החלטה בנוגע לסעד דחוף

בפני בקשה שנפתחה בתיק ישוב סכסוך שמוגש על ידי אב עוד בחודש אפריל 2017, ופגישת המהות שבו נקבע, כפי שאני מבין, ככפל הזמן הקבוע בחוק.

מסביר האב, כי בכוונת מכוון ביקש הוא למצות את הליכי המו"מ, וזה הטעם היחיד מדוע לא עתר הוא לסיום הליכי ישוב הסכסוך מבעוד מועד.

כך או אחרת, אין עורר כי בשלהי חודש מרץ, היינו לפני מעלה מחודשיים, עזב האב את בית מגורי הצדדים, ואין עורר כי מדובר בעזיבה שניה. הצדדים מתארים גם בעבר, עזב האב את הבית למשך כשנה. אומר לאלתר, ובשונה מן האם, כי שתי עזיבות ממושכות יותר משהן מעידות על תקווה שאב ימשיך בבחינת עובר ושב, מעידות על בעיה קיימת בתוך התא המשפחתי.

אומר בא-כח האב, כי האב נואש ואין בכוונתו לשוב ולהתגורר עם האם.

ביום 06.06.2017, הגיש האב בקשה לסעד דחוף, אגב בקשה להבטיח את הקשר של שני ילדיו בני ה-8 וה-5 איתו.

לשיטת האב, למעשה, הפכה האם לעצמה ל"בעל הבית" לקשר שבינו לבין הילדים, לרצונה מאפשרת את הקשר, לרצונה אינה מאפשרת את הקשר, ואגב הדיון היום מסתבר שעתירתו של האב כוללת גם מתן אפשרות לילדים ללון בבית הוריו בו הוא שוהה.

אם תרצה תאמר, כי לשיטתו של האב, משמשים הילדים כסדרי ראיה כקלף מיקוח בידיה של האם.

האב מבקש איפוא לקבע, עוד בטרם ייגמר הליך ישוב הסכסוך, את זכותו לקשר עם ילדיו במנותק מרצונותיה המשתנים של האם.

בבקשתו, ציטט האב הודעה של האם, ולפיה לא ילונו הקטינים אצלו עד שלא יהיה הסכם.

לכל ברור, שהסכם פירושו הדבר מפגש רצונות של שניים, ואם תרצה, תפרש את הודעת האם כסירוב לאפשר לינה עד אשר יושג הסכם לשביעות רצונה, שהרי תמיד יכולה היא שלא להסכים.