החלטה
1. לפני בקשה לחייב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בניהול התביעה, מכח סעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").
2. המשיבה, חברה העוסקת באחסנה והפצה של מוצרים שונים, הגישה כנגד המבקשת תביעה על סך 286,454 ₪. המשיבה שכרה מבנה בגודל של כ-2,500 מ"ר לצורך אחסנת והפצת ספרים של מודן הוצאה לאור בע"מ. לצורך כך, היה על המשיבה להתקין מדפים במושכר ולכן פנתה למבקשת העוסקת, בין היתר, בהתקנת מדפים. בין הצדדים השתכללה עסקה לפיה עלות התקנת המדפים, כולל הובלה והתקנה, הסתכמה בכ-300,000 ₪. המשיבה משכה לפקודת המבקשת 9 שיקים לתשלום הסכום האמור. אחד מהשיקים, ע"ס 41,338.38 ₪, מ.פ. 28.4.08, בוטל ע"י המשיבה ובגינו פתחה המבקשת תיק הוצל"פ. המשיבה הגישה התנגדות לביצוע השטר. ההתנגדות התקבלה והתובענה בעילה השטרית מתנהלת במסגרת תא"מ 23597-07-09 אשר הדיון בו אוחד עם התובענה דנן.
3. המשיבה טוענת בכתב התביעה בתיק זה כי המבקשת התקינה מדפים שלא עמדו בעומס הנדרש ושעליו הוסכם. המשיבה התנתה את התשלום באישור מהנדס לכך שהמדפים תקינים ועומדים בפני רעידת אדמה. המבקשת התחייבה להמציא אישור כאמור, אולם, למרות פניות של המשיבה, לא עשתה כן. לפיכך, ביטלה המשיבה את השיק נשוא ההליך הנוסף. רק ביום 4.12.08 הומצא אישור, אשר לא עמד בדרישות המשיבה. המשיבה טוענת כי מהנדס מטעמה, אשר בדק את המדפים, קבע כי קיימים ליקויים רבים והמדפים לא עומדים בפני רעידת אדמה ונדרש ביצוע תיקונים. עפ"י הדו"ח, לצורך ביצוע התיקונים נדרשה המשיבה לפנות מהמדפים מאות אלפי ספרים אותם נדרשה לאחסן במחסן חלופי, כאשר פינוי הספרים היה גורר הפרת הסכם בין המשיבה לבין חברת מודן. המשיבה טוענת כי התקנתם הלקויה של המדפים מהווה הפרה יסודית של ההסכם בינה לבין מודן. בהמשך הודיעה מודן למשיבה כי היא עוזבת את המושכר. בנסיבות אלו המשיבה כבר לא היתה זקוקה למדפים ולכן כבר לא נדרש עוד ביצוע תיקונים. המשיבה הציעה כי עקב הפרת המבקשת את ההסכם, תושב למשיבה התמורה והמדפים יושבו למבקשת. בסופו של יום, לאחר חילופי דברים אלו ואחרים בין הצדדים אשר לא הביאו לכלל הבנה בין הצדדים, מכרה המשיבה את המדפים לצד ג' בסכום של 90,000 ₪ + מע"מ כדי להקטין את נזקיה.
לאור האמור, הגישה המשיבה תביעה זו כנגד המבקשת בה היא דורשת פיצוי בסך כולל של 286,454 ₪ המורכב מ: 256,550 ₪ עבור הכספים ששולמו בפועל למבקשת בקיזוז מע"מ והשיק שבוטל ובגינו מתנהל הליך נוסף, שכ"ט השמאי 17,475 ₪ (כולל מע"מ), דמי שכירות יחסיים מיום 10.9.09 עד 1.12.09 בסך של בסך כולל של 51,648 ₪.
4. המבקשת הגישה הבקשה דנן ובה טענה כי נוכח היות המשיבה חברה שמצבה הכלכלי אינו איתן אשר הגישה תביעה חסרת בסיס, יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המבקשת בניהול ההליך בסך של 30,000 ₪. המבקשת טוענת כי התביעה דנן הוגשה ע"י המשיבה לאחר שעסקיה עם מודן כשלו שכן מודן בחרה לנתק את קשריה העסקיים עם המשיבה. המבקשת טוענת כי התביעה נעדרת עילה שכן, לכל היותר, עסקינן בטעות בכדאיות העסקה שאינה מצדיקה ביטול ההתקשרות. המבקשת התייחסה בבקשה בהרחבה לטענה כי למשיבה קשיים כלכליים משמעותיים, כי המשיבה הפסיקה את פעילותה, החזירה את המושכר, מכרה את המטלטלין וכי כיום אין למשיבה כל נכסים ו/או יכולת כלכלית כזו או אחרת.
5. המשיבה בתגובתה טענה כי התביעה שהגישה מבוססת היטב ואף נתמכת בחוות דעת מומחה. עוד טענה המשיבה כי מצבה הכלכלי איתן. המשיבה טענה כי היא בעלת זכות שכירות במבנה בשטח של כ-7,500 מ"ר באשדוד, מספקת שירותי לוגיסטיקה והפצה לחברות גדולות במשק כגון סי אנד אס, וואלה שופ, בסט בי, אמטל, באג ומודן. עוד נטען כי המשיבה עומדת בכל התחייבויותיה ומנהלת את חשבונות הבנק שלה בתוך מסגרת האשראי המאושרת שלה. המשיבה תמכה תגובתה בתצהיר מיום 12.10.11 של מר יעקב צאושו, מנהל ובעל מניות. בתצהיר חזר המצהיר על שנטען בבקשה. לתגובה צורף אישור רו"ח של החברה, הגב' הכהן סיגל, מיום 6.10.11 לפיו: "כרואת החשבון של חברת שיא לוגיסטיקה בע"מ ח.פ. 512560699, הריני לאשר בזאת כי החברה הינה חברה פעילה. החברה שוכרת בליסינג 6 רכבים פרטיים ובבעלות החברה יש 7 משאיות. החברה העסיקה בחודש 9.2011 – 31 עובדים. מחזור החברה לשמונה חודשים בשנת 2011 עומד על סך של 6,498,440 ₪". בתצהיר חזר מר צאושו על האמור באישור רוה"ח. בנוסף, צורפה לתגובה טיוטת הסכם שכירות בין המשיבה לבין חברת חייל השקעות ונכסים בע"מ (להלן: "המשכירה") לפיו שוכרת המשיבה מבנה בן 3 קומות בשטח של כ-7,500 מ"ר. ההסכם מתייחס לתקופת שכירות של 120 חודשים החל מ1.7.11 ועד 30.6.21 כאשר דמי השכירות בתחילת התקופה עומדים על 88,500 ₪ לחודש, עולים בהדרגה ובסוף התקופה עומדים על 140,000 ₪ לחודש. עוד התייחסו הצדדים בהסכם השכירות לחוב שחייבת המשיבה בסך של 650,000 ₪ אשר תשלומו היווה תנאי לכניסת ההסכם לתוקף. הטיוטא האמורה חתומה ולטענת המשיבה היא הסכם השכירות הסופי והמחייב בין הצדדים. במסגרת אותו הסכם חתמה המשיבה על שטר חוב בסך 560,000 ₪ בערבותו של יעקב צאושו.
6. בתשובתה לתגובה, טענה המבקשת כי כנגד המשיבה ניתן פס"ד לפיו עליה לפנות את הנכס באשדוד אותו שכרה וכן חוייבה לשלם הוצאות בסך 7,000 ₪. עוד צורף לתשובה תדפיס רשם החברות בעניינה של המשיבה ממנו עולה כי רכושה של המשיבה משועבד בשעבודים קבועים ושוטפים.
בתצהיר מיום 21.11.11 טען מר צאושו כי לאחר שניתן פסה"ד לפינוי, הגיעו המשיבה והמשכירה להסכם לפיו המשיבה תשלם את חוב דמי השכירות בסך של כ-800,000 ₪ ותמשיך לשכור את הנכס עפ"י תנאי ההסכם שצורף. מר צאושו הצהיר כי המשיבה שילמה את חוב דמי השכירות וכן את דמי השכירות השוטפים בסך של 804,256 ₪ וצרף חשבוניות (נספח ב') מהן עולה כי הסכום האמור שולם ב-5 תשלומים.
לקראת הדיון שהתקיים, בו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים, ביקשה המשיבה להוסיף תצהיר של מר צאושו מיום 2.5.12 והבקשה התקבלה. לתצהיר צורף מכתב מיום 1.5.12 מאת רואת החשבון לפיו: "כרואת החשבון של חברת שיא לוגיסטיקה בע"מ 512560699 הריני לאשר בזאת: א. על פי דוחות החברה שהוגשו לרשויות ליום 31.12.2010 לחברה היה רווח חשבונאי לאחר מס בסך 513,589 ₪ לשנת 2010. ב. על פי מאזן בוחן לא מבוקר של החברה ליום 31.12.2011, לחברה היה רווח חשבונאי לפני מס בסך כ 500,000 ₪ וכל זאת בהתבסס על הנתונים שהועברו למשרדי". בתצהיר חזר מר צאושו על הנתונים המופיעים באישור רוה"ח.
7. המצהירים נחקרו על תצהיריהם.
המצהיר מטעם המבקשת, מר אלון דלל, מנהל המפעל, טען כי לא ידוע לו האם המבקשת ביצעה בדיקה כלכלית ביחס למשיבה, טרם ההתקשרות בין הצדדים (ע' 10 ש' 15) וטען: "סביר להניח שלא התגלו דברים שהיו עוצרים אותנו ועובדה והגענו וחתמנו" (ע' 10 ש' 18). מר דלל העיד כי לטעמו, התביעה שהגישה המשיבה חסרת שחר. מר דלל העיד כי לאחר שהמשיבה טענה לתקלות, נשלח קונסטרוקטור חיצוני שבדק את המערכת ולאחר מכן בוצעו תיקונים ע"י המבקשת. למיטב זכרונו, ביצוע התיקונים הופסק באמצע, אך כל התקלות שהיו הן ברות תיקון. מר דלל טען כי התנהלות המשיבה מקימה חשש באשר ליכולתה הכלכלית של המשיבה שכן, שיק שמסרה חזר, האף שלאחר מכן נפרעו שיקים אחרים של המבקשת, מכירת המדפים "בגרושים", שמע שהמשיבה פינתה את המחסן, בוטל חוזה של המשיבה עם לקוח גדול – מודן, המשיבה לא מאפשרת למבקשת להשלים תיקון המדפים, כל אלו מקימים, לטענתו, תמונה של חברה שמתקשה לעמוד בהתחייבויותיה וספק אם תוכל לעמוד בהן בעתיד (ע' 12 ש' 29 – ע' 13 ש' 5).
המצהיר מטעם המשיבה, מר צאושו, העיד כי המשיבה עמדה בהסדר אליו הגיעה עם המשכירה, לאחר מתן פסה"ד - שילמה כ-800,000 ₪ ונחתם חוזה שכירות ל-10 שנים. לתצהיר מיום 21.11.11 צורף מסמך עקרונות מיום 24.7.11 בין המשיבה למשכירה לפיו מר צאושו יחתום על חוזה השכירות יחד עם המשיבה כשוכר נוסף וכן יחתם שטר חוב ע"ס 560,000 ₪. המסמך אינו חתום. בסופו של יום נחתמה הטיוטא המוזכרת לעיל, עליה מר צאושו אינו חתום באופן אישי.
מר צאושו אישר בחקירתו כי מתוך 7 המשאיות המצויות בבעלות המשיבה, 4 משועבדות לבנק. כמו כן, חלק מכספים המגיעים למשיבה מלקוחות שונים עמם היא עובדת משועבדים לבנק: "כשאתה עובד עם בנק, אז אחת הערבויות הם אומרים שהם רוצים שעבוד על כספים שמגיעים לך מאמטל ועל סמך זה אתה מקבל אשראי. אני לא זוכר אם יש אבל יכול להיות שיש. יש לקוחות שהחוזים שלהם לא משועבדים, באג, מודן, פי 1000, בסט ביי, וואלה שופ" (ע' 15 ש' 24-26). מר צאושו אישר כי קיים שעבוד שוטף על כלל נכסי החברה לטובת בנק הפועלים (ע' 15 ש' 27-29).
אשר לנתונים העולים מאישור רואת החשבון אשר צורף, טען מר צאושו: "דוח לא מבוקר, המשמעות היא שטרם הוגש למס הכנסה כי מדובר בשנת 2011. אני מבקש להוסיף הערה, שלא מבוקר זה מיליון שקל, רק להיות על הצד הבטוח, הורדנו את זה בחצי. כתבנו מיליון וחצי (צ"ל "חצי מליון" – ר.א.) שקל כדי שלא יגידו שהחסרנו, אבל האמת שזה היה על מיליון שקל. בדוח לא מבוקר לא נכנס שם פחת ועוד כל מיני דברים, הפחת כל שנה לא משתנה כמעט, אז הפחת שלנו הוא בערך כמה מאות אלפי שקלים בשנה שזה לא רווח, כביכול זה הספד, זה מוכר בהוצאות, אז המיליון שקל היה לפני פחת וכאלו, אז היא הורידה את הפחת והגיע ל – 500 אלף. אז לא שלפנו מספר סתם ככה. פחת זה בערך 400-500 אלף. זה לא מה שאמרנו והיא עשתה את זה לבד" (ע' 16 ש' 7-14). מר צאושו אישר שקיימים הליכים משפטיים נוספים בהם המשיבה מעורבת הן כתובעת והן כנתבעת.
המסגרת הנורמטיבית
8. בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע:
"(א)בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב)לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות."
עיקר מטרת התקנה היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר ביהמ"ש סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, על ביהמ"ש להפעיל תקנה זו במתינות ובזהירות ובהתחשב בזכויות המתחרות של הצדדים, לרבות זכות הגישה לערכאות, זכות הנחשבת כבעלת אופי חוקתי, לה זכאים כולם ולא רק בעלי אמצעים (ראו רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] 11.2.2009 והאסמכתאות שם).