טימסית ואח' נ' מועצה מקומית בית אריה עופרים ואח'

בפני בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא ביום 29.3.18 ע"י המשיבים (להלן – "הצו").

בקליפת האגוז יצוין כי מדובר בצו הריסה מנהלי שהוצא ע"י המשיבה 1 להריסת בריכה שנבנתה ו/או הושמה ע"י המבקשים במגרש 309 כאשר חלקה מצוי בתחום מגרש 309 וחלקה בשטח הציבורי הכלוא שהוקנה למבקשים במסגרת הסכם לטיפוח הקרקע.

הבקשה

המבקשים טוענים כי הצו הוצא בחוסר סמכות, באופן לא ראוי ולא מידתי, תוך ניצול משרה לרעה, רדיפת המבקשים, רדיפה פוליטית ואישית של ממש ע"י המשיב 2 יו"ר המשיבה 1.

המבקשים טוענים כי הצו נחתם בזדון, תוך ניסיון להתנכל למבקשים ותוך ניצול לרעה של התפקיד וניסיון לסחיטה בגין תביעת לשון הרע שהוגשה כנגד המשיב 2 משיקולים זרים.

הבניה נשוא הצו הינה בריכה ניידת מפלסטיק מוקשח, שהותקנה ללא בטון ושאינה נחשבת בינוי כלל וכלל (להלן – "הבריכה"). בריכות כאלה מפוזרות בכל הישוב ללא היתר לרבות בביתו של המשיב 2.

המבקשים מציינים כי בחודש יוני 2017 הורה המשיב 1 להרוס מעל למחצית מחצר ביתם לרבות הריסת בית הכנסת "סולם יעקב" שהיה בחצר הבית כ- 3 שנים – ללא צו מנהלי או שיפוטי במקביל לקיום הליך משפטי בבימ"ש השלום בירושלים. תלונה הוגשה למח"ש בעניין זה כנגד השוטרים שליוו את המעשה.

בחודש ספטמבר 2017 נאלצו המבקשים לחתום על הסכם כניעה תוך היותם תחת סחיטה ואיומים במסגרת פשרה שקיבלה תוקף פס"ד בביהמ"ש. מפסה"ד ניתן לראות כי הוא אינו הגיוני ומדובר בכניעה בלית ברירה של המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי פסה"ד נחתם ללא סמכות.

המבקשים מציינים שקיימת מחלוקת לגבי גבול המגרש הנכון של ביתם וכי קיימים עניינים משפטיים נוספים פתוחים בין הצדדים כאשר באיד מהם התנהל הליך גישור ובסופו התנה יו"ר הוועדה את החתימה על הסכם הגישור בוויתור המבקש על תביעת לשון הרע שהגיש כנגדו.