א' י נ' א' א

הערעור שהוגש לנו, נסב על החלטת בית הדין האזורי מיום ט' אדר א' תשס"ג, שלפיה הוצא
צו מניעה נגד הגבר שעמו מתרועעת המערערת, וכן נגד הבת, בעלה והנכדה. צו זה אוסר
עליהם להתגורר בדירה שבה מתגוררת המערערת, על כך הערעור.

ראשיתו של התיק הוא, בהחלטה שניתנה על ידינו בערעור קודם, ביום ו' אייר תשס"ב.
בהחלטה זו קבענו, כי המשק במושב שתולים שניתן לצדדים על ידי הורי המשיב, הוא רכושו
של המשיב בלבד. וזאת, משום שבחוזה המתנה נקבע שהמתנה תתבטל, באם יפרדו הצדדים, כפי
שבאמת קרה.

המערערת עתרה לבג"ץ, ורק לאחר הדיון בערעור זה קיבלנו את פסק דינו )מיום ו' אייר
תשס"ג, בג"ץ 5308/03( המוחק את העתירה, וצורף לו הסכם שאליו הגיעו הצדדים. נקבע
בהסכם, כי ימונה שמאי מקרקעין, שישום את המבנים בנחלה לפי ערכם היום, וכפי ערכם
לפני ההשבחה שנעשתה בהם. העותרת תקבל 60 אחוז מערך ההפרש לצורך איזון סופי ומוחלט
של כלל נכסי המקרקעין. במקביל יועבר רישום המשק כולו על שם המשיב, ויכנס לתוקפו צו
הפינוי שהוציא בית הדין האזורי נגד האשה. בסיומו של הדיון שהתקיים בפנינו סברנו,
שנקיים דיון נוסף לאחר שימציאו לנו את פסיקת הבג"ץ אליה התייחסו בדיון. אולם, לנוכח
התוצאות אליהן אנו מגיעים בפסק דין זה, איננו רואים צורך בכך.