א' נ' ד' ואח'

לפני תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התובע הינו בעל זכות הבעלות ב- 351/862 חלקים במקרקעין הידועים כגוש 16543 חלקה 110 בנצרת (להלן: "הנכס"). עוד התבקש סעד של סילוק יד מן הנכס.

רקע והצדדים לתובענה

1. התובע (להלן: "ע.") והנתבע 2 (להלן: "ע.") אחים הם. אביהם, נ. ע. ח. א. ז"ל, היה הבעלים המקורי הרשום בנכס במושע ביחד עם אחרים. הנתבע 1 (להלן: "ב.") נרשם ביום 15.11.16 בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "לשכת הרישום") כבעלים של הנכס, לאחר שרכש אותו, לטענתו, כדין מאת ע. ועל כך ארחיב בהמשך.

2. בד בבד עם כתב התביעה הוגשה בקשה לסעד זמני. ביום 11.3.18 ניתן לראשונה צו איסור דיספוזיציה בנכס על ידי המותב אשר ישב בדין, עוד בטרם הועבר התיק לשמיעה בפני.

    

    

   טענות הצדדים בתמצית

    

3. לטענת ע., צוואת אמו זויפה כאילו מעניקה היא את הזכויות בנכס לע. בלבד ובהתאם הוצא צו קיום הצוואה שעל בסיסו נרשם הנכס על שמו של ב. ואולם ביום 28.9.16 ניתן פסק דינו של בית הדין הדתי של העדה היוונית הקתולית הגליל (להלן: "בית הדין") אשר הכריז על בטלות צו קיום הצוואה מיום 27.7.16 וזאת, עוד טרם נרשם הנכס על שמו של ב.. בפסק הדין נקבע עוד כי הצוואה בטלה ומבוטלת מעיקרא וצו איסור הדיספוזיציה בנכס - הפך לצו קבוע (ראו תע"צ מיום 30.1.19). על כך לא הוגש ערעור ובהתאם לצו קיום צוואה מאוחר, מיום 1.1.17 ע. הוא היורש והבעלים של הנכס ואילו לע. אין כל זכות בו.

   ע. טען כי דבר עסקת המכר ורישום הבעלות בנכס על שם ב. התגלו לו כבדרך אגב. לטענתו, אביו הינו בעלים של נכס בשטח של 862 מ"ר עם אחרים, בעלותו נרשמה בלשכת הרישום מקרקעין בשנת 1979 לפי שטר מכר 1925/1979. אחר מות האב, ניתן ביום 26.2.2001 צו ירושה לפיו אלמנתו א. א. ז"ל, אימם של ע. וע., היא היורשת היחידה. ע. טען כי אחיו ע., אשר צורף לתביעה כנתבע פורמלי, נסחט על ידי שניים, בקנוניה אשר נרקמה במטרה למכור את הנכס, בסופו של יום, לב.. ע. טען כי דבר הקנוניה נודע לו בדיעבד, לאחר מכירת הנכס לכאורה.

   עוד נטען, כי ביום 26.9.16 הוגשו כל בקשות הרישום יחדיו, דהיינו, הוגשה בקשה להעברת הזכויות בנכס מהאב המנוח לאם א. המנוחה בהתאם לצו ירושה משנת 2001, בקשה לרישום הזכויות על שמו של ע., לכאורה, בהתאם לצו מיום 27.7.16 לקיום צוואת המנוחה מיום 8.5.14 ובקשה לרישום הנכס על שם ב., בהתאם להסכם מכר בינו לבין ע. נושא תאריך 25.8.16.

   ע. טען כי עסקת המכר בטלה ומבוטלת מאחר והיא מבוססת על צו קיום צוואה אשר בוטל אחר שנקבע על ידי בית הדין כי אותה צוואה אשר בעניינה ניתן הצו - זויפה. ע. הוסיף בהקשר זה כי אחותו, אשר שמה מופיע על הצוואה המזויפת כמי, שלכאורה, היתה עדה לעריכתה, הלכה לעולמה בשנת 2011, שלוש שנים קודם למועד הצוואה המזויפת. ע. טען עוד, כי עסקת המכר בטלה גם בשל פגמים מהותיים אשר נפלו בהסכם, כך למשל הרוכש ב. לא הסתמך על המרשם שכן לפי המרשם הבעלים הרשום היה אביהם המנוח של ע. וע. ולא ע. בעצמו, בנוסף, התמורה לא שולמה במלואה, החזקה לא נמסרה בפועל והעסקה כולה נגועה בחוסר תום לב קיצוני אשר עולה כדי תרמית והטעיה תוך ניצול מצוקתו הכלכלית של ע. עד כדי עושק.

   מכאן התביעה.