בג"ץ 340/17

השופט י' דנציגר: 

           בעתירה זו מבקשים תושבי המועצה המקומית מבשרת ציון למנוע, ולחילופין לעכב, את העתקת מסוף האוטובוסים המתוכנן מ"מחלף הראל" ל"מחלף חמד". כן מבקשים העותרים סעדים נוספים, לרבות דחיית פתיחת "מנהרות הראל" עד אשר יובטחו דרכי גישה הולמות למבשרת ציון וממנה.

           העתירה הוגשה ביום 10.1.2017, כשהמועד המתוכנן לפתיחת המנהרות והעתקת מסוף התחבורה קבוע ליום 19.1.2017. בד בבד עם הגשת העתירה הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים האוסר על המשיבים לפתוח את "מנהרות הראל" ולסגור את מסוף התחבורה הציבורית במחלף הראל.

           כידוע, בכביש מספר 1 מבוצעות בשנים האחרונות עבודות שדרוג ממחלף שער הגיא ועד למחלף מוצא. כל הבאים והיוצאים לירושלים וממנה מכירים עבודות אלה היטב ומקרוב. המטרה הסופית של העבודות, שלא ניתן להפריז בחשיבותה, היא להקל על עומסי התנועה במקטע כביש זה, ולהפוך את הנסיעה בו לבטוחה ולמהירה יותר. תכנית התשתית הלאומית הרלבנטית לעבודות היא תת"ל 16, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 19.5.2011. טרם אישורה, עברה התכנית ב"תחנות" התכנון השונות: היא פורסמה להערות ולהשגות הציבור; היא עברה תחת עינה של חוקרת שמונתה לבחינת ההשגות; היא נדונה לפני ועדת המשנה להערות הוועדות המחוזיות והשגות הציבור; וכן נדונה על-ידי הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות (להלן: הות"ל). במסגרת הליכי התכנון אף הוצג דו"ח מטעם משרד התחבורה בנושא התחבורה הציבורית במחלף הראל והשפעת התכנית על תושבי האזור בהקשר זה. יודגש כי הנושא בכללותו הגיע אף לבית משפט זה (ראו פסקי דין מימים 20.9.2011 ו-1.12.2011 בבג"ץ 9218/10; בג"ץ 534/11; בג"ץ 3714/11; ובג"ץ 5668/11), ובעקבות כך אף הוחזר לות"ל לבחינה מחודשת בסוגיה מסוימת. כן יצוין, כי במקביל לקידום תת"ל 16 אושרה בשנת 2015 תכנית של רשות מקרקעי ישראל הכוללת אף היא - בהשתלב עם תת"ל 16 - תכנון מסוף תחבורה ציבורית וחניון "חנה וסע" באזור (תכנית 152-0138727). מכל מקום, לפי הנטען בעתירה ההחלטה המנהלית האחרונה שלכאורה ניתנה בנדון, היא החלטת הות"ל בעניין אישורה של תכנית הביצוע. החלטה זו ניתנה, כפי שעולה מפסקה 125 לעתירה, ביום18.7.2016. 

           לפי טענת העותרים, ביום 14.11.2016 התקיימה ישיבת מועצת מבשרת ציון בה הציג מנהל הפרויקט של כביש 1 את התכנית לשדרוג הכביש. לטענתם, רק בשלב זה הם הבינו לראשונה כי מסוף התחבורה הציבורית במחלף הראל עתיד להפסיק לפעול כחודשיים לאחר מכן. על הרקע הזה, ורק ביום 7.12.2016, פנו העותרים למשיבים במכתב בנדון. לגרסת העותרים הם לא זכו לתגובה עניינית למכתבם, ועל כן הגישו הם את העתירה דנא. העותרים טוענים כי ההחלטה לבטל את מסוף התחבורה הציבורית ולפתוח את "מנהרות הראל" מנוגדת להוראות תת"ל 16 ואינה מידתית.

           בהחלטתי מיום 10.1.2017, התבקשו המשיבים להגיש תגובה לבקשה למתן צו ביניים. המשיבים מתנגדים לבקשה, בטענה כי סיכויי העתירה נמוכים ביותר. טרם התבקשה תגובה מקדמית לעתירה למתן צו על-תנאי.

           לאחר בחינת הטענות המועלות בעתירה הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובה מקדמית מטעם המשיבים (אך בהתבסס על האמור בתגובתם לבקשה למתן צו הביניים), וזאת בשל שיהוי כבד שנפל בהגשתה. עתירה זו הוגשה ערב פתיחתן של "מנהרות הראל". העותרים אינם מפרטים בעתירתם מהו המועד המדויק שבו, לשיטתם, נתקבלה ההחלטה המנהלית הקונקרטית שאותה הם תוקפים בדבר סגירת מחלף הראל לתחבורה ציבורית ופתיחת "מנהרות הראל". המשיבים מצדם, טוענים כי החלטה זו נפלה לפני זמן רב כחלק מהתוכניות המאושרות. מכל מקום, אף אם נלך לפי התיאור העובדתי המפורט בכתב העתירה, ההחלטה המנהלית האחרונהשנתקבלה בענייננו היא אישורה של תכנית הביצוע ביום 18.7.2016. בנסיבות אלה לא ניתן להלום פניה "דחופה" לבית משפט זה כחצי שנה מאוחר יותר, ערב פתיחתן של המנהרות. למען הסר ספק יובהר, כי איני סבור שניתן לראות בישיבת מועצת מבשרת ציון מיום 14.11.2016 משום אירוע שרק ממנו החל מירוץ הזמנים לעניין השיהוי. ראשית, מתקשה אני לקבל את הטענה שהעותרים התוודעו לתכנית לגבי מחלף הראל רק במועד זה. כאמור לעיל, עסקינן בתוכנית תשתיות רחבת היקף, שהליכי האישור שלה - לרבות הליך הביקורת השיפוטית - נסתיימו לפני זמן רב, ושכל פרט-ופרט לגביה ידועים ומפורסמים בהתאם לחוק. שנית, אף אם הייתי מתייחס לישיבת מועצת מבשרת ציון כאל אירוע ממנו החל מירוץ הזמנים לעניין השיהוי, הרי שמסקנתי כי העתירה הוגשה בשיהוי הייתה נותרת בעינה. ודוק, העבודות בכביש 1 מתקדמות שעה-שעה לעבר מועד סופי שנקבע מראש לפתיחת המנהרות. כל יום מושקעים משאבים עצומים במונחי בנייה וכסף כדי לקדם את ביצוע התכנית. בנסיבות אלה, גם אם נאמר שהעותרים הגישו את עתירתם "רק" כחודשיים לאחר שהתגלו להם העובדות על פתיחת המנהרות וסגירת מחלף הראל, עדיין לטעמי היה דינה של העתירה להידחות על הסף בשל שיהוי, סובייקטיבי ואובייקטיבי, במועד הגשתה (ראו: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ג 1972-1917 (2014)). 

           שלא בשולי הדברים אציין, כי מוצא אני ממש גם בטענת המשיבה 3 לעניין היות חלק מהמעשים שלפנינו "מעשים עשויים", כאשר הבניה בשטח - למצער בכל הקשור למנהרות - הסתיימה ברובה, באופן שמקשה לחשוב על השבת הגלגל לאחור. המחשבה על כך שהשימוש ב"מנהרות הראל", הניצבות על עורק התחבורה המרכזי בישראל, יידחה כמבוקש בעתירה (ודוק: כסעד סופי במסגרת צו מוחלט, ולא רק כסעד ביניים), בשעה שהמנהרות מוכנות להפעלה, נראית לי בלתי מתקבלת על הדעת. לבסוף ייאמר, כי גם לגופו של עניין, העותרים טוענים לכאורה כי הם אינם מבקשים לתקוף את התכניות המאושרות, אלא רק לטעון כי המשיבים סוטים מהן, ואולם התרשמותי היא כי למעשה העתירה באה לפתוח מחדש את הדיון בחלקים רבים בתוכניות; וכי ממילא, גם טענה כזו דינה להידחות בשל שיהוי הדבק בה. 

           נוכח כל האמור לעיל, היות שאיני סבור כי ניתן לדון בעתירה במועד שבו היא הוגשה, אציע לחבריי לדחות את העתירה על הסף. משבאתי לכלל מסקנה זו, ממילא תידחנה גם בקשות העותרים למתן צו ביניים ולהגשת הודעה נוספת לתיק.