א.נ.ג.ר. דלקים בע"מ ואח' נ' ביטון ואח'

החלטה

בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד המבקשים ביום 09.07.13 במעמד צד אחד.

ביום 08.05.13 הגישו המשיבים כנגד המבקשים תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יוצהר כי כל הזכויות במכסת ביצים הרשומה אצל המועצה לענף הלול ע"ש הנתבעת 3 שייכות לנתבע 1 וכי כל הכספים ו/או הזכויות הקשורות למסעדה אשר מנהל הנתבע 1 והרשומה ע"ש הנתבע 2 שייכים לנתבע 1 ולשאר הנתבעים אין זכויות כלשהן בה, כן כי הנתבעת 3 חייבת במחצית החובות נשוא שני תיקי ההוצל"פ מס 13-11012-11-8 ו- 13-00923-12-1 המתנהלים כנגד הנתבע 1 כפי שאלה מופיעים מעת לעת.

ביום 09.07.13, בהיעדר כתב הגנה, ניתן פסק דין נגד המבקשים.

לטענת המבקשים, התובענה וכל כתבי בי הדין מעולם לא נתקבלו בידיהם, ולראשונה נודע להם על קיומה של התביעה נגדם, עת קיבלו בדואר את פסק הדין. לטענתם, ניתן פסק הדין על יסוד תצהיר שקרי של מבצע המסירה לפיו סירבו המבקשים לחתום על אישור המסירה.

עוד טוענים המבקשים כי, כתב התביעה לא נתמך בתצהיר בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי והיה על בית המשפט להימנע מלתת פסק דין בהיעדר תשובה בתובענה שנפתחה בדרך של המרצת פתיחה מבלי שנקבע דיון בה.

זאת ועוד, טוענים המבקשים כי כפי שעולה מלשון תקנה 256 לתקסד"א, המבקשים אינם מחויבים להגיש כתב תשובה ועומדת הזכות לחקור את המשיבים על האמור בתצהירם לפי תקנה 522(א).

מוסיפים וטוענים המבקשים כי יש להם טענות טובות וסיכויים טובים לזכות בבקשתם.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

לטענתם, התביעה הוגשה במסגרת תביעה רגילה ולא כהמרצת פתיחה.

לעניין מסירת כתב התביעה, טוענים המשיבים כי מוסר מטעמם פנה בתאריך 19.05.13, למקום מגורי המבקשים ושם מסר את כתב התביעה לידי המבקש 1 שקיבל אותו אך סירב לחתום על אישורי המסירה ואף איים וניסה לתקוף את המוסר. ביום 18.06.13, נתבקש המוסר למסור העתק נוסף לידי המבקשת 3 בשל היחסים הבעייתיים בינה לבין מבקש 1 וכך נעשה. המבקשים לא התייחסו לגוף אישור המסירה ולא הגישו מטעם מבקשת 3 כל תצהיר לעניין זה.

מוסיפים וטוענים המשיבים כי המבקשים לא מתייחסים כלל לסיכויי ההגנה ואין כל התייחסות לטענות המועלות בכתב התביעה.

דיון

שתי שאלות ניצבות בפנינו בבואנו לדון בבקשה לביטול פסק דין בהיעדר הגנה. האם נפל פגם בהליך מתן פסק הדין שבעטיו שומה להורות על ביטולו מחובת הצדק ולחילופין, האם חרף היעדר פגם יש מקום להורות על ביטולו מכוח שיקול הדעת הנתון לבית המשפט. (ראו: ע"א 5000/92 יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), בעמ' 836-835).

איני מוצאת צורך להכריע בשאלת כשרות המסירה, שכן השיקול המרכזי אותו על בית המשפט לשקול, הינו קיומה של הגנה לכאורה. זאת לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות חוקתית:

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט"... ועניינו בקביעה כי תינתן לצד במשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות במחלוקת"

(ראה: רע"א 8864/99 ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תק-על 2000(3), 2132).

וכן:

"בתי המשפט מעדיפים לעסוק במהות, ככל הניתן, ולפצות בהוצאות על אי הנוחות שנגרמה" (רע"א 1119/05, גולדסייל בע"מ נ' ביליה רוברט נכסים לבניין בע"מ)

הלכה היא כי בית המשפט יעדיף לעשות משפט צדק על פני שמירה קפדנית על כללי הפרוצדורה, כאשר האיזון יימצא בפסיקת הוצאות. ראו: רע"א 9572/01, דדון נ' ווייסברג, פ"ד נו (6), 918.