים, אציין כי לא היה מקום להעלות טענה זו, וכי שומה היה על המשיב 3 להעביר מכתב התראה לבא-כוחו ולהתייחס אליו, בטרם הובאה המחלוקת לפתחו של בית המשפט. בנסיבות אלה, ברי כי העותר זכאי לפסיקת הוצאות לטובתו כנגד המשיבים. ויודגש, ככלל ובאין "נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול הוצאות מבעל דין שזכה בהתדיינות וקיבל סעד כמבוקש, יש מקום לפסוק לזכותו הוצאות. בעל דין שזכה בהתדיינות זכאי שלא ייצא ניזוק מעצם קיום התדיינות. העובדה שהצד שכנגד פעל בתום לב או בסבירות, היא כשלעצמה אינה עילה לשלילת הוצאות ולפגיעה בקניינו של הזוכה" (א' גורן, בתי משפט מינהליים, סיגא, 371 (2008)). אשר לגובה ההוצאות "כלל נקוט הוא, כי ראוי שבעל דין אשר זכה בהליך לא ייצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא" (רע"א 6049/09 חברת דואר ישראל בע"מ נ' מופיד חמוד (28.9.2010)).

6. בנסיבות אלה ומשצירף העותר הסכם שכר טרחה המצביע כי נתחייב בתשלום 15,000 ₪ שכר טרחת עו"ד אין סיבה שלא לפסוק לו מלוא סכום זה בתוספת האגרה ששילם לבית המשפט.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת העתירה, ומחייב את המשיבה 1 בשכר טרחת עו"ד של העותר בסך 15,000 ₪ וכן בהוצאות האגרה ששילם העותר בגובה 1,854 ₪.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בפקסימיליה.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ב, 03 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.