בהעדר תשתית עובדתית מהימנה לפגיעה בתאונת דרכים לא יפסקו פיצויים

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' זילברטל, נ' סולברג ור' שטרנברג-אליעז), אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי). בית-המשפט לא שוכנע כי המבקשת נפגעה בתאונת דרכים, ודחה לפיכך את תביעתה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת המרכזית בתיק סובבת, אם כן, סביב השאלה האם נפגעה המבקשת בתאונת דרכים שבגינה זכאית היא לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה, לכאורה, בתאונה. במחלוקת זו ניצבות שתי גרסאות עובדתיות נוגדות: המבקשת טוענת כי עת שפנתה לחצות כביש כהולכת רגל נפגעה ממכונית שבה נהגה המשיבה 1; ואילו המשיבות טוענות כי המבקשת נפלה לכביש תוך כדי ריצה מבלי שהיה כל מגע בינה לבין רכבה של המשיבה 1, אשר עצרה את רכבה כדי שלא לפגוע במבקשת שמעדה.

           מקריאת פסקי-הדין של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי מתברר כי בתיק נשמעו עדויות סותרות באשר לאופן קרות האירוע, הן מפי הנפגעת והנהגת, והן מפי שוטרת שהייתה עדה לאירוע ומפי שוטר שהגיע למקום בסמוך לאחר התרחשותו. בית-משפט השלום קבע כי אף שמקצת הראיות מתיישבות עם גרסת המבקשת (לכל הפחות הגרסה המאוחרת שנמסרה בבית-המשפט), עדותה לא הייתה מהימנה עליו, בפרט בשים לב לכך שהמבקשת שינתה את גרסתה במהלך ההליכים. מנגד, קבעה הערכאה המבררת כי גרסת המשיבה 1, לפיה המבקשת נפלה לכביש, מהימנה עליו יותר. גרסא זו - כך נקבע - נתמכת במרבית הראיות שבתיק, ובכללן גרסת השוטרת שהייתה עדה לאירוע, וחוות-הדעת של המומחים מטעם הצדדים והמומחית מטעם בית-המשפט. לאחר שקלול מכלול העדויות, חוות-דעת המומחים והראיות (ובכללן ראיות שבית-המפשט התיר למבקשת להגיש בשלב מאוחר של ההליך), קבע בית-משפט השלום כי יד המשיבות על העליונה, ודחה את התביעה.

           בית-המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, דחה את ערעורה של המבקשת, אשר התבסס רובו ככולו על טענות עובדתיות, משבא למסקנה כי "גם אם יש ממש בטענה זו או אחרת של המערערת [המבקשת - א' ר'] מבחינת הערכת משקל ראיה כלשהי, הרי שהמכלול עודנו נוטה במאזן ההסתברויות לטובת המשיבות" וכי "הדיון הפרטני בנתון זה או אחר איננו יכול לבוא במקום ראייה כוללת של מכלול הראיות, לרבות ממצאי מהימנות ומתן משקל יחדי לכל אחת מן הראיות". בית-המשפט המחוזי נתן דעתו לעיקרי השגותיה העובדתיות של המבקשת - ודחה אותם, תוך שהוא מציין כי לא ראה לנכון להתערב בממצאי המהימנות ובממצאים שהתבססו על התרשמותו הישירה של בית-משפט השלום מעדויותיהם של המעורבים בפרשה. 

           בפתח הבקשה שמונחת בפניי, טוענת המבקשת כי יש "ליתן רשות ערעור נוסף ולהתערב בעניין שכל כולו קביעת ממצאים עובדתיים" על מנת לספק את "רגש הצדק [ש]מתקומם על הטעות הברורה שנעשתה". לאחר שעיינתי בטענותיה, בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, ובמסמכים שצורפו, לא מצאתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור.

           כפי שמצא לנכון בית-משפט השלום להעיר, הקושי העובדתי בתיק זה דורש מהעוסקים במלאכה לתת דעתם להבחנה שמלווה את המשפט מראשית ימיו: ההבחנה בין "האמת העובדתית" ו"האמת המשפטית". במישור "האמת המשפטית" שעליו מופקד בית-המשפט, לא מצאו בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי כי עלה בידיה של המבקשת להוכיח את תביעתה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. בבקשת רשות הערעור מתבקש בית-משפט זה, כערכאה שלישית, לשוב ולדון בממצאי העובדה והמהימנות שנידונו זה מכבר על-ידי הערכאות הקודמות, מבלי שהתיק מעורר - כך גם לדעת המבקשת עצמה - שאלה משפטית עקרונית או סוגיה כללית בעלת חשיבות ציבורית.  גם לאחר עיון בטיעוניה של המבקשת לעניין הראיות והקביעות השיפוטיות במקרה, לא מצאתי כי יש הצדקה להתערב ב"גלגול שלישי" בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום, ואושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי.

           הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, י"ז בשבט התשס"ח (24.1.2008).
 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il