א. לוי השקעות ובנין בע"מ ואח' נ' עגיב ואח'

החלטה

מבוא

1. לפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות שלא תפחת מסך כולל של 750,000 ₪ על פי סעיף 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות") ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סד"א").

הבקשה

2. ב"כ המבקשת טענו, כי מדובר במקרה מובהק בו יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. לטעמם המשיבה הגישה תביעה שכנגד חסרת בסיס אשר הועמדה לצורכי אגרה על 7,500,000 ₪.

עוד נטען, כי הדין קובע חזקה לפיה יש לחייב חברה מוגבלת במניות בהפקדת ערובה. במקרה דנא, המשיבה הינה חדלת פירעון, חסרת נכסים, למעט זכויות נטענות ביחס לתחנת הדלק בה עסקינן. לפיכך, על המשיבה להוכיח כי מצבה הכלכלי כיום ובעתיד יאפשר לה לשאת בהוצאות המבקשת.

ב"כ המבקשת ביקשו, כי שיעור הערובה יגזר מסכום התביעה ושיעור ההוצאות שצפוי להיות מושת על המשיבה בבואו לקבוע את שיעור הערובה. עוד הוסיפו, כי ערובה בסך 10% מסכום התביעה הינה סבירה.

מעבר לאלה נטען, כי בת"א 1601/08, תביעה שהגיש הבנק למסחר כנגד המשיבה, בא כוחה דאז, עו"ד ישראל שלו טען, כי אין למשיבה מקורות עצמאיים לתשלום חובה לבנק למסחר ועל כן בית המשפט הופנה למקורות אחרים מהם תוכל המשיבה לפרוע את חובה- מכירת תחנת הדלק.

עוד נטען, כי בהליך נוסף שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה מתאריך 25.8.2013, חויבה המשיבה להשיב למבקשת את ההוצאות ששילמה וכן הוצאות נוספות שנפסקו לטובתה בהליך אחר בבית המשפט המחוזי בחיפה בהתאם להחלטה מתאריך 4.6.2013, אולם עד כה המשיבה טרם שילמה סכומים אלה וכי נגד המשיבה הוגשה בקשה לפירוק בגין חדלות פירעון (פר"ק 27132-08-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב חיובים אלה הוסדרו בהסכמה נכון לכתיבת החלטה זו א.ב.),

ב"כ המבקשת ציין, כי למשיבה חובות בסדר גודל של 4.5- 6.5 מיליון ₪ מבלי שיש לה מקורות לתשלומם.

תגובה לבקשה

3. ב"כ המשיבה ביקשו לדחות את הבקשה. לטעמו, אין חולק כי הנכס היחידי של המשיבה הוא תחנת הדלק וכי היא החזיקה בו עובר לחתימת ההסכם בין הצדדים בדצמבר 2006 עד לתאריך 4.6.2013, אז ויתרה המשיבה על יכולתה הכלכלית מתקבולי התחנה לטובת הוצאתו לפועל של הסדר הביניים בין הצדדים.

ב"כ המשיבה ציינו, כי המצב אליו נקלעה החל ממחצית שנת 2007 באו בעקבות הפרותיה היסודיות של המבקשת במסגרת ההסכם ביניהם. לו המבקשת היתה עומדת בהסכם ומשלמת במזומן את התשלום השני לעו"ד ישראל שלו, היה בידה לפרוע את חובות התחנה ולהגיע להסדרים טרם הגשת ההליכים שהוגשו כנגדה.

ב"כ המשיבה הוסיפו, כי בהליך דנא, דווקא מצבה של המבקשת מלמד על חוסר יכולתה לפרוע את פסד הדין הכספי, ככל שתתקבל תביעתה. הערת עסק חי שהוצמדה לדוחותיה האחרונים מלמדת על כך שהיא על סף פירוק.

אשר לחזקה לפיה יש לחייב חברה בהפקדת ערובה להוצאות גם כאשר החברה אינה מוכיחה יכולת כספית לעמוד בהוצאות ההליך, השיבו ב"כ המשיבה , כי לביהמ"ש שיקול דעת לבחון אם הבקשה הוגשה כדי למנוע בירור של תביעה, האם התובענה הוגשה בתום לב והאם מצבה הכספי של המשיבה נגרם כתוצאה מהתנהגות המבקשת (ראה 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (פורסם בנבו, 13.7.2008).

אשר לשיעור הערובה, השיב ב"כ המשיבה, כי אין הלכה לפיה שיעור ערובה להוצאות יעמוד על 10% מגובה סכום התביעה. שיעור הערובה נעשית עפ"י אומדן הוצאות ריאליות (ראה פסיקה אליה מפנה המשיבה).

עוד נטען, כי ככל שביהמ"ש יסבור כי יש מקום לחיובה בהפקדת ערובה, הרי שיש לקבוע סכום נמוך מהסכום המבוקש, תוך התחשבות בעובדה כי הופקדה ערבות בנקאית בסך 100,000 ₪ בגין העיקול הזמני.

תשובה לתגובה

4. ב"כ המבקשת ציינו, כי המשיבה מודה שאין לה נכסים או הכנסות ועל כן יש לראותה כחדלת פירעון. בנוסף, המשיבה לא סתרה את החזקה כי אין ביכולתה לשלם את הוצאות המבקשת ולא עמדה בנטל להוכיח כי נסיבות העניין מצדיקות את דחיית הבקשה.

עוד נטען, כי סיכויי התביעה קלושים היות ולמשיבה אין עילת תביעה- המבקשת קיימה את כל התחייבויותיה על פי הסכם המכר והנספח לו, המשיבה לא היתה צד להסכם המכר, לא היו לה זכויות כלשהן במקרקעין; כל הנזקים הנטענים משוללי יסוד; המשיבה נקטה בשיהוי ניכר ותביעתה הוגשה בחוסר תום לב.