ביה"ד חיפה - חיוב כתובה בבעל שמקלל

בפנינו תביעת כתובה שהגישה המבקשת.

תיאור העובדות 

הצדדים נישאו כדת ביום ...... ולהם בת משותפת כבת שלוש. נישואי הצדדים עלו על שרטון ומשכך ניתן פסק הדין לחיוב בגירושין ביום כ"ו באייר תשפ"ד (3.6.24). בסופו של דבר הצדדים התגרשו רק ביום י"ב בחשון תשפ"ה (13.11.24) וכעת המבקשת תובעת את כתובתה.

לטענת המבקשת המשיב עזב את הבית כשנה וחצי אחר הנישואין (שבט תשפ"ב / 01/2022) ולא תקשר עימה כלל. לדבריה, רק אחר שהגישה בקשה ליישוב סכסוך המשיב יצר עימה קשר, ולבקשתו הסכימה לסגור את התיק ולבחון את שלום הבית, לרבות טיפול זוגי, אך הדבר לא צלח.

בתום שנה וחצי מאז שהמשיב עזב את הבית, הגישה המבקשת ביום ז' באב תשפ"ג (25.7.23) תביעת גירושין, אך לטענתה גם אחר הגשת התביעה המשיב לא דיבר עימה כלל, ורק כאשר הופיע לדיון בבית הדין, דיון שהתקיים שנתיים אחר שעזב את הבית, או אז נזכר והגיש בו ביום תביעה לשלום בית. (שורות 3-9 שורות 23-24 לפרוטוקול מיום כ"א שבט תשפ"ד 31.1.24, וכאמור בו ביום הוגשה תביעת שלום הבית).

לטענת המבקשת, חיי אישות פסקו מיד אחר הנישואין, מאחר והמשיב היה סולד ממנה ומכל מגע יד, והגדיל לעשות שכאשר היא ניסתה ליצור קרבה עימו היה קורא לה בשמות גנאי קשים. כמו כן ציינה כי המשיב אינו מקפיד על היגיינה ולבקשתה הסכים 'להשתדל' להתקלח לכבוד שבת. (שורות 38-41 ושורה 45 שם).

המשיב הצהיר שאכן היו כעסים והתנהגות שמנעה תקשורת אך מבקש הוא שלום בית (שורה 20 שם). שאלת בית הדין האם הינו סולד מהמבקשת לא זכתה לתשובה ברורה מלבד הצהרת המשיב 'אני מודה ומתוודה שיש לי קשיים וכעסים. אפשר לשבת להקדיש ולשפר'. (שורה 56 שם).

המשיב הסכים לעצת בית הדין כי ינסה לסלול מסילות ללבה של המבקשת בפסק זמן קצוב וכי בהעדר הצלחה יתגרשו בהסכמה, ואף המשיבה הסכימה לבחון זאת ובלבד שהדבר יעשה ללא תנאים מוקדמים כדרכו של המשיב.

בדיון מיום כ"א באייר תשפ"ד (29.5.24) טענה המבקשת כי למרות שהסכימה לבחון את שלום בית המשיב המשיך במסכת הקללות, עלי עשור ועלי נב'ל, ובית הדין לא ישחית את ההחלטה בציטוט הקללות שבפרוטוקול. (שורות 15-25 שם וראה עוד פניני לשון בשורות 18-20 לפרוטוקול מיום ח' באייר תשפ"ה 6.5.25).

לדבריה, המשיב גם פרסם ושלח קללות אלו לאחרים וכפי שגילתה מהקלטה שהגיעה אליה בטעות, ואף הבת החלה לחזור על אותם קללות.

עוד טענה המבקשת כי המשיב ביקש לחגוג יום הולדת לבת המשותפת לבדו ללא נוכחותה אף שיום ההולדת אינו חל בזמני השהות שלו. משכך הציעה למשיב כי יחגגו יום הולדת משותף אך המשיב סרב והחל לכנותה בכינוי גנאי ליד השכנים. כדי להימנע מקללות נוספות, וויתרה על זמני השהות הקבועים לה ונתנה למשיב את הבת, אך כאמור הוא סירב שתשתתף ביום ההולדת שערך (שרות 35-39 שם).

המשיב הודה בקללות המיוחסות לו, והודה שהמשיך בקללות גם בפסק הזמן שקבע בית הדין לבחון את שלום הבית, אך למרות כל זאת סירב להתגרש ושלא כפי שהסכים בעבר, וחזר על בקשתו לשלום בית (שורות 53- 68 שם ושורה 78 שם).

על מנת לבחון את כנות בקשתו הצהירה המבקשת בדיון כי מוכנה היא לעבור לגור עם המשיב כדי לבחון שוב את שיקום הנישואין, אך המשיב התנה זאת בהשתתפות בשכירות והוצאות הבית, ומשכך נקבע מועד לחקירות (שורה 110 שם).

בדיון מיום ח' באייר תשפ"ה (6.5.25) טען המשיב כי בידו המלצה רפואית שעליו למעט ברחיצה מחמת בעיות עור מהם סובל, ולדבריו המבקשת טענה כי הדבר אינו מענין אותה. (שורה 107 שם).

עוד טען המשיב כי לא עזב את הבית אלא סולק מהדירה בהודעה שקיבל מאם המבקשת, אך המבקשת טענה כי הודעת אמה נשלחה למשיב אחרי שכבר עזב את הבית (שורה 141 שם ושורה 37 שם) ומשכך נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו.

דיון והכרעה

כאמור, נישואי הצדדים עלו על שרטון מיד אחר הנישואין, מחמת התנהגות המשיב וכפי שהודה בדבר שהיה בקל'ל באומרו 'יש לי קשיים וכעסים', ויצא ללמד על כל הקל'ל, עד שהמשיב עזב את הבית כשנה ומחצה בטרם הוגשה תביעת הגירושין.

המבקשת ניסתה לשקם את הנישואין ופתחה תיק ליישוב סכסוך ואף הסכימה לסגור את התיק כדי לבחון את שלום הבית בעצת חכמים, אך הדבר לא צלח, וכשנה וחצי אחר שעזב המשיב את הבית הגישה תביעת גירושין.

למרות כל זאת, המבקשת הסכימה בדיון מיום כא בשבט תשפ"ד (31.1.24) לבחון שוב את שלום הבית מתוך תקוה שהמשיב יחדל מאותה אלימות מילולית, בבחינת אז ידבר אלימ'ו באפו ובחרונו יבהלמו, אך המשיב המשיך בדרכו כסל, קל'ל גדול אמרו, ואף פרסם זאת לאחרים, כדבר האמור.

המבקשת הגדילה לעשות ובדיון מיום ח' באייר תשפ"ה (6.5.25) הסכימה אף לעבור ולהצטרף לדירת המשיב המבקש שלום בית, אך במקום שהמשיב ינצל את ההזדמנות החוזרת, בחר להציב תנאים שיסכלו את שלום הבית (שורות 105 -110 שם).

בעל מורד

משכך אף שהמבקשת הגישה את תביעת הגירושין - הרי ניתן לקבוע כי הגירושין יצאו מן המשיב, שאף עזב את הבית כשנה ומחצה קודם לתביעה, ובפרט כאשר סיכל את הליך שלום הבית כשבחר להמשיך באותם קללות אישיות, המרחיקות מאד את שלום הבית.

וידועים דברי רבנו הטור (סימן קיח) שכתב:

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת [...] ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית.

ונמצא כי רק כאשר האישה תובעת גירושין והגירושין יצאו ממנה, כלומר שהיא הגורמת לגירושין מפסדת היא את כתובתה, אך כאשר הגירושין לא יצאו ממנה אלא מחמת המשיב, גם אם היא תובעת גירושין - אינה מפסדת את כתובתה.

הן אמת כי המשיב טען שלא עזב את הבית אלא סולק בהודעה כתובה שקיבל מאם המבקשת, אך אדרבה אותה הודעה שצירף המשיב להוכחת טענתו מלמדת את ההפך, שהרי אם המבקשת כתבה לו:

'מאחר והדירה לא פונתה במלואה הינך מתבקש לפנות את הדירה עד הערב'.

ולפי דרכנו למדנו כי המשיב וחפציו כבר עזבו את הדירה, אך הדירה לא פונתה במלואה. (הודעה מיום 2.1.22 שצורה לסיכומי המשיב).

גם תגובת המשיב לאם המבקשת מלמדת כך, שהרי כתב בתגובה,

'מאחר ונאלצתי להוביל כל חפציי לבדי וברכבי הקטן, יצא שהתעכבתי לצערי שלא במזיד [...] בו בזמן ברצוני להודות לך ולה' היקר על שאפשרתם מגורי בדירה'.

הרי שהמשיב הודה בכתב ידו כי כבר הוביל את חפציו כשעזב, וזאת עוד קודם שקיבל את הודעת אם המבקשת. ואף גם זאת, לו גורש המשיב מן הדירה כטענתו, ודאי לא היה מסיים במזמור לתודה על העבר.

המבקשת גם הלינה על חוסר היגיינה כאשר המשיב הסכים 'להשתדל להתקלח פעם בשבוע לכבוד שבת, בשבילך'. (שורה 41-41 לפרוטקול מיום כ"א שבט תשפ"ד 31.1.24) אמנם המשיב טען כי עליו למעט ברחיצה בהתאם להמלצה רפואית, אך אדרבה אותה המלצה מלמדת כי רק מקלחות חמות מחמירות את הבעיה, ובהמלצה אף צוין כי מומלץ על מקלחת קצרה ופושרת.

משכך בית הדין מתרשם שהמשיב הזניח את ההיגיינה האישית, ונאחז בסב'ך באותה המלצה רפואית, כאשר בכל אופן הסכמת המשיב 'להשתדל' להתקלח לכבוד שבת רחוקה מאד אף מהדרוש לו על פי אותה המלצה רפואית, והדבר מחזק את טענות המבקשת אודות חיי האישות.

בעלי קללו'ת

כאמור המשיב הודה בקללות המיוחסות לו, ואף אחר שהמבקשת הסכימה לבחון את שיקום הנישואין, המשיך בדרכו. משכך אף שהמבקשת הגישה את תביעת הגירושין ברור הדבר שהמשיב הוא זה שגרם לכך, שהרי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (כתובות עב.) ומאחר והמשיב הרבה להשיב אפ'ו כנגד המשיבה גם בתקופת 'שלום הבית', הרי שיש לחייבו בכתובת המבקשת.

וכן יש ללמוד מתשובת רבנו הרמב"ן (בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קב והובא גם בבית יוסף סו"ס עד) שכתב:

אפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה [...] ע"ש.

ומינה לנדון דידן שהמשיב בקללותיו החוזרות פצע את נפשה של המבקשת, ואף שהסכימה המבקשת לסלוח על העבר, המשיב חזר לסורו, ובודאי שבקללות אלו מגרעות נתן הרבה יותר מאשר הני מילי שהזכיר רבנו הרמב"ן שבהם יוציא ויתן כתובה.

וכן יש ללמוד מתשובת רבנו שמעון בר צמח (שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן ח) שכתב כדלהלן:

אפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך, אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר [...] כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה [...] ומקרא מלא דבר הכתוב 'טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב' ועוד כתוב 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו' הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום.

ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס (כתובות עז.) דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן [...] ואם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה - לא הפסידה כלום ע"ש.

וכיוצא בזה קבע בית הדין הגדול (תיק 1113045/1 בהרכב הדיינים הרב א. איגרא הרב ש. שפירא והרב צ. לוז שליט"א מיום י"א חשון תשע"ח 31.10.17) וכדלהלן:

במקום שהבעל אשם שגרם לגירושין כגון שמקלל אשתו [...] תביעת האישה לגירושין אינה מבטלת את החיוב בכתובה, אלא מאפשרת לבעל לטעון לפטור אותו מכתובה, וכשבית הדין מתרשם שיש ממש בטענותיה החיוב בכתובה בעינו עומד.

חיי אישות

זאת ועוד, הדבר פשוט כי מסכת הקללות מרחיקות את המקלל מחיי האישות הן מחמת מעשיו והן מחמת האישה שאינה שבוית חרב תחת בעלה, כאותו ארי שדורס ואוכל ואין לו בושת פנים (פסחים מט:).

וכן יש ללמוד גם מדברי רבנו הרמ"א (קנד סעיף ג) שכתב:

וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא, כי על ידי זה אינו זנה לפעמים, ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה, והוי כמורד ממזונות ותשמיש.

הרי שהכעס גורם לפרישה מחיי אישות, ומשכך העלה שם הרמ"א שיוציא וייתן כתובה כמבואר שם, ומינה שגם קללות המשיב הינם כמכות הנפש ובכלל דבר שהיה בקל'ל, ובכל אופן מונעים הם את חיי האישות, וכטענת המבקשת.

זאת ועוד, המבקשת הסכימה לבחון את שיקום הנישואין בעצת חכמים הן בסגירת תיק יישוב סכסוך, והן אחר תביעת הגירושין, כשהסכימה בדיון הראשון לפנות ליעוץ, וכשהסכימה בדיון השני לעבור לבית המשיב, אך המשיב המשיך בדרכו ואף הציב תנאים למגורים משותפים, ובכך סיכל בהבל פיו 'תרתי משמע' את ההזדמנות לשלום בית שניתנה לו, ויש לחייבו בכתובה ובתוספת הכתובה.

תוספת כתובה

הן אמת כי נחלקו רבותינו הראשונים כאשר הבעל מגרש מחמת תביעת האישה אם חייב לשלם לה תוספת כתובה כמבואר בתוספות (יבמות סה:) שלדעת ר"ח פטור הוא מתוספת דאדעתא למיפק לא אוסיף לה, אבל ר"ת פליג דתנאי כתובה ככתובה ע"ש.

אמנם פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה יא) שמי שעני ביותר ואינו יכול לזון אשתו כלל, כופין אותו להוציא ותהיה הכתובה חוב עליו עד שתמצא ידו. וכתב באור שמח שם:

ברור דאף התוספת חוב עליו כשיתעשר, ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כורחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בדעת ר"ח [...] ופשוט.

ולפי דרכנו למדנו שבדבר שהוא מהות הנישואין כמזונות אישה, או חיי אישות שבהם דיבר הריצב"א, אין המשיב יכול לטעון שעל דעת כן לא התחייב, וכל שאינו מקיים חובתו חייב בכתובה ובתוספת גם לדעת ר"ח.

וכן מבואר בדברי רבי עקיב"א (סימן נא) שכתב:

כוונת התוספות (שם) דאין לפטרו מדין תוספת כתובה באומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה לידה [...] כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו - ראויה לה להיות נפקעת ממנו, ולא מקרי 'מפקעת עצמה' לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי - ראוי לה להפקיע עצמה ממנו.

ועל פי זה כתבו בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד 218 הרכב הדיינים הרב א. גולדשמידט הרב ש. קרליץ והרב י. בבליקי זצ"ל מיום כ"ד שבט תשט"ו) כדלהלן:

אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה, הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה.

ואף שבסוף הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה [...] ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה 'על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי' - דבר זה אין הדעת סובלתו.

וכן מבואר עוד בפסקי דין רבנים (חלק ח עמוד 324 הרכב הדיינים הרב י. אלישיב הרב ב. זולטי והרב מ. אליהו זצ"ל מיום ב' חשון תשל"ב 21.10.1971) וכדלהלן :

אף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא שפטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד [...] שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. מה שאין כן בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות, שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, או כשמורד באשתו [...] יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה.

ודון מינה ואוקי באתרין, שמאחר והמשיב המשיך במסכת הקללות - אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, והרי בידו היה לחדול מכך, ובפרט בפסק הזמן הקבוע לשלום הבית, ומשלא עשה כן - הרי שאשמת הגירושין מונחת לפתחו.

סיכומם של דברים, מאחר והמשיב עזב את הבית, והגירושין יצאו ממנו בהשפלות המבקשת, ואף שהמבקשת הסכימה לבחון את שלום הבית המשיב הרבה להשיב אפ'ו, ובכלל זה מניעת חיי אישות, לפיכך המשיב חייב בכתובת המבקשת.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

• בית הדין מחייב את המשיב בכתובת המבקשת בסך מאה ואחד אלף ₪  

• יש לשלם למבקשת את הכתובה עד תום ארבעים וחמשה יום.

  ניתן לפרסם בהשמטת שמות ומספרי זהות.

  ניתן ביום כ"ו במרחשון התשפ"ו (17/11/2025).

  הרב אברהם מאיר שלוש הרב אפרים בוגרד הרב בן ציון טופיק

  עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה