א.לפני בקשה למתן הבהרה בדבר משמעותה של החלטתנו בעבר (למעשה שתי החלטות: החלטה מכ' באב התשפ"ג – 7.8.23 והחלטה נוספת שהבהירה את קודמתה ונימקה אותה מט' במרחשוון התשפ"ד – 24.10.23, להלן מכל מקום: החלטתנו) בנוגע לחיובי המזונות, נוכח פסק דיננו (מי"ח באייר התשפ"ד – 26.5.24) בערעור בסוגיית הסדרי השהות.
המבקש מבקש שנקבע כי נוכח פסק דיננו חזרה וניעורה, קמה וגם ניצבה החלטתו של בית הדין האזורי בעבר שפטרה את המבקש מן המזונות כל עוד אין המשיבה והילדים שבים להתגורר בירושלים או בסביבתה בהתאם להסכם ובטלה החלטתנו שהקפיאה את החלטתו הנ"ל של בית הדין קמא.
המשיבה הגיבה, בהתאם להוראתי ולאחר קבלת ארכה בהתאם לבקשתה, לבקשה.
ב.רובה הגדול של תגובת המשיבה מוקדש לטענות שאינן, ודאי לא במישרין, ממין העניין. כאלה הן טענות בדבר הפרות של המבקש את חלק מהתחייבויותיו בהסכם שבין הצדדים וטענות שמעלה המשיבה נגד פסק דיננו שהוא פסק דין חלוט וסופי כידוע.
למרות האמור ולמען מראית פני הצדק נעמוד להלן בקצרה גם על טענות אלה ולאחריהן, ואף בזיקה לרקע שיוזכר גם לגביהן, נגיע לליבו של העניין: אל הטענות שאכן נוגעות לו במישרין לכאורה ואל מתן החלטה במבוקש.
ג.לעניין הפרות ההסכם מצידו של המבקש, לפי הנטען, יובהר:
הפרה של צד אחד להסכם את מקצת התחייבויותיו אינה גוררת בהכרח את ביטולו של ההסכם כולו, כל עוד לא נקבע אחרת בפירוש בהסכם או בהחלטה שיפוטית, ואף לא את ביטולן של התחייבויות הצד שכנגד, כולן או חלקן, על בסיס בחירה שלו שלא לקיימן, אלא אם היה בנוגע להתחייבויות מסוימות או לכלל ההתחייבויות תנאי המתלה אותן בקיום ההתחייבויות של הצד השני או אם נקבע בהחלטה שיפוטית כי יש לראות את ההתחייבויות כמותנות זו בזו.
לפיכך, ככל שאכן מפר המבקש את מקצת התחייבויותיו – לא תעמוד להגנתו, כל עוד לא נפטר מהן בהחלטה שיפוטית, הטענה כי המשיבה הפרה אף היא חלק מהתחייבויותיה, והוא הדין להפך.
עם זאת, ערכאה שיפוטית דנה במה שהובא לפניה:
הטענות שמצד המשיבה על הפרותיו של המבקש לא הובאו להכרעתנו, אפשר שהוזכרו אגב הדיון בהפרותיה שלה, כנטען, אולם – ולאור העיקרון האמור לעיל כי אין הפרות אלה מתירות את אלה וכן להפך, עיקרון שממנו נגזרת המסקנה כי אף אם הטענות נכונות לא היה בהן כדי להשליך על מסקנות פסק דיננו – לא נדרשנו להכריע בטענות אלה.
טענות אלה, ככל בקשה ותביעה על המשיבה להפנות תחילה לבית הדין קמא שיידרש לברר את העובדות ולאכוף את ההתחייבויות ככל שיימצא כי אכן הן מופרות (ולחילופין, ככל שימצא צידוק לכך אכן לקבוע כי ההסכם כולו או התחייבויות אלה או אחרות של המשיבה שנכללו בו אכן בטלים הם נוכח הפרותיו של המבקש את התחייבויותיו שלו), וככל שמי מהצדדים יסבור כי תוצאת ההליך בבית הדין קמא אינה צודקת – תעמוד לו כמובן הזכות לערער עליה לבית דיננו.
אי־הכרעתנו ואי־מתן הוראות ספציפיות מצידנו בנוגע להפרות המיוחסות למבקש אינם תוצאה של 'היתר' כביכול למבקש לנהוג ככל העולה על רוחו בצד דרישה מן המשיבה למלא אחר התחייבויותיה שלה, כפי הטיעון הלא־ראוי בעליל שמעלה המשיבה לכאורה בתגובתה, אלא מן האמור לעיל: אין ערכאה שיפוטית צריכה ואף אינה רשאית, על דרך כלל, להכריע במחלוקות עובדתיות או משפטיות וליתן הוראות אופרטיביות בנוגע להליך שאינו מונח לפניה. קל־וחומר שערכאת ערעור אינה יכולה לעשות זאת הן משום שאין היא מופקדת בדרך כלל על הבירור העובדתי, הן משום שככל שתעשה זאת תימצא משגת את גבולה של הערכאה הדיונית, פוגעת ביכולתה של זו האחרונה להכריע באותו עניין עצמו – שההכרעה בו בשלב זה היא מתפקידה – ככל שיוגש לפניה ופוגעת ביכולתה שלה עצמה לשוב ולהכריע באותו עניין ככל שיובא לפניה בעת שאכן יהיה מתפקידה להכריע בו, היינו במסגרת ערעור, ככל שיוגש, לאחר הכרעתה של הערכאה הדיונית.
בשולי האמור נזכיר למשיבה גם כי למרות זאת לא נמנענו במהלך ההליך שנוהל לפנינו מלבקר את התנהלות המבקש בשאלת הסדרי השהות, לכשהועלו לפנינו הטענות ונודעו העובדות באשר להימנעותו (אז) מנטילת ילדיו אליו בתקופת 'חופש הגדול', אף נתנו הוראות נקודתיות בעניין זה אז, אולם הכרעה ואכיפה כוללת של טענות בעניין זה אינה יכולה להיעשות כבדרך אגב ובידי ערכאת הערעור שאינה מוסמכת לעסוק בעניין טרם נדון בערכאה קמא.
ד.לעניין הטענות נגד פסק דיננו: פסק הדין כאמור חלוט וסופי הוא. האמור בו אף מנומק בארוכה ומבוסס היטב הלכתית, עובדתית ומשפטית. אין הוא – ואין שום פסק דין – צריך בהכרח לשאת חן בעיני שני הצדדים. ראוי היה מכל מקום למשיבה ולבא כוחה לזכור כי לא זו בלבד שהסמכות להכריע בדין היא סמכותו של בית הדין ולא סמכותם שלהם אלא גם כי מבטו של בית הדין הוא מטבע הדברים האובייקטיבי, לעומת מבטם הסובייקטיבי, ולהימנע מן האמירות הלא־ראויות שבתגובה זו הקרובות להיחשב זילות בית הדין.
המשיבה, באמצעות בא כוחה, מלינה בתגובה זו על תוצאות פסק הדין המחייבות אותה בנסיעות ארוכות עם הקטינים לשם קיום הסדרי השהות – למקרא התיאור הציורי שבתגובה אפשר כמעט לראות את הדמעות הזולגות מעיניה של המשיבה, אלא שדמעות אלה – דמעות תנין הן, שכן התוצאה היא תוצאת בחירתה של המשיבה להפר ביודעין את ההסכם שכרתו הצדדים. כפי שביארנו בפסק דיננו גם עתה נתון בידיה של המשיבה המפתח לתיקון אלא שמתוך ראיית ההשלכות של אכיפת השימוש בו על טובת הקטינים קבענו בפסק דיננו כי אכן ייוותר המפתח בידה והשימוש בו ייוותר נתון להחלטתה – אין בדברים הכשר להחלטתה להמשיך ולהפר את ההסכם, אלא הכרה בתוצאות האפשריות של אכיפה ובחירה ברע במיעוטו, כשכפי האמור לעיל בידיה של המשיבה לבחור בטוב. אם בוחרת המשיבה אפוא להמשיך ולהפטיר כדאשתקד אין לה להלין אלא על עצמה.
את התיאור הציורי מכמיר הלב על הקושי הנגרם למשיבה בשל הסדרי השהות, כמו גם את התחשיב שעל פיו מצטברת עלותן של נסיעות אלה ל"מאות אלפי שקלים במהלך השנים" – אפשר ואפשר להעתיק, בשינויים הלשוניים המתחייבים, לקושי שהיה נגרם למבקש לו היו הוראותינו בנוגע להסעת הילדים כפי שביקשה ומבקשת המשיבה שתהיינה. אין מנוס: קיום הסדרי שהות כשההורים מתגוררים במרחק כרוך בקושי, השאלה היא על מי יוטל קושי זה. ואכן לרוב מוטל הוא על האב, והטעמים לכך פרושׂים לאורך ולרוחב בהחלטות רבות שיצאו מתחת ידינו. אך כשעילת הקושי היא הפרה מתמשכת של התחייבויותיה של האם, ולא כל שכן כשגם עתה בידה לתקן ולחסוך ממילא גם את הקושי האמור אלא שהיא ממאנת לעשות זאת – אך מתבקש הוא כי תישא היא בתוצאות: בקושי הנגרם בשל מעשיה ומחדליה, ההפרה וההימנעות מן התיקון.
אמירתו של בא כוח המשיבה בהקשר זה כי עלויות הנסיעות הן "בלי פרופורציה כלל להפרת ההסכם בפועל" מפליאה בעיוורונה כלפי המציאות: הכיצד טחו עיניים מראות את הפרופורציה הישירה שבין הפרת הסכם, שתכליתו הייתה ייתור הצורך בנסיעות אלה ובהוצאות הכרוכות בהן ושהפרתו היא הגורם הישיר והיחיד לצורך זה ולעלויות אלה, לבין הצורך לשאת בעלויות אלה עצמן?
ובשולי הדברים נזכיר כי למרות כל זאת לא קבענו כי העול כולו יוטל על המשיבה אלא כי יחולק בינה לבין המבקש ביחס של שלוש לאחת.
ה.פסולות וראויות לגנאי הן אמירותיו של בא כוח המשיבה, המערב את עצמו בדברים באופן אישי ולא רק כמייצג של מרשתו, כי "מדובר בפסק דין חסר רחמים וחסר לחלוחית והתחשבות אף בקטינים" ה"נותן רוח גבית לאב להפר את הסדרי השהות" – וכאמור לעיל הטענות על הפרותיו של האב לא נדונו בבית דיננו – שכן, ואפילו אם נניח כי אכן קיימות הפרות מצד האב שכאמור לא נדונו לפנינו: ההפרה המרכזית והמשמעותית היא מצידה של מרשתו, הפרה שאינה נוגעת להסדרי השהות בחגים בלבד כטענת המשיבה כלפי המבקש, אלא לשלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, ולה היינו "נותנים רוח גבית", תוך עידוד גם לכל מפר פוטנציאלי עתידי של הסכמים, לו פסקנו כפי שסבור בא כוח המשיבה כי היה עלינו לפסוק.
אף את הביקורת של בא כוח המשיבה באשר להתחשבות בקטינים היה עליו להפנות למרשתו שהיא שבחרה ושממשיכה לבחור כאמור, תוך הפרת התחייבויותיה, במצב הנוכחי – ביצירתו ובהמשך קיומו, וכל זאת גם אם נתעלם מן הפגיעה במבקש.
המשיבה או בא כוחה לא הפנימו ככל הנראה את שאמרנו בפסק הדין באשר לגישתה הפסולה של המשיבה הטוענת כביכול בעד טובת הילדים ודורשת מהמבקש לשלם מחיר למענה, אך בעצמה ממאנת לשלם למענה אף את 'המחיר' שחובתה מן הדין לשלמו – קיום התחייבויותיה הקודמות. וכאשר אמרנו שם נשוב ונאמר גם כאן, כי יש בדברים כדי להטיל צל כבד על אחת מן השתיים או על היותה בעצמה הורה מיטיב או על האמון שנותנת היא בעצמה בטענותיה כי המצב הקיים פוגע בילדים.
ו.שגויים, שלא לומר כוזבים, הם גם דברי בא כוח המשיבה כי בפסק הדין ישנה "אקרובטיקה משפטית" ה"דוחה למעשה את ערעורה של המשיבה [...] אולם בית הדין סבור כי באשר לילדים הרי שטובתם כיום הינה להישאר ב[...]", אמירה החוזרת על עצמה בהמשך "התפלפלות משפטית שמחד מחייבת את האם אף בהוצאות משפט אולם בסופו של דבר קובעת את הדבר הנכון שמקומם של הקטינים במקומם הנוכחי":
בפסק הדין לא נקבע כי טובתם של הילדים היא להתגורר ב[...] אלא כי מבין שתי הרעות: הותרת הילדים ב[...] בניגוד להתחייבויות האם ותוך ניתוקם מהאב, או כפיית שיבת האם עימם לירושלים או לסביבתה שעה שהאם ממאנת לעמוד בהתחייבויותיה ללא כפייה כזו – הראשונה היא 'הרע במיעוטו'. 'הטוב', גם לילדים, הוא קיום התחייבויותיה של האם ללא שיכפה זאת בית הדין עליה, אלא שמעצם הגדרתו זו של הטוב אין הוא נתון בידי בית הדין אלא בידי האם. אין פה לא 'אקרובטיקה' ולא 'התפלפלות' משפטית, אלא הכרה של בית הדין את המציאות כי לא הכול נתון בידיו של המשפט, הרצון הטוב – אינו בידיו, וכי יש שנאלצים אנו שלא לעמוד על המתחייב משפטית שכן נזקו של זה יהיה רב על תועלתו. כך הוא כפי שקבענו בענייננו בכל הנוגע לאפשרות לכוף על המשיבה את קיום התחייבותה, אולם העדר הכפייה אינו משחרר מהחובה עצמה, כפי שהובהר בפסק הדין, חובה שאם תקוים שלא מכוחה של כפייה כזו – לא יהיה בקיומה משום פגיעה בטובת הילדים אלא להפך.
הטענה "האמירה כי האם יכולה לעבור לירושלים ולקיים את מחויבותה ובכך לחסוך את ההוצאות השונות [...] אינה אמירה שעומדת במבחן המציאות – ברור אף לבית הדין כי מדובר בפגיעה ממשית בקטינים" אינה נכונה כלל ועיקר. אין בפסק הדין כל אמירה כי עצם מעברה של האם לירושלים יפגע בקטינים אלא כי עשייתו בכפייה תפגע בהם ועל כן נמנעים אנו מלהורות עליה.
בשולי דברים אלה נציין כי גם הסיפא של אותה טענה שלפיה דרישה זו אינה מציאותית גם נוכח בדידותה של האם בירושלים ונוכח יוקר המחיה בה – חוטאת לאמת, שכן לא זו בלבד שמדובר בסוגיות שהיו ידועות ערב ההסכם והמשיבה הביאתן בחשבונה בהַסכימה לו, ולא בלבד האמור בפסק דיננו גם בסוגיית הבדידות הנטענת (וראה עוד באמור בעניין זה בהחלטתו של החתום מטה שניתנה בתחילת ההליכים שניהלו הצדדים לפנינו, בכ"ה באב התשפ"א – 3.8.21), אלא שיש בדברים משום התעלמות חוזרת ונשנית מן העובדה המודגשת גם בפסק הדין כי המשיבה לא נדרשה על פי ההסכם להתגורר דווקא בירושלים עצמה אלא שלא להרחיק ממנה יותר משלושים קילומטר, וכאמור שם יש אפשרויות מגורים אפשריים בטווח זה שעלותן ועלות המחיה במקומותיהן אינה כבירושלים ואינה בהכרח יקרה משמעותית מזו שב[...]
ז.מן האמור עולה כמובן גם מופרכותה של הטענה כי ראוי היה לנהוג במשיבה לפנים משורת הדין:
ראשית, עצם ההחלטה שלא לאכוף על המשיבה את קיום התחייבותה היא כבר 'לפנים משורת הדין', שנעשית אומנם מתוך ניתוח ההשלכות של 'שורת הדין' על הילדים, ואין הצדקה לכפול הנהגה זו גם בהקשר של הנסיעות, ומה גם שאף אם איננו כופים על המשיבה את קיום התחייבותה, ברי הוא כי לא רצוי ולא ראוי לנקוט דרך המעודדת את המשיבה להמשיך בהפרת התחייבותה.
שנית, כידוע, לו ננקטה דרך של 'לפנים משורת הדין' – הייתה 'מוגשת החשבונית לתשלום' לא אל בית הדין ולא אל בא כוחה הנכבד של המשיבה אלא אל המבקש שהיה לוקה בכפליים, הן בהפרת ההתחייבויות של המשיבה הן בחיובו לשאת פיזית וכלכלית בעול הנגרם בעטיה של ההפרה.
מה הצידוק לנהוג כך? הלוא אין מדובר כאן ברחמנות כלפי מי שכשל בשוגג, או אפילו בזדון אך שב מדרכו הרעה, ומתקשה הוא לשלם את תוצאות מעשיו אלא במי שמבקש להמשיך ולהפר את התחייבויותיו תוך שמשנהו 'לוקה ומשלם'. הלזה ייקרא 'לפנים משורת הדין' או שמא אין זה אלא 'עיוות דין' ו'עוול במשפט'?
בעל דין המפר במכוון וביודעין את התחייבויותיו ורומס אותן ברגל גסה – ראוי הוא שינהגו בו כשורת הדין, ועל אחת כמה וכמה שעה שיכול הוא גם עתה לחדול מן ההפרות ו'להפך את מידת הדין לרחמים', ולא כי יטיבו עימו 'לפנים משורת הדין' על חשבונו של הצד שכנגד.
ונזכיר גם את שהבהרנו בפסק הדין כי אין מדובר ב'עונש' על הפרת ההתחייבות ואף לא – רק – בעיקרון של נשיאת המפר בתוצאות ההפרה ומימונו את עליותיהן, אלא גם בחובה, שאותה ראוי לאכוף, לקיים לפחות באופן חלקי את תכליתו, מטרתו ורוחו של ההסכם, גם אם אין אנו מוצאים לנכון בנסיבות העניין האמורות לחייב את קיומו ככתבו וכלשונו, ומאחר שבענייננו הייתה תכלית ההתחייבות – גם – "שמירת קשר משמעותי של האב עם ילדיו תוך שנדרש הוא לשם כך למאמץ סביר של נסיעות בטווח של עד שלושים קילומטר מירושלים ומובטח מפני הצורך במאמץ גדול מכך [...]" באו הוראותינו כדי לקיים לפחות באופן חלקי את התכלית האמורה של התחייבות המשיבה.
ושוב נאמר: התירוץ הילדותי "גם הוא מפר התחייבויות" אינו יכול להתקבל. אומנם עוסקים אנו עתה בענייני ילדים, אך איננו מצויים ב'גן ילדים' ואין אוזננו כרויה לטענת "הוא התחיל" – ככל שהמבקש מפר גם הוא התחייבויות כאלה או אחרות שלו – תתכבד המשיבה ותנקוט את ההליכים המשפטיים המתאימים, היינו במקרה זה: פנייה לבית הדין קמא וככל שהחלטתו לא תִּישַׁר בעיניה תהיה דלת הערעור לבית דיננו פתוחה בפניה בהתאם לדין ולתקנות.
ח.ולטענות שלגופו של עניין:
לשיטת המשיבה משקבע בית דיננו בפסק דינו כי טובת הילדים היא השארתם במקום מגוריהם הנוכחי ברי כי על חיוב המזונות שחזר וניעור בעבר בהחלטתו של בית דיננו לאחר שבוטל בהחלטתו של בית הדין קמא לשוב ולהתקיים.
את דבריה אלה תומכת המשיבה בהחלטת בית דיננו מט' במרחשוון התשפ"ד (24.10.23) שעסקה ב"בקשת המשיב [לערעור, המבקש דנן] לביטול ההחלטה שחייבה אותו בתשלומי מזונות ילדיו, בניגוד להחלטת בית הדין קמא" ושממנה אף נשאב הניסוח "אין תקומה" וכו'.
אכן בהחלטה זו (שמט' במרחשוון התשפ"ד – 24.10.23) הובהר (ההדגשות אינן במקור):
ביטול חיובו של המשיב במזונות נובע ישירות מהקביעה כי על המערערת לשוב עם הילדים לירושלים (או סביבתה), קביעה שתולדתה היא הקביעה כי כל עוד לא כך תעשה – לא ישלם המשיב מזונות. בין שתהיה הוראה זו בבחינת 'קנס' ובין שלא תהיה בבחינת קנס ברור הוא גם מדברי בית הדין קמא עצמו כי לו נקבע או לו ייקבע כי המערערת אינה צריכה לשוב ירושלימה, ובוודאי אם קביעה זו תתבסס על קביעה כי שיבתה עם הילדים ירושלימה לעת הזו תהיה נוגדת את טובת הילדים – לא תהיה עוד תקומה להחלטה הפוטרת ממזונות.
ומכאן מסיקה המשיבה: "אם כן, לאחר שבית הדין בפסק הדין קבע כי שיבת הילדים לירושלים נוגדת את טובתם, הרי שאין תקומה להחלטה הפוטרת ממזונות."
אלא שהמשיבה בדבריה אלה "לא דייקא פורתא" שכן בפסק דיננו לא נקבע כי "שיבת הילדים לירושלים נוגדת את טובתם" אלא כי לא נכוף על המשיבה לשוב עימם לירושלים משום שאם תיעשה שיבה זו בכפייה – תהיה היא מנוגדת לטובת הקטינים. בצד אמירה זו נאמר בפירוש גם כי המשיבה (אז – המערערת) יכולה גם כיום לשוב ירושלימה או לסביבתה עם הילדים וכי אם כך תעשה שלא מכפייה אלא "ברצון טוב" יוכל הדבר "להיעשות מבלי לפגוע בטובת הילדים", ובהקשר זה אף הוזכר כי כך "מכל שכן כשבעקבות המעבר נשכרים הילדים בהיבט של קשר מיטיב עם שני הוריהם".
תוצאת האמור היא כי, שלא כטענת המשיבה, המצטטת סלקטיבית מפסק הדין, המצב הקיים בעקבות פסק דיננו – שונה מהותית מהסיטואציה שעליה דובר בהחלטה האמורה.
ומכאן המסקנה המתבקשת כי הדין עם המבקש בטענתו כי משנקבע בפסק דיננו כי עקרונית חייבת המשיבה לעמוד בהתחייבותה שבהסכם ולשוב עם הילדים לירושלים או לסביבתה – משלא נקבע כי "אינה צריכה" לעשות זאת, כלשון ההחלטה הנ"ל, אלא להפך: כי צריכה היא לעשות זאת אף שלא נאכוף זאת עליה; ושמלא נקבע כי שיבה זו "נוגדת את טובת הילדים" אלא להפך: כי יכולה היא לעלות בקנה אחד עם טובתם אם אך תבחר המשיבה מרצונה הטוב בכך – הרי שבטלה ההצדקה שנאמרה בהחלטה האמורה להשבת חיוב המזונות על כנו.
ט.נוסיף לחדד ולהדגיש גם:
בהחלטה האמורה הובהר כי אף שלא היה לפנינו אז, ולא אחר כך עד עתה, ערעור על החלטת בית הדין קמא בסוגיית המזונות, לא קיבלנו את עמדת המשיב דאז – הלוא הוא המבקש דנן – כי אין מקום למתן החלטה המחייבת במזונות בניגוד להחלטת בית הדין קמא, וזאת משום שכמצוטט מעלה "ברור גם מדברי בית הדין קמא עצמו כי לו נקבע או לו ייקבע כי המערערת אינה צריכה לשוב ירושלימה [...] לא תהיה עוד תקומה להחלטה הפוטרת ממזונות" ועל כן:
מאחר שמדובר בתוצאה של ביטול, ולו זמני, של ההוראה המחייבת את השיבה לירושלים – אין צורך בערעור נפרד ומפורש על ההחלטה בעניין המזונות, שכן אין החלטת בית הדין האזורי (בעניין המזונות) מבוטלת בשל הקביעה כי שגויה הייתה מעיקרה אלא משום שאף היא עצמה לא פטרה את המשיב מהמזונות אלא כל עוד שרירה וקיימת ההוראה בדבר השיבה לירושלים. משבוטלה או הוקפאה הוראת השיבה לירושלים חזר וניעור חיוב המזונות שהיה טרם להוראה זו.
מן הטעם האמור, וכפי שהובהר באותה החלטה עצמה, אף לא נזקקנו כלל לדון בטענות שהעלו אז הצדדים בנוגע לשאלה אם צדק או לא צדק בית הדין קמא בהחלטתו דאז, או אם הייתה היא בבחינת 'קנס' או פרי של תפיסה הלכתית שלפיה אין האב צריך לזון את ילדיו כשרצונו שיבואו לדור בקרבתו, שכן לא קבענו, ולא רשאים היינו לקבוע בהעדר ערעור לפנינו עליה "כי שגויה הייתה", אלא כי "משבוטלה או הוקפאה" – בטל או הוקפא בהתאמה הפטור מתשלום המזונות ו"חזר וניעור חיוב המזונות".
התוצר המשפטי של האמור הוא כי מבטל ביטולה או 'הופשרה הקפאתה' של ההחלטה שהורתה למשיבה – המערערת דאז – לשוב עם הילדים לסביבות ירושלים ונקבע מפורשות בפסק דיננו כי מן הדין חייבת היא לעשות זאת, אלא שאין מקום לאכוף עליה חיוב זה, שוב אין מקום לומר כי אף אליבא דהחלטתו של בית הדין קמא (אז) חייב המבקש (המשיב דאז) במזונות מן הטעם שאף היא "לא פטרה את המשיב מהמזונות אלא כל עוד שרירה וקיימת ההוראה בדבר השיבה לירושלים".
המצב הנוכחי הוא כי אכן "שרירה וקיימת ההוראה" האמורה – אף אם קבענו שאין מקום לאכיפתה באמצעים דרקוניים (מונח שנזכר בפסק דיננו וכעולה מן הדברים מדובר באמצעים מובחנים וחמורים מהקפאת חיוב המזונות שכשלעצמה לא הניעה בשעתו את המשיבה לשוב. על כן כתבנו "לו נאסור למשל את האם מכוחה של פקודת הביזיון ייתכן שלא תקשה עוד עורף ותשוב לאזור ירושלים, אולם האם סבור האב כי התוצאה של מהלך כזה תיטיב עם ילדיו?")
משכך התוצר המשפטי של החלטתו של בית הדין קמא שלא בוטלה בהחלטתנו בפן המהותי, אלא שבשעתו נקבע כי אינה רלוונטית – "משום שאף היא עצמה לא פטרה" וכו' – ועם מתן פסק דיננו שבה להיות רלוונטית, הוא כי המבקש פטור ממזונות ילדיו, בהתאם להחלטתו של בית הדין קמא, ואין מקום עוד להשתמש בהחלטתנו שלנו כדי לתבוע ממנו את המזונות.
י.עם זאת, לא מן הנמנע שהחלטתו של בית הדין קמא צריכה להיבחן עתה בשנית בשל שינוי נסיבות אחר שחל עם פסק דיננו וכל עוד הוא מקוים:
בעת שהחליט בית הדין קמא את שהחליט הייתה פגיעתה של הפרת ההסכם במבקש במלוא עוזה: ילדיו הורחקו ממנו וככל שביקש הוא לשהות עימם נדרש הוא לנסיעות הארוכות, המתישות והיקרות (אלה שעתה, משהוטלו בחלקן על כתפי המשיבה מלינה היא על הקושי שבהן) הלוך ושוב מירושלים ל[...] וחזור בכל פעם.
כיום ההפרה אומנם נמשכת, אולם פגיעתה במבקש התמתנה משהוטל עול הנסיעות בחלקו הגדול על המשיבה, וכפי שאמרנו לעיל בהטלת העול על המשיבה יש – שעה שאין ההסכם מקוים ככתבו וכלשונו – משום קיום חלקי מכל מקום של תכליתו.
האם בית הדין קמא סבור כי גם בנסיבות אלה יש לפטור את המבקש מתשלום המזונות וכי פטור זה צריך להיות מלא וגורף? ואם סבור הוא כך – ואף לגבי סברתו המקורית בנוגע לנסיבות דאז – האם צודק הוא?
על השאלה הראשונה צריך לענות כמובן בית הדין קמא,
השאלה השנייה – ייתכן שתבוא לפתחנו במסגרת ערעור לאחר שיחליט בית הדין קמא את שיחליט – אך לעת עתה אינה מונחת לפתחנו ואין מקום כי נכריע בה.
יא.משכך:
החלטותינו מכ' באב התשפ"ג (7.8.23) ומט' במרחשוון התשפ"ד (24.10.23) שהחזירו את חיוב המזונות על כנו לאחר שבוטל בבית הדין קמא בטלות עם מתן פסק דיננו, משבטלה העילה להשבתו של החיוב (שהייתה אי־הרלוונטיות של החלטת הפטור כל עוד ייתכן שיבוטל חיוב השיבה לירושלים). התוצאה היא כאמור כי החלטת בית הדין קמא בדבר הפטור מן המזונות היא ההחלטה השרירה, הקיימת והמחייבת כיום.
אין בדברים משום קביעה של בית דיננו כי אכן יש לפטור את האב, המבקש דנן, ממזונות ילדיו בנסיבות דאז או בנסיבות דהיום, אלא כי ההחלטה המחייבת כיום היא כאמור החלטתו של בית הדין קמא שפטרה את האב מהם, וככל שסבורה המשיבה (שכאמור לעיל לא ערערה בשעתו במישרין על אותה החלטה) כי בנסיבות שנוצרו כיום מן הדין לשנת את אותה החלטה ולהשיב את חיוב המזונות על כנו, במלואו או בחלקו – עליה לפנות לבית הדין קמא בבקשה מתאימה ואין היא יכולה עוד להסתמך, בפנייתה אליו או בפנייה אל ההוצאה לפועל על החלטותינו מכ' באב התשפ"ג (7.8.23) ומט' במרחשוון התשפ"ד (24.10.23) שהקימו את החיוב עד להכרעה בערעור הקודם ושעתה שוב אינן רלוונטיות.
יב.החלטה זו וכמוה פסק דיננו בעניינם של הצדדים (מי"ח באייר התשפ"ד – 26.5.24) מותרים בפרסום בכפוף להשמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים וילדיהם.
ניתן ביום י"ב במרחשוון התשפ"ה (13.11.2024).
הרב שלמה שפירא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה