אפליקיור טכנולוגיות בע"מ נ' בסול

פסק דין

בפניי ערעור דחוף ובהול על החלטות כבוד הרשמת ע. ריכטמן בהטילה עיקול על כספי המערערת (צו מ-20.9.10) וכן בבקשות שהגישה המערערת אח"כ (להלן:"הרשמת";"העיקול").

משעסקינן בהליך דחוף ומשאין עתה מותב מלא – ניתן פסה"ד בערעור על ידי, כשופטת תורנית.

אגב מתן פס"ד זה הובא לידיעתי ע"י המזכירות כי הגישה המערערת בקשה בהולה נוספת במסגרת הערעור, שנסרקה זה עתה ובה עותרת המערערת באופן דחוף להסרת העיקול עד שיומצא בפועל ערבון או יתקיים דיון בערעור (המאוחר ביניהם).

לאחר עיון בערעור, במסמכי התביעה והבקשה לעקול- להלן הכרעתי ובקציר האֹמר:

א. ראוי היה למערערת שלא לפנות חזור ופנֹה בבקשות בהולות/דחופות למיניהן.

כך בהליך העיקרי, כך בהליך הערעור. איני רואה טעם או תועלת מעשיים באלה,

ודאי לא משפטית, כמבואר להלן. ודאי אין מקום לחזרה מיותרת על

הבקשות והסעדים המתבקשים בכ"א מהכתבים.

כך גם ראוי להגיה כתב בי-דין, חרף הדחיפות.

ב. אין מקום לבקשה שהוגשה היום במסגרת הערעור – ודאי לא לעתירה "לפי

המאוחר ביניהם"!! אין מקום להכביר מלים על משמעותה-מופרכותה של

עתירה זו,שטוב היה לולא נתבקשה.

ג. לא נפלה טעות בהחלטת כבוד הרשמת, עת לא שקלה, ודאי לא קבעה,

כי מתקיימים (או לא) יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. ודאי לא נעלם מעיניה כי

קושיא זו תעמוד בפני המותב במסגרת ההליך העיקרי, מששעת ההכרעה בה

טרם הגיעה (ומשאין היא,בכל הכבוד, בסמכותה במסגרת הבקשה).

ד. ספק אם העמיד המבקש,בבקשתו, ראיות מספיקות לחשש להכבדה, כַשיקול

הנוסף שהיה על כבוד הרשמת לשקול. דא עקא, לטעמי, המערערת מילאה חוסר

זה שבבקשה, בפניותיה לביה"ד.