ביטון בן נ' מדינת ישראל - פסקדין

פסק דין

בפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בת"ע 5127-11-09 מיום 24.10.10 (כב' השופטת טאובר) שלא לבטל פסק דין שניתן בהיעדר המערער בו הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות בניגוד להוראת סעיפים 62 (3) ו – 64 ב' (א) לפי סעיף 39 א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] לתקנה 169 לתקנות התעבורה.

על המערער נגזר קנס בסך של 2,000 ₪ או 200 ימי מאסר תמורתו, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים על תנאי למשך שלוש שנים.

החלטת בימ"ש קמא

הרקע:

כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. תאריך העבירה הוא 13.11.09. המערער זומן ביום 21.12.09 והתייצב בבית המשפט קמא, ביקש לדחות את ההקראה כדי להתייעץ עם עורך דין, המשפט נדחה ליום 20.1.10. ביום 20.1.10 לא התייצב המבקש או מי מטעמו והוא נשפט בהיעדר לקנס ופסילה בפועל, פסילה על תנאי.

ביום 20.1.10 הוגשה בקשה על ידי עו"ד שלמה בר לביטול פסק דין. התביעה לא התנגדה לבקשה וביום 17.2.10 לאור הסכמת התביעה בוטל פסק הדין על ידי כב' השופטת שלזינגר. המערער פנה לעו"ד אחר והוגש לבימ"ש קמא ייפוי כוח על ידי עו"ד חנה שם טוב מיום 19.1.10. ביום 8.6.10 התייצבה עו"ד חנה שם טוב בהיעדר הנאשם וביקשה להשתחרר מהייצוג. עוה"ד שם טוב טענה כי המערער לא שומר אתה על קשר, לא משתף פעולה והיא הודיעה לו על תאריך המשפט , לכן נשפט המערער בהיעדר וזאת ביום 8.6.10.

ביום 4.8.10 עו"ד חנה שם טוב הגישה בקשה לביטול פסק דין ושם טענה כי המערער שכח את תאריך המשפט – 8.6.10 והיה בטוח כי המשפט קבוע ליום 8.7.10, רק שהתייצב בבית המשפט גילה את טעותו. התביעה התנגדה לבקשה ובהסתמך על תגובת התובע מיום 10.8.10 לפיה מדובר בבקשה מקוממת שכן בדיון מיום 8.6.10 התייצבה מגישת הבקשה ואמרה כי אין שיתוף פעולה מצד המערער ולפיכך היא מבקשת להשתחרר מהייצוג ולפיכך נשפט המערער, עתה היא טוענת כי שכחה את הדיון שהפסיקה קובעת מפורשות כי שכחה אינה מהווה עילה לביטול פסק דין והתביעה מתנגדת בתוקף לבקשה ואכן ביום 1.9.10 קבע בימ"ש קמא כי פסק הדין יישאר על כנו, הבקשה נדחתה וזאת לאור עמדת התביעה. המערער, כך על פי פסק דינו של בימ"ש קמא לא נואש, פנה לעו"ד שלישי עו"ד גולן, הגיש בקשה נוספת לביטול פסק דין לאחר שהורו לו להפקיד את רישיון הנהיגה שלו בבית המשפט ואכן הרישיון הופקד ביום 3.9.10. בית המשפט קמא לא נעתר לבקשת הסנגור המלומד לאחר שכבר פעמיים ביטל פסק דין בתיק זה לאחר שהמערער החליף שני עורכי דין ונשפט כבר לפני כשנה. אין למערער להלין אלא על עצמו ולכן קבע בימ"ש קמא שפסק הדין שניתן ביום 8.6.10 יישאר על כנו. עד כאן החלטת בימ"ש קמא עליה הוגש הערעור.

טענות המערער

המערער טוען כי שגה בית המשפט כאשר סירב לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר ונקלע לכלל טעות. לטעמו המערער מעולם לא שכר את שירותיהם של שלושה עורכי דין שכן עו"ד שלומי בר מעולם לא נשכר על ידו לשמש כבא כוחו והוא מעולם לא פגש באופן אישי בעורך דין זה. המערער שכר את שירותיה של עו"ד חנה שם טוב אשר הייתה זו אשר באמצעות כתב העברה ביקשה מעו"ד בר לייצג בשמה ובמקומה את המערער בהקראה הראשונה שהתקיימה בתיק זה. לכן טוען ב"כ המערער שהוא הסנגור השני בלבד ולא השלישי כמו שנכתב בהחלטה.

לטעמו של המערער פעולתה של עו"ד חנה שם טוב והטענה כי המערער אינו משתף פעולה כצעד חד צדדי של עוה"ד שנעשה מבלי ליידע את המערער ולא נעשה כל ניסיון מצדה או מצד בית המשפט להזמינו לדיון נדחה בנוכחותו לבקשת ההתפטרות באופן שיבטיח כי המערער אכן מודע למתרחש ולהבטיח שאינו נשפט מאחורי גבו.

עוד טוען המערער כי ברגע שסנגור מבקש להתפטר מייצוג של נאשם בפלילים היה מקום לשמוע את עמדתו בטרם החליט בית המשפט לשחרר חד צדדית את הסנגור מייצוג.

ב"כ המערער סומך טיעוניו על הוראת סעיף 19 (א) לחוק סדר הדין הפלילי לפיו רשאי סנגור להשתחרר מייצוג רק לאחר קבלת אישור בית המשפט. במקרה זה ניתן האישור מבלי שעמדת המערער נשמעה, בלי שעוה"ד אשר החליט להפסיק את הטיפול בעניינו הודיע על כך מיידית ללקוח. כן נאחז ב"כ המערער בכלל 13 (ב) לכללי האתיקה של עורכי הדין. לטעמו של המערער נוצר באופן שבו נהג בית המשפט קמא ואיפשר התפטרות חד צדדית, נוצר עיוות דין, כן טוען המערער שבאת כוחו הקודמת עו"ד שם טוב אמרה לו במפורש כי בשלבים הראשונים של המשפט אין עליו להתייצב לדיון בבית המשפט וכשיגיע המועד לכך היא תודיע לו שעליו להתייצב. עוד טוען המערער כי כלל לא היה שיכור ותפקד באותו לילה כנהג תורן ולכן כלל לא היה שתוי ומכאן רצונו העז להיאבק על חפותו ומעולם לא וויתר על הזכות שמקנה לו הדין.

הכרעה

מעיון בתיק בית המשפט עולה כי הבקשה לביטול פסק דין אשר הוגשה על ידי עו"ד שלומי בר שבו נכתב שעו"ד בר הגיע לבית המשפט כאשר בידיו ייפוי כוח מטעם המבקש, לכן אפשר שהמערער לא פגש את עו"ד שלומי בר והוא בא מטעמה של עו"ד חיים שם טוב, מכל מקום המערער אינו יכול לאחוז את החבל משני קצותיו: מצד אחד לקבל את הדחייה שהושגה על ידי עו"ד שלומי בר ומצד שני לטעון כי עו"ד שלומי בר לא מייצג אותו. למרות שהבקשה של עו"ד שם טוב משופעת בעובדות המתייחסות למערער לא טרח המערער לאמת את העובדות בתצהיר מטעמו שכן על פי הבקשה שהוגשה על ידי עו"ד שם טוב עולה כי נטען שהמערער סבר לתומו שמשפטו קבוע ליום 8.7.10 ולא כפי שנרשם – 8.6.10. לא זו אף זו, ההלכה היא ששכחה איננה נימוק לביטול פסק דין.

מעיון בפרוטוקול בית המשפט עולה כי אכן ביום 8.6.10 עוה"ד שם טוב ביקשה להשתחרר מייצוג בטענה כי המערער אינו משתף אתה פעולה והצהירה בפני בית המשפט שהודיעה לו על תאריך המשפט. בהתאם להצהרתה ונוכח אי התייצבותו של המערער לאחר שהודע לו מועד הדיון נגזר דינו כפי שנכתב לעיל בהיעדר.

אינני סבור שבימ"ש קמא שגה כאשר לא נעתר לבקשה הדחופה לביטול פסק דין שנכתב על ידי עו"ד שם טוב שכן בניגוד להצהרתה שהמערער אינו משתף אתה פעולה טענה בבקשה שהוגשה ביום 4.8.10 בבימ"ש קמא, שהוא יצר קשר אתה ביום 8.7.10 ולדבריו עקב נסיבות אישיות קשות שפקדו אותו בתקופה האחרונה לא יצר קשר אתה וטעה בתאריך המשפט ולתומו היה סמוך ובטוח כי משפטו היה קבוע ליום 8.7.10 ולא כפי שנרשם ביום 8.6.10. ראה סעיף 3 לבקשתה של עו"ד שם טוב.

הנה כי כן, מצד אחד טוענת עו"ד שם טוב כי המערער לא משתף אתה פעולה ומצד שני לא מהססת לכתוב שיש סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. ההלכה היא שכדי לבטל פסק דין ובהתאם להוראות סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי הסמכות לבית המשפט לבטל פסק דין שניתן בהיעדר נאשם אם הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו והדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין ושני התנאים אינם מצטברים. כפי שהוסבר לעיל לא התקיימה החלופה הראשונה, לא הייתה כל סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער שכן למערער נמסר מועד הדיון על פי הצהרת באת כוחו לבית המשפט והעובדה כי הוא שכח את המועד או שסבר שמדובר במועד אחר אינה נימוק לביטול פסק דין.

הטענות שמעלה המערער כנגד באת כוחו הן טענות שבין לקוח לעורך דין ובימ"ש זה לא רואה מקום להיכנס לטענות אלה, מה עוד שכאמור לא הוגש כל תצהיר שיש בהן כדי לאמת את הדברים שנכתבו בבקשה ובכתב הערעור.

השאלה השנייה היא האם נגרם עיוות דין? על פי החומר שבתיק, על פי כתב האישום המדובר בנהיגה בשכרות כאשר המערער נבדק על ידי מכשיר ינשוף ובדוגמא של אוויר נשוף נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד הוא של 500 מיקרוגרם לליטר העולה על המידה הקבועה שהיא כידוע 240 מיקרוגרם לליטר, דהיינו למעלה מפי שניים מהמידה הקבועה.