הקדמה:
לפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי אשר יצהיר כי הסכם המתנה מיום 31.1.17 ביחס לזכויותיה של המנוחה, הגב' ס. א. ז"ל, בדירת מגורים בטבריה, אשר במסגרתו העניקה המנוחה את זכויותיה בדירה לנתבע - בטל ומבוטל. כן עותרים התובעים ליתן פסק דין הצהרתי אשר לפיו זכויותיה של המנוחה בדירת המגורים יועברו על שמם, בחלקים שווים, בהיותם יורשיה הבלעדיים.
ההליך עד כה ועיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
התובעים, שמונה מילדיה של המנוחה, ס. א. ז"ל (להלן: "המנוחה") עותרים בתביעתם להורות על ביטול הסכם המתנה מיום 31.1.17 (להלן: "הסכם המתנה"), שבמסגרתו העניקה המנוחה את זכויותיה בדירה בנכס הידוע כגוש 15284 חלקה 122 תת חלקה 13 (להלן: "הדירה") לנתבע, נכדה של המנוחה, בן אחיהם של התובעים, שאינו נמנה על הצדדים בהליך.
שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה הוסרה מעל פני הדרך כבר בראשית ההליך (ראו החלטה מיום 1.6.17 של כב' השופט הווארי, אשר אליו נותב התיק במקור, עד להעברתו למותב זה בשל יציאתו של כב' השופט הווארי לחופשת שבתון טרם פרישה).
התביעה הוגשה במקור גם נגד רשם המקרקעין, ברם ביום 21.11.17 ניתן פסק דין, לבקשתו, המורה על מחיקת התביעה נגדו, לאחר שהובהר כי צורף לתביעה כנתבע פורמלי בלבד ויכבד כל פסק דין שיינתן על ידי בית המשפט.
אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים, הייתה המנוחה בעלת הזכויות היחידה בדירה.
בתאריך 31.1.17 חתמה המנוחה על "הסכם מתנה – דירת מגורים", שבמסגרתו העבירה לנתבע, במתנה גמורה וללא תמורה, את מלוא זכויותיה בדירה. הסכם המתנה נתמך בתצהירם של הנתבע והמנוחה, אשר חתימתם על גבי התצהיר אומתה על ידי עו"ד רושרוש, ב"כ הנתבע בהליך זה.
ביום 11.3.17 הלכה המנוחה לעולמה.
ביום 30.3.17 הסתיימה עסקת המתנה ברישום, משנרשמו הזכויות בדירה על שמו של הנתבע במסגרת עסקת "מכר ללא תמורה".
התובענה הוגשה ביום 23.4.17. כתב הגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 21.5.17. לאחר שהוגשו חוות דעת נגדיות מטעם הצדדים בשאלת מצבה הרפואי והנפשי של המנוחה בעת חתימת הסכם המתנה, הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו לבחינת שאלה זו, בהסכמת הצדדים.
הסכמת הצדדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט קיבלה ביטוי מפורש, בין היתר (אך לא רק, ראו למשל דיונים נוספים שהתקיימו ביום 12.12.19 וביום 9.1.20), במסגרת פרוטוקול הדיון שנערך לפני כב' השופט הווארי ביום 3.6.19. כך, לאחר שב"כ הצדדים הסכימו במפורש במהלך דיון זה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, הוכתבה הסכמתם לפרוטוקול בזו הלשון:
"אנו מסכימים למינוי מומחה על ידי ביהמ"ש, והכרעתו תהיה סופית ומכרעת ולא נהיה רשאים להביא לעדות את המומחים מטעמנו...".
(ההדגשה שלי – ע.ע)
הסכמה מפורשת זו מטעם הצדדים להעניק לחוות דעת מומחה בית המשפט משקל מכריע בתיק, קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית.
הדבר גם הובהר במפורש, במעמד הדיון, לנציג התובעים ולנתבע עצמו, אשר הבהירו – כל אחד מצדו – כי הם מסכימים למינוי מומחה מטעם בית המשפט וכי מובן להם שהכרעת המומחה תהא סופית ומכרעת. הסכמה זו קיבלה ביטוי בפרוטוקול ישיבת 3.6.19, במסגרתו צוין מפי הנתבע:
"אני מסכים למינוי מומחה על ידי ביהמ"ש, ומובנת לי הכרעתו והחלטתו שהיא סופית ומכרעת".
ביום 11.6.19 ועל יסוד הסכמת הצדדים בדיון מיום 3.6.19, ניתנה החלטת המינוי, אשר במסגרתה מונתה ד"ר גרינברג איזבלה כמומחית מוסכמת מטעם בית המשפט, לצורך מתן חוות דעת בשאלה "האם המנוחה ס. א. ז"ל הייתה כשרה לחתום על הסכם המתנה מיום 31/1/17, וזאת על רקע מצבה הרפואי המתועד בחומר הרפואי" (להלן: "מומחית בית המשפט" או "המומחית").
ביום 18.12.19 הוגשה לתיק חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט. לעיקרי חוות הדעת אתייחס ביתר פירוט בהמשך.
ביום 27.1.20 נותב התיק לשמיעה לפניי, לאחר שב"כ הנתבע עמד על המשך ניהול ההליך ומשלוח שאלות הבהרה למומחית בית המשפט. בישיבה שהתקיימה לפניי ביום 26.2.20 עתר ב"כ הנתבע בבקשה להתיר לו לחקור את המומחית מטעם בית המשפט על חוות דעתה.
בישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 10.6.20 נשמעה עדותה של מומחית בית המשפט.
לאחר שהסתיימה חקירת המומחה, סיכם ב"כ התובעים את טענותיו בעל פה, במעמד הדיון. ב"כ הנתבע ביקש שהות של 7 ימים להגשת סיכומיו. משסיכומים אלה הוגשו – אין עוד מניעה ליתן את פסק הדין בתובענה.
עיקרי קביעות מומחית בית המשפט בחוות דעתה:
חוות דעתה של מומחית בית המשפט, ד"ר גרינברג איזבלה, מומחית בפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, פסיכוגריאטריה ופסיכיאטרית משפטית מוסמכת, הנושאת תאריך 17.12.19, הנה חוות דעת מפורטת, מנומקת, מבוססת ומקצועית, האוחזת לא פחות מ- 24 עמודים.
חוות הדעת מתייחסת בהרחבה לתיעוד הרפואי הנוגע למנוחה, הן עובר לחתימה על הסכם המתנה ובסמוך לחתימתו, והן לאחר חתימתו, וכן מתייחסת לתיעוד הנוגע למסמכים מתיק ביטוח לאומי של המנוחה.
על פי חוות הדעת, מהתיעוד הרפואי עולה כי המנוחה סבלה ממגוון מחלות רקע, לרבות דמנציה משנת 2010. המומחית מדגישה כי מאותו תיעוד עולה כי המנוחה סבלה מירידות דרמטיות בערכי ההמוגלובין, ובנוסף לכך, סבלה מסחרחורות, אבדן שיווי משקל ונפילות חוזרות, וזאת כבר החל משנת 2010. המומחית מפנה לכך שבאותה תקופה אף סבלה המנוחה מפגיעה מוחית, כפי שעולה מבדיקת CT שבוצעה לה בשנת 2010.
המומחית מדגישה כי על פי התיעוד הרפואי שבסמוך לפני החתימה על הסכם המתנה (כ- 15 ימים קודם לכן), סבלה המנוחה מהמוגלובין נמוך וליקופניה באופן "מסכן חיים". המומחית מוסיפה כי בהמשך (כ- 12 ימים לפני החתימה על תצהיר המתנה), סירבה המנוחה לקבל טיפול במיון.
על רקע זה, קובעת המומחית (תוך שהיא נסמכת בנדון על ספרות מקצועית העוסקת בקשר בין רמה נמוכה של המוגלובין בדם לבין תוצאות קוגניטיביות נמוכות ונפח מח קטן אצל קשישים) כי "במקרה שלפנינו ירידה כה קיצונית ברמת ההמוגלובין כפי שאנו רואים בעניינה של המנוחה (שהגיעה לרמת המוגלובין 5) מובילה להיפוקסיה (חוסר חמצן) של המוח וגורמת לפגיעה בתפקוד הקוגנטיבי לרבות פגיעה ביכולות הניהוליות וכן פגיעה במצב הגופני שמתבטא בחולשה, חיוורון, חוסר אנרגיה, עייפות, רדימות, פגיעה בריכוז ובזיכרון, סחרחורות, אי שיווי משקל ונפילות חוזרות, ולמרות מצבה המסכן חיים והפניית רופא המשפחה לקבלת טיפול דחוף במיון לקבלת מנות דם, המנוחה סירבה ולא ניתן כל טיפול לשיפור מצבה"
לפי התרשמותה של המומחית, על רקע מצבה הרפואי הקשה של המנוחה בתקופה זו, כמתואר לעיל, לצד היעדר טיפול, איבדה בתאריך 3.2.17 את שיווי משקלה, נפלה בביתה ונחבלה בראשה וברגליה (בהמשך אף אובחן שבר דיסטלי של פימור מימין). לאחר מכן, מצבה של המנוחה המשיך להידרדר עד ליום 11.3.17 עת הלכה לעולמה.
המומחית מטעם בית המשפט מפנה לכך שבהתאם לקריטריונים לכשירות צוואתית/עריכת מסמך משפטי, על פי נייר העמדה הישראלי (איגוד הפסיכיאטריה בישראל) 1996, וכן בהתאם לספרות הרפואית והמשפטית, על חותם המסמך להיות כשיר להבין את הפעולות הבאות: להבין את טיב המעשה של עריכת המסמך והשלכותיו; להבין את היקף רכושו; להבין את ההשלכות על המוטבים ואת הטענות הצפויות; להבין את ההשלכות של חלוקת רכוש; וכן, יש לוודא כי אינו סובל מהפרעות נפשיות או הזיות בנוגע לרכושו.
לסיכום, קובעת המומחית מטעם בית המשפט כי במועדים הרלוונטיים, על סמך המסמכים הרפואיים והספרות המקצועית, מצבה הקוגנטיבי והגופני של המנוחה לא אפשר לה להבין את מהותו וטיבו של הסכם המתנה והשלכותיו, ובנסיבות אלה, המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הסכם המתנה.
טענות התובעים:
לטענת ב"כ התובעים, אין מקום לסטות בנסיבות המקרה שלפנינו מקביעות ומסקנות המומחית מטעם בית המשפט, בייחוד מקום בו מדובר במומחית של בית המשפט, אשר ערכה חוות דעת מקצועית ומפורטת, המתייחסת בהרחבה לכל התיעוד הרפואי הרלוונטי ונתמכת בספרות ומחקרים רפואיים.
ב"כ התובעים מפנה לכך שלפי הסכמת הצדדים, אשר קיבלה ביטוי בפרוטוקולים, לא אחת, ואף קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, חוות דעתה של המומחית בתיק הנה סופית ומכרעת.
ב"כ התובעים מדגיש כי בחקירתה, עמדה המומחית על חוות דעתה, ולא עלה בידי הנתבע לקעקע את מסקנותיה או להביא אותה לשנות את חוות דעתה. כן מוסיף ב"כ התובעים ומדגיש כי בטרם סיום עדותה, אף הוסיפה המומחית והתייחסה לנושא ההשפעה הבלתי הוגנת על המנוחה, כשלדידו, גם לכך יש ליתן את המשמעות המתבקשת בנסיבות העניין.
בנסיבות אלה, עותר ב"כ התובעים לאמץ את חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט ולקבוע כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על תצהיר המתנה.
כן עותר ב"כ התובעים לחייב את הנתבע בהוצאות ממשיות, לנוכח עמידתו העיקשת על ניהול התיק, תוך בזבוז זמן שיפוטי ומערכתי יקר, על אף הקביעות הברורות בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, וכל זאת אף שהומלץ לו, לא אחת, לסיים את התיק ולקבל על עצמו את קביעות המומחית.
עוד עותר ב"כ התובעים להורות לרשם המקרקעין לבטל דבר רישומו של הנתבע כבעלים של הדירה, ולהחזיר את הרישום על שם המנוחה (זאת להבדיל מהתובענה עצמה, שם עתרו התובעים להורות על רישומם כבעלי הדירה).
טענות הנתבע:
לטענת ב"כ הנתבע, יש לפסול את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט ולהותיר את הרישום בדירה על שם הנתבע, בהתאם להסכם המתנה.
ב"כ הנתבע מפנה לכך שהמומחית ציינה, מחד גיסא, כי אבחון דמנציה צריך להתבצע על ידי פסיכיאטר, ומאידך גיסא, הסתמכה על רישום של רופא המשפחה משנת 2010 שלפיו המנוחה הייתה חולת דמנציה, אף שלפי שיטתה היא – רופא המשפחה לא היה מוסמך לאבחן זאת.
אשר לממצאי בדיקת ה- CT שעברה המנוחה בשנת 2010, שגם עליהם נסמכה המומחית בקביעת דמנציה, טוען ב"כ הנתבע כי מממצאי הבדיקה עולה שלא היה שינוי מהותי בהשוואה לבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת קודמת משנת 2009. בנסיבות אלה, טוען ב"כ הנתבע כי לא ברור מדוע המומחית לא ייחסה את תחילת תהליך הדמנציה לשנת 2009. מכך, מבקש ב"כ הנתבע להסיק כי המומחית שגתה משקבעה כי המנוחה הייתה בתהליך דמנציה בשנים הרלוונטיות.
ב"כ הנתבע מוסיף וטוען כי גם אם בסיכום אשפוז משנת 2010 צוין כי המנוחה סבלה מטלסמיה, הרי שבאותה עת לא נרשם כי היא סובלת מדמנציה, על כל המשתמע מכך.
מכל מקום, לטענת ב"כ הנתבע, המומחית לא השיבה לשאלה מדוע המנוחה לא טופלה כל אותן שנים בקשר עם דמנציה, ולמעשה, לטענתו, לא בכדי התחמקה מלהשיב על עניין זה. כן מפנה ב"כ הנתבע לכך שנושא הדמנציה לא עלה בעניינה של המנוחה ולא קיבל התייחסות במהלך השנים. לטענתו, יש ליתן לנתונים אלה את המשקל המתחייב בנסיבות העניין.
ב"כ הנתבע מוסיף וטוען כי בין שתי בדיקות ה- CT שבוצעו למנוחה (בדיקה משנת 2010 ובדיקה נוספת משנת 2017) קיימים הבדלים משמעותיים. כך, בבדיקת ה- CT הראשונה צוינו אוטמים, הדגשה של חריצי וקפלי המוח ואטרופיה מוחית, בעוד שבבדיקת ה- CT השנייה, לא נרשמו נזקים בתאי ובחדרי המוח וחריצי המוח נמצאו ברוחב רגיל, וזאת, אף שלכאורה, ניתן היה לצפות כי הממצאים בחלוף מספר שנים יהיו יותר ברורים (בייחוד מקום בו המנוחה לא קיבלה כל טיפול בנדון). ב"כ הנתבע מדגיש כי אף המומחית הייתה מופתעת מכך, וחרף זאת, לא נתנה לכך ביטוי בחוות דעתה. לשיטתו, בנסיבות אלה, על יסוד ממצאי כל אותן בדיקות, לא הייתה אפשרות לאבחן כי המנוחה סובלת מאטרופיה.
כן טוען ב"כ הנתבע כי ימים ספורים לאחר החתימה על הסכם המתנה, בעת שהמנוחה הופנתה למיון עקב הנפילה מיום 3.2.17, נמצאו ערכים המוגלובין הנעים סביב 8.9. לדידו, מדובר בערכים המלמדים שהמנוחה "עברה את רמת הסיכון וחוסר השפיטות ו/או השפיות". אדגיש כבר כעת כי מדובר בטענה מקצועית, שלא ניתן להסיקה מדברי ב"כ הנתבע בלבד, ויש לבססה בנתונים רפואיים-מקצועיים מתאימים, בייחוד מקום בו הדברים אינם עולים בקנה אחד עם הסבריה של מומחית בית המשפט, כפי שיפורטו בהמשך.
אשר לעובדת אבחונה של המנוחה כסובלת מדמנציה לאחר הנפילה מיום 3.2.17 (ואף מינוי אפוטרופוס עבורה), טוען ב"כ הנתבע כי ייתכן שהחבלה הקשה שספגה המנוחה הביאה לפגיעה בכושר השיפוט שלה, אך מדובר באירוע לאחר חתימת הסכם המתנה, כך שאין בו כדי ללמד על מצבה בעת החתימה על הסכם המתנה. בעניין זה, אין לי אלא לשוב ולהדגיש כי עסקינן בטענה מקצועית המועלית מפי ב"כ הנתבע, שאינה מבוססת ואינה נתמכת בנתונים רפואיים. בנסיבות אלה, טענת ב"כ הנתבע שלפיה: "כפי שידוע השפעת שבירת האגן למבוגרים... יכולה נפילה ושבירת האגן להשפיע על כושר השיפוט שלו..." – אינה יכולה להתקבל. כך גם נדחית הטענה שלפיה יש להסיק את המסקנה המתבקשת מכך שבבדיקת מד"א ביום הנפילה (3.2.17) נמצא כי המנוחה מתמצאת בזמן ובמקום ומצויה בהכרה מלאה. המומחית לא נשאלה בעניין זה, ולא ניתן להסיק מסקנות עובדתיות או משפטיות לעניין הסכם המתנה שקדם לכך מבחינה כרונולוגית, על בסיס רישום מד"א שהמומחית לא נשאלה לגביו, מה גם שאין חולק כי עסקינן באירועים מאוחרים יותר להסכם המתנה, כשלמעשה, אין מחלוקת כי ימים בודדים לאחר אותה בדיקה של מד"א, אובחנה המנוחה כסובלת מדמנציה ואף מולא עבורה טופס למינוי אפוטרופוס.
לסיכום טוען ב"כ הנתבע כי אין במסמכים הרפואיים שעמדו בפני המומחית כדי ללמד על מצב קוגנטיבי לקוי של המנוחה, אשר פגם בכשירותה לחתום על הסכם המתנה. בנסיבות אלה, ולאור הטענה כי המנוחה הייתה בדעה צלולה בעת שחתמה על ההסכם, אשר משקף את רצונה החופשי, בזמן אמת, סבור ב"כ הנתבע כי יש לדחות את חוות דעתה של מומחית בית המשפט, לאשר את הסכם המתנה ולהותיר את הרישום בדירה על שם הנתבע.
דיון והכרעה:
המומחית מטעם בית המשפט מונתה בענייננו לצורך בחינת שאלה מקצועית-רפואית במהותה: משמעות המסמכים הרפואיים והאמור בהם לעניין השאלה אם המנוחה הייתה כשירה מבחינה קוגנטיבית לחתום על הסכם המתנה. בנסיבות אחרות כבר נקבע כי לבחינת שאלות מעין אלה "נדרש ידע רפואי, ניסיון ומקצועיות בתחום, לצורך ניתוח תוכנם של המסמכים הרפואיים ומשמעותם" (ע"א 8023/16 לילך נוזית ארביב אור נ' חנה מרגרט פנטופט ג'נאח (20.08.2019)).
לאחר עיון בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, לרבות התיעוד הרפואי שעליו היא נסמכת, ולאחר שהמומחית נחקרה על חוות דעתה, ושבה ופירטה את הנימוקים הרפואיים התומכים במסקנותיה המקצועיות, סבורני כי נפרשה לפני בית המשפט תשתית ראייתית מפורטת ומבוססת, המאפשרת הכרעה בשאלה העובדתית-רפואית שהועמדה לדיון: "האם המנוחה ס. א. ז"ל הייתה כשרה לחתום על הסכם המתנה מיום 31/1/17, וזאת על רקע מצבה הרפואי המתועד בחומר הרפואי" (ראו החלטה המינוי של כב' השופט הווארי מיום 11.6.19).
תחילה יודגש כי חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט בשאלה העומדת לדיון, הנה חוות דעת מפורטת ביותר, מנומקת, מעמיקה ומבוססת מבחינה מקצועית. יתירה מכך, המסקנה הסופית המובאת בסיפא של חוות הדעת, אשר לפיה בעת עריכת הסכם המתנה, לא הייתה המנוחה כשירה מבחינה משפטית לחתום על ההסכם, לנוכח מצבה הקוגנטיבי והגופני, אשר לא אפשר לה להבין את מהותו וטיבו של ההסכם, הנה חד משמעית, קונקלוסיבית ונחרצת.
לא מצאתי כל יסוד להתערב בקביעותיה המקצועיות של המומחית או במסקנותיה, ולא עלה בידי הנתבע לקעקע את היסודות שעליהם מבוססת חוות הדעת, המתייחסת בהרחבה לכל התיעוד הרפואי הרלוונטי ונתמכת בספרות ומחקרים רפואיים.
תחילה יודגש כי בחוות הדעת נזכרת בדיקת CT שנערכה למנוחה עוד בשנת 2010, לאחר שנפלה ביום קבלתה למיון, אשר במסגרתה צוין כך:
"החדרים: הצדדים והשלישי מורחבים במידה בינונית.
נצפו מספר אוטמים ישנים בגרעינים בזליים משני הצדדים.
קליפת המוח: חריצי וקפלי המוח מודגשים במידה בינונית.
פרנכימת המוח: אוטם ישן פאריאטלי מימין.
סיכום: סימני אטרופיה מוחית בינונית. אוטמים ישנים בגרעינים בזליים משני הצדדים ופאריאטלי מימין".
בנסיבות אלה, קבעה המומחית כי כבר בשנת 2010 סבלה המנוחה מדמנציה ומשלל מחלות רקע.
יתירה מכך, לפי חוות הדעת, המנוחה סבלה מטלסמיה ומירידה קיצונית בערכי ההמגלובין, אשר הובילה לסחרחורות, אי שיווי משקל ונפילות חוזרות (כל זאת, כאמור, לכל הפחות כבר מ- 2010).
ממצא זה של מחסור בהמוגלובין מתקשר לעניין הדמנציה – כך לפי חוות הדעת – במובן זה שמחסור קיצוני בהמוגלובין אצל קשישים, דוגמת המנוחה, מביא למצב של חוסר חמצן, שגורם לירידה ביכולת הקוגנטיבית וביכולות הניהוליות, ואף מתבטא בפגיעה במצב הגופני.
על דברים אלה חזרה המומחית גם בחקירתה בבית המשפט (בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 11-21):
"המנוחה סבלה מטלסמיה זה אנמיה שבעצם שכיחה אצל אנשים חולי טלסמיה... הקשר בין טלסמיה לבין דמנציה הקשר הוא ישיר גם לפי ספרות המקצועית וגם לפי ניסיון הקליני החוסר דם בגוף חוסר המוגלובין זה כדורים אדומים שמביאים למוח חמצן, במצב של אנמיה ורמה ירודה של המוגלובין בדם מביא לחוסר חמצן במוח, וכשיש חוסר חמצן במוח הדבר גורם להתפתחות תהליך של דמנציה".
וכן ראו דבריה של המומחית בהמשך חקירתה (עמ' 16 לפרוטוקול, בשורות 7-9):
"אנמיה חריפה כמו שהיה למנוחה גורמת לחוסר חמצן במוח והדבר גורם להתפתחות דמנציה. והיא הובחנה ב- 2010 כחולה טלסמיה ברמת המוגלובין נמוכה מאוד כבר ב- 2010".
ובהמשך, עמדה המומחית במפורש על כך שממסמכים רפואיים נוספים עולה כי כבר משנת 2010 סבלה המנוחה "מדמנציה מינור" או "Dementia Mild", היינו: הפרעה קוגנטיבית קלה (עמ' 15-16 לפרוטוקול והתיעוד מביטוח לאומי שהציגה המומחית).
המומחית אף התייחסה לחלוף הזמן בין אבחון דמנציה MILD בשנת 2010 ועד לשנת 2017 והמועדים הרלוונטיים לענייננו (עמ' 16 לפרוטוקול, בשורות 14-22):
"... וזה אחד המסמכים שעמד בפניי שבו אובחנה ב- 2010 כסובלת מדמנציה MILD ז"א דימנציה קלה או ירידה קוגנטיבית קלה לא מגבילה באותו שלב את הבן אדם. החתימה שלה [על הסכם המתנה – ע.ע] הייתה ב- 2017 ותהליך הדימנציה הוא תהליך נמשך בין 7 עד 10 שנים ועד המוות, תהליך של הדרדרות תפקוד המוח אשר מדרדר ללא הפסקה, הדימנציה מתחילה והיא מתקדמת ומחמירה זה תהליך פרוגרסיבי דיגנרטיבי מביא לאתרופיה מלאה של המוח, אני מציגה מהלך של המחלה בתרשימים שלפיו אנו רואים שההתפתחות מרגע הגילוי של הדימנציה ועד המוות הוא תהליך של עד 10 שנים...".
כן עולה מחוות הדעת כי בתקופה הסמוכה לחתימה על הסכם המתנה, הייתה המנוחה במצב מסכן חיים משנמצא כי קיים חוסר משמעותי בהמוגלובין, וחרף זאת, סירבה המנוחה לקבל טיפול במיון, דבר שהוביל בסופו של יום לחבלתה המשמעותית של המנוחה בתאריך 3.2.17.
ולעניין זה ראו חקירת המומחית (עמ' 18 לפרוטוקול, בשורות 19-27):
"... בבדיקה שיגרתית ב- 16/1/17 5 ימים לפני חתימה על הסכם המתנה [צ"ל 15 ימים – ע.ע] מצא המוגלובין 5.6 ורמת לקוציטים זה כדורים לבנים שאחראים למערכת החיסון של הגוף הנורמה 7000 ואצלה 2.2 אלף ז"א פחות מחצי, שהיא במצב מסכן חיים. והרופא כותב – שיחה עם בנה מאיר סוכם על ביקור במיון עקב המוגלובין נמוך. וב- 19/1/17 הם לא הלכו למיון המשפחה, והוא כותב – סירבה לטיפול במיון. ז"א 19/1/17 זה 11 ימים לפני החתימה, המנוחה מסרבת טיפול במיון שהיא נמצאת בסיכון עם המוגלובין נמוך, ז"א היא נמצאת במצב בלבולי וחוסר יכולת לקבל החלטות ולהבחין, שהיא זקוקה לאישפוז, ז"א שיפוט לא תקין. עד הנפילה ב- 3/2/17 היא לא נבדקה, ושלושה ימים לפני הנפילה היא חתמה על הסכם המתנה. כתוצאה מכך ברור שגם באמבולנס כתוב שבימים האחרונים יש הדרדרות נפילות חוזרות, הימים הקודמים כולל את ה- 31/1/17 יום חתימה הסכם המתנה".
אמנם המומחית הסכימה כי ערכי ההמוגלובין עם הפנייתה למיון ביום הנפילה (3.2.17) היו 8.9 (בעוד שלפני כן נמצאו ערכים הנעים סביב 5), ברם לשיטתה, גם ערכים כאלה מצביעים על אנמיה, שכן ערכים רגילים נעים בין 12 ל- 15, מה גם שאין לשלול את האפשרות שלפיה באותו יום קיבלה מנות דם במיון (עמ' 18 לפרוטוקול, בשורות 28-30).
יתירה מזאת, לטענת המומחית, לאחר הנפילה ביום 3.2.17 (ימים בודדים לאחר החתימה על הסכם המתנה), נמצא כי המנוחה נבדקה על ידי פסיכיאטר ואובחנה כסובלת מדמנציה, ואף מולא עבורה טופס למינוי אפוטרופוס. כן צוין כי "מומחה לפסיכיאטריה איבחן את המנוחה ביום 5/2/17 כאישה שאינה מתמצאת בזמן, בקושי במקום, ירידה בזיכרון במיוחד לטווח קצר, סובלת מדימנציה, וממשיך וכותב "לפי מצבה הנפשי אינה מסוגלת לטפל בענייניה" ובהמשך הוא כותב "החולה לא מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה, ולא מסוגלת להביא את דעתה לעניין אפוטרופסות... מסמך זה הוא מ- 6/2/17, ז"א 6-7 ימים לאחר הסכם המתנה. על סמך כל המסמכים האלה ביססתי את מסקנתי בחוות דעתי שביום 31/1/17 המנוחה לא הייתה כשירה לבצע עסקת מתנה ולחתום על ההסכם" (עמ' 18 לחקירת המומחית, בשורות 30 ואילך ובעמ' 19). יצוין כי אמנם מדובר בנתונים הקשורים למצבה של המנוחה לאחר הנפילה מיום 3.2.17, היינו: לאחר החתימה על הסכם המתנה, ברם לא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים בין מצבה של המנוחה ימים בודדים לאחר החתימה על הסכם המתנה לבין מצבה קודם לכן, זאת גם בהינתן חבלת הראש ממנה סבלה בעקבות הנפילה האמורה.
לסיכום, הקשר הישיר בין ערכי ההמוגלובין הנמוכים במידה קיצונית במהלך השנים לבין דמנציה, ובה בעת, נפילות חוזרות ונשנות מהן סבלה המנוחה, לצד אי טיפול באנמיה בתקופה הסמוכה שקדמה לחתימה על הסכם המתנה וסירוב לאשפוז במצב של סכנת חיים, בדגש לממצאי בדיקת ה- CT משנת 2010 (וגם בהתעלם מהנתונים ביחס למצב המנוחה בתקופה שבסמוך לאחר החתימה על הסכם המתנה), מבססים, בייחוד בהצטברם יחד, את מסקנת המומחית לעניין הפגיעה הקוגנטיבית והגופנית של המנוחה עובר לחתימה על ההסכם.
בנסיבות אלה, אין לי אלא לאמץ את קביעותיה של המומחית בחוות הדעת, על מסקנותיה המקצועיות, על אחת כמה וכמה מקום בו הצדדים הסכימו ליתן לחוות הדעת משקל מכריע, סופי ומחייב, תוך ויתור על חוות הדעת מטעמם.
ודוק: שני הצדדים, הן בעצמם והן באמצעות באי כוחם, הביעו הסכמה מפורשת כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט, ולמעשה, בתוך כך הסכימו לוותר על חוות דעת המומחים מטעם. הצדדים אף גיבשו הסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, אשר לפיה הכרעת מומחה בית המשפט תהיה סופית ומכרעת והם לא יהיו רשאים להביא לעדות את המומחים מטעמם.
הסכמה ברורה זו, המלמדת על מפגש הרצונות בין הצדדים (בייחוד שעה שלכל אורך הדרך היו מיוצגים על ידי עורכי דין), עדיין עומדת במלוא תוקפה ומחייבת את הצדדים, במובן זה שלא רק שהתחייבו לוותר על חוות הדעת מטעמם, אלא אף התחייבו לקבל על עצמם את חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט כחוות דעת סופית ומחייבת, שבכוחה להכריע את גורלו של התיק. משמעות הדברים היא כי חוות דעת מומחית בית המשפט מחייבת את הצדדים כקביעה סופית ומכרעת – על פי לשונה ומהותה של הסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית.
בנוגע לטענת הנתבע בדבר פערים בין ממצאי בדיקת ה- CT מ- 2010, לעומת ממצאי בדיקת CT נוספת שעברה המנוחה ב- 2017, שם נרשם כי חדרי המוח וחריצי המוח נראים ברוחב תקין, הרי שבעניין זה הבהירה המומחית בחקירתה (עמ' 17 לפרוטוקול, בשורות 11-12), כי אף שהדבר אכן הפתיע אותה, הרי שלדעתה: "אני מאמינה שב- 2010 המומחה שפיענח את הסיטי היא קפדן יותר ופירט יותר את ממצאי הבדיקה". וכן המשיכה לאחר מכן וציינה (עמ' 18 לפרוטוקול, בשורה 3): "מידת הפירוט הכתוב של פיענוח סיטי תלוי באיש שמפענח". עוד הדגישה המומחית (עמ' 18 לפרוטוקול, בשורות 5-8): "כתוב, מקריאה מתוך הסיטי משנת 2017 שם כתוב שיש אוטמים ישנים כמפורט שם, אבל ההפניה לסיטי היתה משום שב- 3/2/17 היא נפלה בבית וקיבלה מכה בראש וצריך היה לשלול דימום תוך גולגולתי, ולכן בוצע הסיטי לצורך ספציפי זה. יצוין שבסיטי מ- 2017 אין השוואה לסיטי מ- 2010 כך שהסיטי מ- 2010 לא עמד לפניו".
אם כן, הנימוקים שהביאה המומחית ל"הבדלים" בין בדיקות ה- CT השונות הם אלה: פיענוח ממוקד ומדוקדק יותר של בדיקת ה- CT הראשונה משנת 2010, כתלות במבצע הבדיקה; ההפנייה לבדיקת ה- CT המאוחרת יותר הייתה בזיקה לנפילה וחבלה של המנוחה, כך שנדרש היה לשלול דימום תוך גולגולתי, ומסיבה זו, מוקד הזרקור בבדיקה המאוחרת בעיקר להיבט זה; ולבסוף, בדיקת ה- CT המאוחרת לא כללה התייחסות לבדיקת ה- CT המוקדמת, כך שיש להניח כי הבדיקה הראשונה לא עמדה לפני מפענח הבדיקה המאוחרת יותר. הסבריה של המומחית לעניין הפער בפיענוח בדיקות ה- CT השונות משכנעים ומקובלים עלי. יושם אל לב כי הנתבע לא ביקש לזמן לעדות את מפענח בדיקת הסי.טי משנת 2010, ותחת זאת, הסתפק בחקירת המומחית מטעם בית המשפט, על כל המשתמע מכך.
יתירה מכך, בדיקת ה- CT היא בדיקה אבחנתית, שמטרתה להדגים בצורה טובה את מבנה המוח ולזהות ולמקם תהליכים שמתרחשים בו. במובן זה, ממצא שמופיע בבדיקה זו קיים בוודאות, אך מה שאינו מופיע, לאו בהכרח אינו קיים. לפיכך גם אם מספר ממצאים שהופיעו בבדיקת ה- CT הראשונה לא נזכרו בבדיקת ה- CT המאוחרת יותר, אין להסיק מכך כי הממצאים נעלמו או כי הנזק לא היה קיים.
אשר לטענת הנתבע שלפיה בדיקת ה- CT משנת 2010 לא הראתה שינויים משמעותיים בהשוואה לבדיקה קודמת משנת 2009, הרי שאין בכך כדי לשנות את המסקנה בדבר היותה של המנוחה בתהליך של דמנציה בשנים הרלוונטיות. איזו משמעות יש לקביעה שתהליך הדמנציה התחיל בשנת 2009 ולא בשנת 2010?! הלא בכל מקרה, ברור שבשנת 2017, עת חתמה המנוחה על הסכם המתנה, הייתה כבר בעיצומה של המחלה (בין אם תחילת תהליך הדמנציה היה בשנת 2009 ובין אם היה בשנת 2010), ולמעשה, ברור לפי קביעות מומחית בית המשפט, כי באותה עת, לא הייתה כשירה לחתום על הסכם המתנה.
בנוגע לטענת הנתבע שלפיה המומחית לא השיבה לשאלה מדוע המנוחה לא טופלה במהלך השנים בנושא הדמנציה, הרי שהמומחית הבהירה כי מניסיונה, ייתכן שאדם יגיע לאבחנה של דמנציה רק לאחר שנים של מחלה (וגם זאת, רק באקראי במקרים של תלונות על תופעות חריגות כגון בלבול, מחשבות שווא וכיוצא באלה), ובנסיבות שכאלה, בהחלט ייתכן כי אדם יאובחן כחולה רק לאחר שנים שהוא סובל מדמנציה ואינו מטופל, וכלשונה של המומחית "מגיעים ואז אני מאבחנת הוא כבר 8 שנים סובל מדימנציה, כך שאי קבלת הטיפול היא אינה תופעה בלתי שכיחה" (עמ' 17 לפרוטוקול, בשורות 29-32). לפיכך, גם בטענה זו של הנתבע לא מצאתי ממש.
מהאמור לעיל עולה כי לא עלה בידי הנתבע לקעקע את ממצאי מומחית בית המשפט ואת מסקנתה הסופית בחוות הדעת, אשר לפיה המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הסכם המתנה.
כאן המקום להזכיר, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי על פי הפסיקה, מקום בו המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת תוקפו של הסכם מתנה, כבמקרה שלפנינו, הרי שמלכתחילה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת, ובמובן זה נדרש לוודא כי המתנה אמנם ניתנה "ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה", כשבחינת יסוד גמירות הדעת צריך שתהא קפדנית יותר (ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (23.03.2020)).
לעניין זה יוער כי הנתבע מודה בכתב הגנתו שהמנוחה לא ידעה לדבר עברית בצורה שוטפת (זאת, כזכור, ביחס להסכם מתנה הנושא ארבעה עמודים ונתמך בתצהיר של המנוחה עצמה, חתום בכתב ידה). בסעיף 9 לכתב הגנתו, טוען הנתבע כי הסכם המתנה תורגם למנוחה בשפה המרוקאית על ידי הגב' מלכה ביטון (עוזרת של המנוחה), וכי זו הסבירה למנוחה את "משמעות ומהות ההסכם וכן השלכותיו, וכי אז הבינה המנוחה את ההסכם והביעה את הסכמתה החופשית להעניק לנכדה את הדירה במתנה". דע עקא שאותה עדה למעמד כה חשוב של חתימת הסכם המתנה, לא הובאה לעדות בכל הנוגע לנסיבות החתימה על הסכם המתנה, טיב ההסבר שניתן למנוחה והאופן שבו הביעה המנוחה את הסכמתה להסכם, זאת לאחר שהצדדים הסכימו לוותר על זימון עדים מטעמם ולהתרכז בחקירת המומחית בלבד (ראו פרוטוקול הדיון שהתקיים לפני ביום 26.2.20, שם הודה ב"כ הנתבע כי אין מקום לזמן לעדות עדים נוספים מעבר לחקירתה של המומחית על חוות הדעת). נתון זה פועל בכל כובד משקלו לחובת הנתבע.
עוד מעניין לציין, אגב, כי הסכם המתנה לא דווח ליתר האחים בזמן אמת, ולמעשה הוסתר מעיניהם עד לאחר העברת הזכויות בדירה על שם הנתבע. הנתבע טוען בסעיף 15 לכתב ההגנה כי נמנע מלהעלות את עניין הסכם המתנה מכיוון שלאחר מותה של המנוחה לא רצה להוסיף "שמן למדורה" וביקש לוודא שהמשפחה תקיים את המצוות הדתיות לאחר הפטירה, מתוך רצון "לכבד את נשמת המנוחה". אלא שהסכם המתנה נערך עוד בעת שהמנוחה הייתה בחיים (כחודשיים וחצי טרם פטירתה) ולא הייתה כל מניעה מלהעלות את הנושא בעודה של המנוחה בחיים, על מנת לוודא שהסכם המתנה אכן משקף את רצונה האמתי וכי היא חותמת עליו בדעה צלולה.
יוער כי בסיום חקירת המומחית מטעם בית המשפט (עמ' 19 לפרוטוקול, בשורות 7-10), ציינה המומחית כי היא נמנית על קבוצת מומחים פסיכיאטריים-פסיכוגריאטריים הדנים בקווים מנחים לבחינת השפעה בלתי הוגנת בהקשר של חתימה על מסמכים וצוואות, תוך שלדבריה: "במקרה שבפנינו הנתונים מלמדים על השפעה בלתי הוגנת, כי מדובר במקרה שבו הנהנה גר איתה, מטפל בה והיא תלויה בו לחלוטין". מצאתי להזכיר את הדברים בצורה כללית, אך לא לדון ולהכריע בהם לגופם, לאור התוצאה שאליה הגעתי.
משעה שלפי קביעתה המקצועית של המומחית מטעם בית המשפט, המנוחה לא הייתה כשירה בעת החתימה על הסכמי המתנה, ומשלא עלה בידי הנתבע לסתור את קביעת המומחית ומסקנתה הסופית, המשמעות המשפטית היא שמצבה הקוגניטיבי של המנוחה לא אפשר לה לגבש את גמירת הדעת הנדרשת לצורך החתימה על הסכם המתנה. ואידך זיל גמור.
בנסיבות אלה, אני מאמץ את קביעותיה ומסקנותיה של המומחית מטעם בית המשפט בחוות דעתה, אשר עליהם עמדה ביתר שאת גם בחקירתה לפניי, וקובע כי הסכם המתנה העומד במרכזה של התובענה הנו בטל ומבוטל משעה שנחתם עת לא הייתה למנוחה יכולת קוגנטיבית-שכלית הנדרשת לקבל החלטה מושכלת ומודעת בהקשר זה.
סוף דבר:
אשר על כל האמור לעיל, הואיל ועל פי הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט תהא סופית ומכרעת, והואיל ולא עלה בידי הנתבע לקעקע את ממצאי חוות הדעת ומסקנות המומחית, אני מאמץ את חוות הדעת של המומחית, ככתבה וכלשונה, מקבל את התביעה וקובע כי הסכם המתנה מיום 31.1.17 בטל ומבוטל.
לאחר שבמסגרת סיכומי התובעים, עתרו לשינוי הסעד הנוסף שהתבקש בתובענה, במובן זה שהנכס יירשם על שם המנוחה (ולא על שם היורשים), אני מורה לרשם המקרקעין למחוק את הזכויות הרשומות על שם הנתבע בדירת המגורים המצויה בנכס הידוע כגוש 15284 חלקה 122 תת חלקה 13 בטבריה, ותחת זאת, להחזיר הרישום המקורי בנכס על שם המנוחה, ס. א. ז"ל ת.ז. xxx, וכל זאת בכפוף לתשלום כל האגרות והמסים כמתחייב על פי דין.
הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ש"ח, שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומו בפועל.
ניתן היום, כ"ז סיוון תש"פ, 19 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
