בירנבאום נ' קן דר ואח' - פסקדין

פסק דין

כללי

לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע, יליד 1924, נפגע ביום 27.1.10 בתאונת דרכים, בהיותו הולך רגל, עת רכב הנהוג על ידי הנתבעת 1, אשר השימוש בו היה מבוטח בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 על ידי הנתבעת 2 (ולהלן גם: "הנתבעת") פגע בו. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעות לפצות התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. המחלוקת היא באשר לשיעור הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

הנכות הרפואית

לתובע נגרמה חבלת ראש עם דימום תוך גולגולתי, חבלה בצוואר ושבר בירך ימין. הוא אושפז בבית החולים בילינסון בטיפול נמרץ ובמחלקה הנוירוכירורגית. לאחר כחודש הועבר לשיקום בבית החולים לוינשטיין. בין התאריכים 28.3.10 – 12.4.10 אושפז בבית החולים מאיר ולאחר מכן שב לבית חולים לוינשטיין. הוא שוחרר לביתו ביום 25.8.10. לצורך הערכת הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בתאונה מונו מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה, הפסיכיאטריה והשיקום. בנוסף, לבקשת הנתבעות, מונו מומחים רפואיים להערכת מצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה, בתחום העיניים והקרדיולוגיה.

פרופ' משה סלעי מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה. הוא בדק את התובע ביום 31.1.11. במסגרת חוות דעתו מיום 16.6.11 ציין, כי התובע סבל משברים בעמוד השדרה ומתת נקיעה של חוליות C 6-7, על רקע שינויים ניווניים קשים שנים רבות עובר לפגיעה. בבדיקה נמצאה הגבלה בינונית עד קשה בתנועות הצוואר. בכתפיים נמצאה הגבלה קשה בתנועות ובתפקוד, משנית לחוסר שימוש ממושך ולפגיעת הראש. בברך ימין נמצא מצב לאחר איחוי גרוע של שבר בירך המרוחק. בגילו של התובע הטיפול הניתוחי המומלץ, אם בכלל, הוא קטיעה מעל הברך, כיון שהסיכוי להגיע ליישור הברך קלוש. בהנחה שהתובע יהיה רתוק לכסא גלגלים נכותו הצמיתה בעקבות התאונה בתחום האורטופדי עומדת על 100%, לפי סעיף 35(1)ז' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). המומחה ציין כי התובע נזקק לסיעוד ועזרה בכל פעולות היום – יום, מאז שחרורו מבית החולים, ללא צפי לשיפור בעתיד. יוער, כי המומחה רשם בחוות דעתו כי בעת הבדיקה התובע היה צלול ורהוט, מתמצא היטב בזמן ובמקום והזיכרון שמור.

ד"ר דני פישר מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. במסגרת חוות דעתו מיום 6.11.11 ציין כי בדק את התובע בנוכחות אשתו ובנו יעקב. המומחה ציין כי עובר לתאונה היה התובע, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים ומדברי בני משפחתו, עצמאי. לא נמצאה עדות לפגיעה קוגניטיבית או להפרעה נפשית עובר לתאונה. לאחר התאונה הוא אינו מתמצא בזמן והתמצאותו במקום ובסיטואציה חלקית. כמו כן יש תיאור חוזר של מצבים בלבוליים ופגיעה בזיכרון וכן פגיעה בתוכן החשיבה ודלוזיות רדיפה כלפי אשתו והמטפל שלו. המומחה קבע כי התובע לוקה בדמנציה עם דלוזיות רדיפה. ההפרעה נגרמה על רקע פגיעה אורגנית – מוחית. כתוצאה מהפרעה זו הוא אינו מתמצא בזמן באופן בולט וקבוע, זכרונו נפגע קשה, התמצאותו בסביבה פגועה וכן מתועדת פגיעה חלקית בהתמצאות בעצמו ובמצב – סיטואציה. כל הפגיעות, לרבות מחשבות השווא, הן חלק מההפרעה הדמנטית ואופייניות להפרעה זו. כתוצאה מהפרעות אלו התובע אינו מסוגל לתפקד באופן עצמאי בפעולות יומיומיות. השארתו ללא השגחה תהווה סכנה עבורו והוא זקוק להשגחה מתמדת. נכותו הנפשית הצמיתה כתוצאה מהתאונה עומדת על 100% לפי סעיף 33 ו' לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה המליץ כי התובע ימשיך במעקב פסיכיאטרי באותה המסגרת בה הוא מטופל, במסגרת קופת החולים.

ד"ר פישר נחקר על חוות דעתו, לבקשת הנתבעות. בחקירתו נשאל מדוע לא נשלח התובע למבחנים נוירוקוגניטיבים כדי לדעת מהי הירידה במצבו הקוגניטיבי, יחסית למצב עובר לתאונה. המומחה השיב כי במקרה הנדון "מה שהיה לפני התאונה לא הייתי מוצא גם בבדיקות האלה...לא חושב שבפגיעות ראש כאלה ניתן לדעת מה היה קודם על סמך הבדיקות...פה יש חבלת ראש...הייתה לי פה עדות שהייתה פגיעת ראש קשה. הייתה לי עדות לאורך זמן....במהלך האשפוז שלו היו שם מספר בדיקות, מספר דיווחים על ירידה קוגנטיבית ועל חוסר התמצאות קשה. וגם בסיכום שחרורו מהאשפוז בתום חצי שנה הוא עדיין לא התמצא והייתה עדות למצב שנקרא דמנטי. אותו דבר ד"ר פורטנוי שבדק אותו וגם בבדיקה שלי הייתה עדות לירידה קוגניטיבית משמעותית. כולל בדיקת מיני מנטל שזו בדיקה פשוטה אבל בהסתמך על כל הדברים האלה חשבתי שזה יהיה מיותר במקרה הזה לשלוח אותו" (עמ' 72-73). המומחה נשאל מספר פעמים אותה השאלה על ידי ב"כ הנתבעות אך שב וחזר על עמדתו, על - פיה הפגיעה הקוגניטיבית נובעת מהתאונה: "ממש ראיתי בתיק. מה שלא ראיתי בתיק שלא הייתה פגיעה קוגניטיבית, לפחות אין תיעוד לפגיעה קוגניטיבית לפני התאונה, וממהלך האשפוז שלו אחרי התאונה, אשפוז שנמשך מעל לחצי שנה. חצי שנה בבית חולים לוינשטיין" (עמ' 77). "התבססתי על בדיקות חוזרות ע"י גורמים אובייקטיבים של בית החולים לוינשטיין...גם כאן במחלות רקע זה חוזר על עצמו. בשום מקום לא הוזכר שהיה משהו...אם זה היה משהו בדומה למצב שלו אחרי התאונה זה היה מוזכר בוודאות" (עמ' 79). הוא נשאל אם אפשר לייחס את הירידה הקוגניטיבית לאדם בגיל 86-87 גם לגיל והשיב בחיוב (עמ' 81), אך לגבי התובע חזר וציין, כי הירידה הקוגניטיבית נובעת מהתאונה: "אני מסתמך גם על הבדיקה שלי. הבדיקה שלי תאמה את מה שאני מכיר מהתיאוריה, מהספרים וגם מה שהם כתבו. זה הכל בקנה אחד...הכל היה לפי הספר, לא מצאתי שמה איזה שהן סתירות. זה איש מבוגר". הוא נשאל שוב וענה כי ניתן היה לשלוח התובע למבחנים נוירוקוגנטיביים אך הוא מצא לנכון לוותר על המבחנים כדי לחסוך בזמן (עמ' 84). הוא אישר כי יתכנו מצבים בהם התובע יכול להיות יותר ערני וצלול ומצבים בהם יהיה פחות. "הדמנטים בדרך כלל הם צלולים והם לא מתמצאים, לא זוכרים. זה לא שייך לצלילות. למה? מדובר פה על גלים, בעיקר על מחשבות שווא, על דלוזיות. שאשתו בוגדת בו, שהעוזר גונב לו. למה זה יכול להיות? א' יכול להיות בגלל השינוי ברמה של התרופה שהוא מקבל כי הוא קיבל תרופה אנטי פסיכוטית. תרופות יכולות להשפיע על צלילות...יש אלף ואחת סיבות" (עמ' 87).

פרופ' אדונסקי, מומחה לרפואה גריאטרית ופנימית, מונה כמומחה רפואי לצורך הערכת צרכי השיקום והסיעוד של התובע. במסגרת חוות דעתו מיום 25.4.12 ולאחר שביקר בבית התובע ציין, כי התובע נמצא זקוק לעזרה מלאה במעברים, בניידות, ברחצה, בלבוש ובאכילה. הוא זקוק להשגחה רצופה בגין הירידה הקוגניטיבית הברורה והמרכיב הדלוזיונלי. המומחה ציין, כי אין ספק, שמצבו התפקודי הנוכחי הוא תוצאה ישירה של פגיעתו בתאונה וכי מצבו הסיעודי אינו קשור למחלות הרקע שלו. מצב זה הוא לצמיתות ואין לצפות לשיפור כלשהו בעתיד. התובע אינו זקוק לטיפול שיקומי לצורך שיפור מצבו אלא לטיפול משמר, על מנת להימנע מירידה נוספת במצבו. סביר שהתובע יהיה זקוק לטיפולים הרפואיים המקובלים, הניתנים במסגרת הביטוח בקופת החולים. מעבר לכך, הוא זקוק לטיפול סיעודי מלא במשך 24 שעות ביממה וכן לטיפול משמר על ידי פיזיותרפיסט פעם בשבוע, לצמיתות. הוא זקוק למיטה טיפולית ומזרן טמפורה, כסא גלגלים עם ידיות ורגליות פריקות וכרית טמפורה, כסא רחצה/ שירותים וכן התאמת הבית למצבו, כמו הרחבת מעברים בין חדרים, התאמת אמבטיה ושירותים. בנוסף, התובע זקוק לסיוע בניידות בין מפלסי הבית על ידי מעלון או מעלית וכן להסעה מחוץ לביתו, לפי הצורך. המומחה ציין, כי תוחלת חייו של התובע עומדת על לא יותר מחמש שנים.

בתשובות לשאלות הבהרה, שנשלחו אליו על ידי התובע, מתאריך 7.5.12, ציין המומחה כי התובע אינו זקוק ליותר מאשר טיפול פיזיותרפי אחד בשבוע. בהתייחס לטיפולי רפלקסולוגיה, ציין כי אינו יכול להביע דעתו "בקשר לטיפולים שאינם רפואיים והינם בגדר טיפולים משלימים בלבד". הסעת התובע, לפי הצורך, היא ברכב להסעת נכים. הוא אישר כי התובע זקוק לציוד הגינה מתכלה.

פרופ' אדונסקי נחקר על חוות דעתו, לבקשת הנתבעות. בחקירתו אישר, כי תוחלת חיי התובע פחותה מתוחלת חיי אנשים אחרים בני גילו, והטעם לכך הוא כי "בדרך כלל יש להם סיבוכים, זיהומים בדרך כלל, תסחיפים ריאתיים וטרומבוזות אחרות למיניהן והם חיים פחות...או שהם עושים עוד ארוע מוחי לדוגמא או עוד נפילה עם חבלת ראש" (עמ' 47). לשאלה מהו שיעור הקיצור בתוחלת החיים השיב: "להערכתי משהו בסביבות חצי, משהו כזה. אבל אין ספרות על זה...מחצית, שני שליש, משהו כזה" (עמ' 48). הוא ציין כי הוא עומד על תוחלת החיים שציין בחוות דעתו (עמ' 64) אך כאשר הובהר לו כי תוחלת החיים הרגילה לאדם בגילו של התובע עמדה על חמש שנים ביום כתיבת הדעת השיב כי יש להפחית מכך בין מחצית לשליש (עמ' 68-70). הוא אישר כי טיפול טוב והשגחה טובה מאריכים את תוחלת החיים (עמ' 63). לשאלה אם ראוי היה לבצע מבחנים נוירוקוגניטיביים לתובע, כדי ללמוד על מצבו עובר לתאונה ציין כי אפשר היה, אך "בגיל המבוגר אצל איש בשנות השמונים תשעים זה אולי טוב על הנייר אבל בחיים זה לא הולך ככה. בחיים אנחנו שואלים את המשפחה אם האיש היה צלול והוא תפקד. אנחנו שומעים מה הם אומרים. יכול להיות שהם לא מוסרים את האמת. אנחנו הולכים למסמכים רפואיים, מסתכלים מה כתוב במסמכים הרפואיים, אם היו ארועים של בלבול או היו איזה ארועים שמתאימים לירידה קוגנטיבית. אם לא אז האיש היה, עד שלא קיבלנו מידע אחר בשבילנו הוא צלול" (עמ' 49-50). הוא נשאל אם ניתן לשלול לחלוטין אפשרות שההחמרה במצבו הקוגניטיבי של התובע נובעת מהגיל והשיב כי לא היה מידע על מחלה כמו אלצהיימר או דמנציה עובר לתאונה: "לאיש הזה באופן ספציפי המידע שאני קיבלתי וראיתי, הוא היה בסדר, לא היה ידוע על שום דבר" (עמ' 50). הוא נשאל שוב לגבי ירידה קוגניטיבית בגילו של התובע והשיב: "בגיל 85 קרוב לחצי מהאוכלוסיה יש לה ירידה קוגניטיבית במידה די טובה. אבל יש חצי שהוא לגמרי בסדר" והוסיף: "אחרי פגיעת ראש יש הרבה פעמים ירידה קוגנטיבית". עוד הסביר: "איש יכול להיות צלול, לעבור למשל חבלת ראש או ארוע מוחי. להיות במצב קוגניטיבי מסוים יותר טוב או פחות טוב ובמשך הזמן לרדת late effect מה שנקרא. זה דבר ידוע. זאת אומרת אם יש היום חבלת ראש ואם מישהו טיפה מבולבל זה לא אומר שבעוד חודשיים, שלושה, שנה הוא לא יהיה הרבה יותר גרוע" (עמ' 51). הוא שלל התיזה שבפגיעות מוחיות התוצאות החמורות הן דווקא בתקופה שמיד לאחר הפגיעה. הוא חזר וציין כי בעת שבדק את התובע הוא היה דמנטי, היו לו הפרעות התנהגות והיו לו הזיות (עמ' 52). הוא ציין כי חבלת הראש שנגרמה לתובע הייתה "לא קלה כי היה לו דימום בתוך קופסת הגולגולת", אם כי הדימום נספג. הוא ציין כי "מה שקובע אם זה חבלה קלה זה לא תמיד אם יש דימום...אם יש שבר... אלא תוצאות של זה. אם כתוצאה מזה האיש יורד מבחינה קוגניטיבית או נהיה משותק בפלג גוף אז בוודאי זה תוצאה קשה וכבדה...אבל במקרה הזה גם יש ירידה קוגניטיבית, גם יש לו שיתוק פלג גוף בעצם מלא...התוצאות היו קשות וכבדות" (עמ' 57). "יש לו גם נזק מוטורי כבד וגם נזק קוגניטיבי כבד". המומחה נשאל שוב ושלל האפשרות שהירידה הקוגניטיבית מאז התאונה נבעה מגילו המבוגר של התובע: "בדרך כלל כשיש מחלה אחרת כמו אלצהיימר או דמנציה אחרת, יש לה מאפיינים אחרים. היא לא מתנהגת בצורה הזאת, היא לא מופיעה עם שיתוקים ספסטיים בגוף, עם הפרעות בשווי משקל. למחלות של הדמנציות הרגילות יש מהלך אחר, יש הסתמנות אחרת, יש קצב אחר" (עמ' 58). הוא חזר וציין כי התובע זקוק להשגחה רצופה של 24 שעות ביממה (עמ' 65). הוא נשאל אם התובע זקוק לשני מטפלים והשיב בשלילה: "בדרך כלל מטפל אחד, אם החולה הוא לא קשה במיוחד, יכול להשגיח עליו" (עמ' 65). "אני חושב שסביר במצבו הספציפי מטפל אחד" (עמ' 66). הוא שלל את הצורך ליטול ויטמינים עקב התאונה (עמ' 67).

ד"ר ניסן בן דוד מונה כמומחה רפואי בתחום העיניים לצורך הערכת מצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה וללא קשר אליה. במסגרת חוות דעתו מיום 12.2.11 ציין, כי התובע סובל שנים רבות ממחלת הגלאוקומה. הוא עבר ניתוחי פילטרציה בשתי העיניים. כיום הלחצים התוך עיניים מאוזנים ללא טיפול תרופתי. מראה דיסקות עצבי הראיה והשוואתם בין המתואר בדפי מעקב ישנים לממצאים כיום יציב וללא נסיגה. בגין מחלת הגלאוקומה במצב מתקדם עם נזק מתקדם בעצבי הראיה ופגיעה בשדות הראיה ובחדות הראיה סובל התובע מנכות משוקללת בת 51.6%, ללא קשר לתאונת הדרכים.

פרופ' צבי ורד מונה כמומחה רפואי בתחום הקרדיולוגיה לבחינת מצבו הרפואי של התובע ללא קשר לתאונה. במסגרת חוות דעתו מיום 22.2.11 ציין כי התובע עבר אוטם קטן בשריר הלב בשנת 2002. האוטם לא פגע בתפקוד הגלובלי של חדר שמאל וגם לא השפיע על דרגתו התפקודית בשנים שלאחר מכן. התובע אינו סובל ממחלה קשה בכלי הדם של הלב ותפקודו הלבבי הכללי של התובע לא נפגע בגין הארוע משנת 2002. דרגתו התפקודית מהבחינה הלבבית היא דרגה ראשונה ומצבו מתאים לסעיף 9(1)ג(I) לתקנות הביטוח הלאומי: "מצב אחרי אוטם שריר הלב – חולה אתסמיני".

התובע טוען בסיכומיו, כי יש לקבל את חוות דעת המומחים, לרבות הקביעה כי מצבו הקוגניטיבי הקשה נובע מהתאונה. מצב זה עולה מהמסמכים הרפואיים, מחוות הדעת, מחקירת המומחים ותואם לחלוטין את תיאור עדי התביעה. הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי אין לקבל את חוות דעת המומחה בתחום הפסיכיאטרי באשר למצבו הקוגניטיבי של התובע כתוצאה מהתאונה. הנתבעות טוענות, כי המומחה אישר בחקירתו כי ניתן היה לבצע לתובע בדיקה נוירוקוגניטיבית וכי במקרה זה ויתר על הבדיקה כדי לחסוך זמן. הבסיס לקביעות המומחה הם רישומים רפואיים, שלא בצע בעצמו. קביעת המומחה גם אינה עולה בקנה אחד עם מה שרשם פרופ' סלעי בחוות דעתו, כי בעת הבדיקה אצלו התובע במצב נפשי טוב, צלול ורהוט, מתמצא היטב בזמן במקום והזיכרון שמור. הנתבעות מפנות לדו"ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") מיום 19.10.10 שם נרשם מפי אשת התובע, כי התובע "צלול ומתמצא, אך יש לו ירידה בזיכרון". המומחה אישר כי ניתן לייחס ירידה קוגניטיבית גם לגיל. גם הסעיף לפיו קבע המומחה את שיעור הנכות אינו עולה בקנה אחד עם העובדות. סעיף 33 לתקנות הביטוח הלאומי עוסק בהפרעות פסיכוטיות ופסיכו נוירוטיות וזהו אינו המקרה דנן. בנוסף, אם התובע נזקק לעזרה, הדבר נובע ממגבלותיו המוטוריות ולא מפגיעה קוגניטיבית כלשהי. לפיכך, טוענות הנתבעות, אין לקבל חוות דעת המומחה.

לאחר עיון בכלל הראיות ובטענות הצדדים, אני סבורה כי יש לקבל את חוות דעת המומחים וקביעותיהם באופן מלא, לעניין מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה. באשר לפגיעה בתחום האורטופדי, המומחה בתחום זה לא נחקר. אין, למעשה, חולק, כי כתוצאה מהתאונה סובל התובע מנכות אורטופדית בשיעור 100% ואין חולק כי הוא זקוק לעזרה בכל פעולות היום – יום. באשר לתחום הפסיכיאטרי והצורך בעזרה מלאה והשגחה רצופה בכל שעות היממה כתוצאה מהמצב הקוגניטיבי עקב התאונה, אני מקבלת את חוות דעת שני המומחים, ד"ר פישר ופרופ' אדונסקי. שני המומחים קבעו, כי התובע סובל מירידה קוגניטיבית ודמנציה עם דלוזיות רדיפה, על רקע פגיעת הראש בתאונה, וכי בגין כך הוא זקוק לעזרה מלאה והשגחה רצופה 24 שעות ביממה. שני המומחים נחקרו ארוכות על קביעתם זו ועמדו על דעתם. אמנם, לא נערכו מבחנים נוירוקוגניטיביים לתובע אך איני סבורה כי יש בכך כדי לפגום במסקנות המומחים. שני המומחים הסבירו, כי נוכח המסמכים הרפואיים שעמדו בפניהם, ממצאי הבדיקות שהם ערכו, הדיווחים שנרשמו לגבי מצבו והעדר דיווחים על בעיות קוגניטיביות עובר לתאונה, למרות היות התובע כבן 85.5 במועד התאונה, המסקנה המסתברת היא כי מצבו כיום נובע מהתאונה. בנסיבות אלו מקובל עלי כי לא היה צורך לערוך בדיקות נוספות. פרופ' אדונסקי אף הוסיף והסביר, כי לא ניתן לקשור את מצבו של התובע לגילו, כיון שדמנציה הנובעת מגיל מבוגר אינה מאופיינת בשיתוקים ספסטיים ובהפרעות שיווי משקל, כפי שיש לתובע, אלא אפיוניה אחרים. שני המומחים גם ציינו, כי מדובר במצבים משתנים, כך שייתכנו מצבים בהם הזיכרון וההתמצאות יהיו טובים יותר מאשר במקרים אחרים. כך ניתן להסביר את רישומיו של פרופ' סלעי לגבי התרשמותו כי התובע צלול ומתמצא בעת הבדיקה האורטופדית, ובכל מקרה יש לזכור, כי מטרת הבדיקה האורטופדית היא הערכת הנכות בתחום זה בלבד ולא זיהוי בעיות קוגניטיביות. מומחיותו של פרופ' סלעי אינה בתחום זה והדברים שרשם לעניין התרשמותו נרשמו כדרך אגב ולא במסגרת תפקידו להעריך הנכות בתחום האורטופדי. כך גם ניתן להסביר את דברי אשתו של התובע, שנרשמו בדו"ח הערכת תלות של המוסד מיום 19.10.10, אליו הפנו הנתבעות, זאת מבלי להיכנס לשאלת קבילות הדברים שנרשמו בדו"ח כראיה לאמיתות תכנם. יצוין כי באותו הדו"ח נרשם גם כי מהמסמכים הרפואיים עולה "הפרעה ניכרת בהתמצאות". אשתו של התובע הסבירה זאת גם בחקירתה: "יש לו שעות, יש לו רגעים שהוא צלול. יש דברים מסוימים שהוא צלול לגביהם" (עמ' 30). קביעות המומחים, אם כן, מקובלות עלי במלואן.

תוחלת חיי התובע

טרם דיון בנזקי התובע לגופם, יש לקבוע מהי תוחלת חיי התובע נכון להיום. פרופ' אדונסקי הבהיר בחקירתו, כמפורט לעיל, כי תוחלת חיי התובע פחותה בין מחצית לשליש, יחסית לאדם אחר בגילו. בהתאם ללוח התמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוחלת חיי גבר כבן 89 וחצי, כפי גילו של התובע כיום, עומדת על כ- 4.45 שנים. התובע מבקש להעריך את תוחלת חייו בחמש שנים נוספות, בטענה שתוחלת החיים ממשיכה לעלות עם השנים. לחילופין, טוען התובע, הסיבה להעריך תוחלת חייו כפחותה יותר מאשר אדם אחר, בהתאם לדברי פרופ' אדונסקי, היא סכנת סיבוכים, זיהומים, ארוע מוחי נוסף וכד'. כיון שהוא זוכה לטיפול טוב הרי שיש להפחית מתוחלת חייו שליש בלבד ולקבוע כי תוחלת חייו היא 3.33 שנים. התובע טוען כי גם אקטואר הנתבעת ערך חישוביו בהתאם ללוחות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי, אשר מתחשבים בתוחלת חיים של 3.33 שנים.

הנתבעות טוענות כי אין ממש בטענה, כי טיפול טוב והשגחה עשויים להאריך את תוחלת חיי התובע, שכן גורמי הסיכון קשורים לתפקוד האדם במומו וכן לתחלואים שונים אשר עשויים להתפתח בעתיד. גם לוחות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי אינם יכולים להוות בסיס למסקנות בנושא בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 [2001] (להלן: "הלכת אבו סרייה"). הנתבעות מבקשות להפחית שני שלישים מתוחלת החיים הקבועה בלוח התמותה.

איני רואה מקום לסטות מחוות דעתו של פרופ' אדונסקי, כפי שהובהרה במסגרת חקירתו, גם בנושא זה. בהתאם לחוות דעת זו תוחלת חיי התובע פחותה בין מחצית לשליש יחסית לגבר אחר בגילו. צודקות הנתבעות, כי לוחות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי אינם רלוונטיים בעניין זה בהתאם להלכת אבו סרייה, אך יש ממש גם בטענת התובע, כי מאז התאונה ועד היום לא נגרמו לו ארועים חריגים כמו סיבוכים, זיהומים או פגיעות נוספות, אשר מהווים הטעם העיקרי להפחתה בתוחלת החיים. בהקשר זה יש להפנות לעדות אשתו של התובע, כי לאחר התאונה לא היה מאושפז שוב (עמ' 19). התובע זוכה לטיפול טוב בביתו. גם פרופ' אדונסקי אישר כי לטיפול טוב והשגחה נאותה השפעה מיטיבה על תוחלת החיים. לאחר שקילת הנסיבות וטענות הצדדים, אני סבורה כי האיזון הראוי מביא להפחתה של בין 35% ל - 40% מתוחלת החיים, כך שתוחלת חיי התובע תעמוד על 33 חודשים מהיום.

נפנה כעת להעריך את נזקי התובע.