א.ב. עפולה בע"מ נ' אל סלאם ואח'

פסק דין

תביעת התובעת כנגד הנתבעים לקבלת פיצויים בגין נזקי הרכוש שנגרמו לתובעת עקב פגיעת רכבה בתאונה מיום 7.1.12 (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בהיותו הנהג ברכב הפוגע ביום התאונה, וכנגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") שביטחה - במועדים הרלבנטיים לתאונה - את הרכב הפוגע על פי פוליסת ביטוח רכב מקיף.

הנתבעים לא כפרו באחריותם לפיצוי התובעת בגין הנזקים שנגרמו למוקד האחורי ברכבה. זאת, שכן הנתבע לא חלק על כך כי הגיח מאחור ופגע ברכב התובעת. ברם, הנתבעים כפרו באחריותם לשאת בנזקי המוקד הקדמי של רכב התובעת. לטענת הנתבעים, הנזק במוקד הקדמי נגרם לרכב התובעת כתוצאה מהתנגשות רכב התובעת ברכב אחר שנסע לפניו, ובטרם ההתנגשות בין רכב הנתבעים לרכב התובעת.

במרכז הראיות עומדת עדותו של התובע. אקדים ואציין, כי עדותו של התובע יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. התובע העיד כי הגיע לצומת כפר יאסיף, והמשיך בנסיעתו ברמזור ירוק תוך האטת נסיעתו משהיה עומס תנועה לפניו, כשלפתע שמע רעש של בלימה ואז קיבל מכה ברכבו מאחור ונהדף אל עבר הרכב שהיה לפניו (רכב מסוג פיג'ו) ופגע בו (ראו: עמ' 1-2 לפרוטוקול הדיון). מוקדי הנזקים ברכב התובע תומכים בגרסתו אף הם. על כן, ובהינתן הודאת הנתבע בפגיעתו ברכב התובעת מאחור, ובהינתן העובדה כי לפני רכב התובע נסעה שיירת רכבים והיה פקק כדברי הנתבע עצמו (ראו: עמ' 4 ש' 7-10), הרי שהתובע הרים את נטל הראיה המוטל עליו והעבירו לנתבעים להביא את ראיותיהם לסתירת טענותיו.

האם עלה בידי הנתבעים להרים את נטל הבאת הראיות המוטל עליהם לסתירת טענת התובעת בכל הנוגע לנזקים במוקד הקדמי ברכבה? דומה שהתשובה לכך הינה בשלילה, ואת הנימוקים אפרט להלן.

הנתבעים טענו, כי רכב התובעת פגע בפיג'ו לפני ההתנגשות בין רכב הנתבעים לרכב התובעת. גרסה זו באה לידי ביטוי בסעיף 8 לכתב ההגנה, בטופס הודעת הנתבע לנתבעת על התאונה, ובסעיף 4 לתצהירו של הנתבע. אלא מאי? במהלך חקירתו הנגדית הנתבע הודה כי לא ראה את רכב התובעת פוגע ברכב הפיג'ו (ראו: עמ' 5 ש' 13-15). אם כי, הנתבע ידע על הפגיעה בפיג'ו בשלב החלפת הפרטים עם נהג רכב התובעת, עת ניגש אליהם נהג הפיג'ו שחנה בשוליים ואמר כי היה מעורב בתאונה (ראו: עמ' 5 ש' 16-18). בהמשך חקירתו הנגדית הנתבע הוסיף והסביר, כי רכב הפיג'ו עמד במרחק של כ- 50 מטרים מרכבי הצדדים, ומכאן הסיק כי רכב הפיג'ו נפגע על ידי רכב התובעת ולפני ההתנגשות עם רכב הנתבעים (ראו: עמ' 5 ש' 30-32, ועמ' 6 ש' 5-7). הסבר זה, עלה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע. הסבר זה אין בו כשלעצמו, כדי להוכיח את טענת הנתבעים לפי מאזן ההסתברויות. זאת, שכן לא מן הנמנע כי רכב הפיג'ו חנה בשול הכביש לאחר אירוע התאונה הנדונה, וניגש להחליף את הפרטים עם יתר המעורבים בתאונה.

ברי, כי על סמך עדות סברה זו של הנתבע לא ניתן לבסס ממצא עובדתי, לפיו ארעה התנגשות בין רכב התובעת לבין הרכב האחר שנסע לפניו בטרם ההתנגשות בין רכב הנתבעים לרכב התובעת.

לא זו אף זו: בני משפחתו של התובע (אשתו ושלושת ילדיהם) היו עם הנתבע ברכבו במועד התאונה. למותר לציין, כי ילדי הנתבע הינם בגילאים 18, 15 ו- 11 כיום (ראו: עמ' 4 ש' 1-2). חרף זאת, הנתבעים לא מצאו לנכון לזמן את אשתו של הנתבע ו/או מי מילדיו על מנת לתמוך בטענתו. בנסיבות, אין מנוס מהמסקנה שעדותם של אלה הייתה פועלת לרעת הנתבעים, אחרת חזקה עליהם שלא היו נמנעים מזימונם למתן עדות בבית המשפט.

אחר שאמרתי כל אלה, ברי שהנתבעים לא השכילו להרים את נטל הבאת הראיות שהיה מוטל עליהם ולא הצליחו לסתור את ראיות התובעת.

בנסיבות, שוכנעתי כי התובעת הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה. מכאן, שהנתבעים אחראים לפיצוי התובעת גם בגין הנזקים במוקד הקדמי לרכבה.

גובה הנזק

בעקבות הודאתה בנזק האחורי, הנתבעת שילמה לתובעת סך של 3,162 ₪, וזאת ביום 7.5.12, כאשר הנתבעת הפחיתה מהנזק האחורי 25% בגין עמלת רווח מוסך. לטענת הנתבעים, רכב התובעת הינו רכב בבעלות מוסך, ולפיכך יש להפחית 25% בגין עמלת רווח מוסך בשל תיקון רכב בבעלות המוסך עצמו.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה היא זכאית לקזז 25% מהנזק בגין עמלת רווח מוסך. ודוק: בענייננו, ועל מנת להשיב את המצב לקדמותו, ועל פי חוות דעת השמאי מטעם התובעת, שלא נסתרה, דרושים 16,334 ₪ (15,515 ₪ בגין נזקי הרכב ו- 819 ₪ בגין שכר טרחת השמאי). סכום זה מחובת הנתבעים לשלמו לתובעת. ודוק: הנתבעת אינה זכאית ליהנות מכך שהניזוק ביצע את התיקון באופן עצמי.

לסיכום

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 16,334 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.1.12 ועד היום, ובקיזוז הסך של 3,162 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.5.12 ועד היום, ובתוספת סך של 3,300 ₪ בגין הוצאות משפט.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף לאמור לעיל, אני מורה לנתבעים, יחד ולחוד, לשאת בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים.