אפריאט נ' אלמלח

פסק דין

ביום 13/10/09 אירעה תאונה בין רכב התובע לרכב הנתבע 1 (להלן: "הנתבע").

בין הצדדים מחלוקת בשאלה מי מהם נושא באחריות לקרות התאונה.

התובע, נהג המונית, טוען כי פנה ימינה בצומת, אחר שוידא כי הדרך פנויה ולאחר נסיעה של כעשרה מטרים, שמע חריקת צמיגים והבחין ברכב הנתבע כאשר הוא נוסע במהירות וסוטה שמאלה, כדי לא לפגוע בחלקה האחורי של המונית. הנתבע עבר לנתיב הנגדי ולאחר מכן סטה שוב ימינה ופגע ברכב התובע בצידו הקדמי שמאלי.

בדיון, הרחיב התובע ומסר כי טרם התאונה, עצר להוריד נוסע ולאחר שראה שאינו יכול לחזור בחזרה לנתיב המוביל ישר, העדיף לפנות לימין. כאשר פנה, הבחין בנתבע עומד ברמזור והמשיך בנסיעה כאשר לאחר מספר שניות שמע קול של בלימת רכב ואז ראה את הנתבע מגיע לכיוונו במהירות כאמור. התובע הבהיר כי אכן זכות הקדימה לנתבע, אולם בעת שביצע את הפניה לימין, היה הנתבע עדיין עומד ברמזור ולכן הספיק להשתלב לפניו.

מנגד, טוען הנתבע כי התובע ניסה "לחסוך" לעצמו את הרמזור אשר היה בדרכו ולכן פנה במפתיע אל הכביש שבו נהג הנתבע, לא נתן לנתבע :"זכות קדימה" כמתחייב מכך שהנתבע הוא שנסע בדרך הראשית ו"חתך" את נתיב נסיעת הנתבע בנסיון להיכנס לפניו. כתוצאה מכך, נפגע רכב הנתבע בצידו הימני קדמי ואילו רכב התובע נפגע בצידו השמאלי.

בדיון, מסר הנתבע כי לא ראה את התובע עומד בטרם נכנס אל תוך נתיב נסיעתו. עוד הוסיף וטען כי טענת התובע כי הנתבע נסע במהירות מופרזת אינה יכולה לעמוד, שכן התאונה אירעה במרחק של עשרה מטרים לאחר הרמזור שבו עמד הנתבע קודם לכן, לפיכך, לא היתה לו כל יכולת להגיע למהירות גבוהה.

ביום 13/12/10 שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים. מאחר שלטענת הנתבע, הודה התובע בפני שוטר אשר הוזעק למקום, כי הוא האשם בתאונה ולפי שעלה מן הצדדים כי בגין התאונה נפתח תיק חקירה, הוריתי, בתום הדיון, למשטרה להמציא את תיק החקירה.

ביום 9/2/11 הודיעה הנתבעת כי במסוף המשטרה לא אותר תיק בשל התאונה הנדונה.

במצב דברים זה, יינתן פסק דין.

גרסאות הנהגים המעורבים סותרות.

כידוע, הנטל להוכיח את התביעה מוטל על שכמו של התובע, בהיותו "המוציא מחברו". אחר ששקלתי את גרסאות הצדדים השונות, הגעתי למסקנה כי גרסת התובע, לא רק שלא גוברת על גרסת הנתבע, אלא שבמאזן ההסתברויות, עולה עליה גרסת הנתבע, הכל כמפורט להלן.

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר מיקום התאונה ובדבר האופן שבו פגעו כלי הרכב זה בזה.

השאלה היא על מי מהם חלה החובה ליתן זכות קדימה לאחר ומה אירע בפועל.

לטעמי, בנסיבות האירוע, כאשר אין חולק כי הנתבע החל בנסיעה לאחר שעמד ברמזור, הרי שמהירות נסיעתו לא יכולה היתה להיות גבוהה באופן משמעותי ואין חולק כי לנתבע היתה הזכות לנסוע בדרך, זכות הגוברת על זכותו של התובע, אשר הגיע והשתלב לתוך אותו כביש לאחר שפנה ימינה. עצם קרות התאונה, במשולב עם הודאת התובע כי הבחין בנתבע עומד ברמזור בעת שביצע את הפניה ימינה, מעידות על כך שהתובע לא שם ליבו כנדרש לדרך ולא נתן זכות קדימה לכלי הרכב הנוסעים בדרך שאליה ניסה להשתלב. אם היה נותן זכות קדימה כנדרש, התאונה לא היתה מתרחשת לעולם, שכן היה נמנע מצב בו רכב התובע מנסה להספיק להיכנס אל הכביש ולהשתלב בנסיעה, בו בעת כשהנתבע מגיע אף הוא למקום.

תיאורו של התובע את נסיון הנתבע לחמוק מן הפגיעה בו, אין בו כדי לשנות ממסקנתי, שכן לטעמי, דווקא תיאור זה מתיישב בדיוק עם טענת הנתבע כי התובע לא נתן זכות קדימה והנתבע ניסה, בכל מאודו, למנוע את התאונה, אחר שהבחין בתובע מתפרץ לתוך דרכו. עוד ייאמר כי עם התובע היו נוסעים ברכב, אשר מסיבותיו, לא הובאו להעיד מטעמו וגם בכך יש כדי לפגוע בגרסתו.

לפיכך, אני מקבלת את גרסת הנתבע לאופן קרות התאונה ודוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות ההליך בסך של 500 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור כחוק.