פסק דין
1.הצדדים הסמיכוני לפסוק בסכסוך על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, כאשר עפ"י הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה, בית המשפט אינו רשאי לפסוק סכום הנופל מ 1,155,877 ₪ (מליון מאה חמישים וחמישה אלף שמונה מאות שבעים ושבעה ₪). כמו-כן הוסכם בין הצדדים כי בית המשפט יהיה רשאי לחלק כל סכום שיפסוק לתשלומים ואף לקבוע "סנקציה" או פיצוי מוסכם, למקרה והנתבעים לא יעמדו בהוראות פסק הדין.
2.הצדדים מסכימים כי הסכום 1,155,877 ₪ אינו שנוי במחלוקת והוא מגיע לתובעת עפ"י הוראות ההסכם שנכרת בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסכום הפיצוי המוסכם שקבעו הצדדים בהסכם ביניהם, כאשר מחד טוענת התובעת כי ראוי לפסוק לה מלוא סכום הפיצוי המוסכם, ואילו הנתבעים סבורים כי ראוי להימנע מלפסוק סכום כלשהו.
3.מילים מספר על הסכסוך עתיק היומין שבין הצדדים; בין התובעת לבין הנתבעת מס' 1 (להלן : "הנתבעת") נחתם הסכם, לפיו התחייבה התובעת למכור לנתבעת זכויות החכירה מאת מינהל מקרקעי ישראל בנכס הידוע כחלקה 110/2 בגוש 10101 בפרדס חנה (להלן :"הנכס") (ההסכם צורף לכתב התביעה וסומן א' (להלן : "ההסכם")). הנתבע צורף לכתב התביעה, מתוקף היותו בעל השליטה בנתבעת וכמי שערב לחיוביה עפ"י ההסכם. ההסכם נחתם בעקבות התדיינות משפטית, בגדרה ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א 818/94 (כבוד השופט ד"ר ביין), ובו הורה בית המשפט על אכיפת האופציה שניתנה לנתבע לרכישת הנכס אותו שכר מהתובעת, כאשר לאחר ששכר הנתבע את הנכס, השקיע הוא מכספו כדי להופכו מאולם קולנוע לאולם אירועים ומאז הוא מנהל במקום אולם אירועים.
4.עפ"י ההסכם, נספח א' לכתב התביעה, נמכר הנכס לנתבעת תמורת סך 4,269,239 ₪, כאשר הוסכם כי סמוך למועד חתימת ההסכם ישולם סך 2,046,500 ₪ ואילו את היתרה בסך 2,222,739 ₪ תשלם הנתבעת לפי הוראות סעיף 8 לחוזה. סעיף 8 לחוזה קבע, כי לאחר שהנתבעת תשלם את כל התשלומים החלים על התובעת על פי סעיף 7 להסכם, וזאת בהתאם לשומות שיוצאו ע"י הרשויות, תועבר יתרת התמורה (ההפרש בין חלקה השני של התמורה כאמור לעיל, לבין סכום שומות התשלומים שעל התובעת לשלם) לידי התובעת, וזאת תוך 30 ימים מיום הדרישה (סעיף 8.7 להסכם).
5.התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבעת הפרה התחייבויותיה מכוח חוזה המכר, כאשר לא שילמה חלק ניכר מייתרת התמורה, ועל כן העמידה התובעת תביעתה בגין עילה זו בסך 1,268,737 ₪ המהווה החלק השני של התמורה בניכוי התשלומים שעל התובעת לשאת בהם, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מוסכמת בשיעור 5% מיום הגשת התביעה (כאמור בסעיף 5.3 להסכם); כן עתרה לחייב הנתבעים בתשלום כלל תשלומי החובה החלים על הנכס, אשר הנתבעת התחייבה לשלמם על פי החוזה. בנוסף, תבעה הפיצוי המוסכם על פי החוזה, אשר עמד על סך 90,000 $ (דולר, ארה"ב) ואשר אותו העמידה על סך 364,680 ₪.
6.ביני וביני ביום 21.04.09 התקבלה שומה סופית מאת מנהל מקרקעי ישראל בעניין "דמי ההיתר". במעמד הדיון ביום 07.01.10 הוסכם כי אכריע בשאלה על מי חלים דמי ההיתר. בהחלטתי מיום 08.04.10 קבעתי, כי על-פי ההסכם על הנתבעים לשלמו. על החלטתי זו הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי הנתבעים לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובית המשפט (כבוד השופט א. קיסרי) דחה את הבקשה.
7.במעמד הדיון ביום 06.12.10 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה אפסוק בסכסוך על דרך הפשרה, כאשר הוסכם כי יתרת קרן החוב עפ"י ההסכם שנותרו הנתבעים חייבים לתובעת, הוא סך 1,155,877 ₪ נכון ליום 9.8.10, כולל ריבית והפרשי הצמדה. באשר לסכום זה אין מחלוקת כי על הנתבעים לשלמו. כאמור, שתי מחלוקות נותרו בין הצדדים; האחת - האם הנתבעים חייבים לשלם הפיצוי המוסכם במלואו, בחלקו או שמא אין להטיל על הנתבעים סכום כלשהו; ומחלוקת שנייה שנותרה היא האם ראוי לחלק הסכום שייפסק לשיעורין או שמא על הנתבעים לשלמו בתשלום אחד. הוסכם כי הצדדים יגישו סיכומיהם לגבי העניינים שבמחלוקת ופסק הדין יינתן על דרך הפשרה.
8.התובעת טוענת, כי על הנתבעים לשלם את הפיצוי המוסכם במלואו. בסיכומיה סוקרת התובעת את ההליכים המשפטיים שהתנהלו משך 17 שנים מול הנתבע. התובעת מפנה להוראות ההסכם, לפיהם על הנתבעים היה לשלם כל תשלום שאינו שנוי במחלוקת תוך 30 ימים מיום הדרישה, אלא שהנתבעים לא שילמו סכומים שהיה עליהם לשלם. התובעת מפנה לעובדה, כי בניגוד להוראות ההסכם רשם הנתבע שעבוד על הנכס לטובת בנק לאומי, בטרם קיבלה התובעת את מלוא התמורה. אף דמי היתר לא שילמו הנתבעים, והדבר הצריך התדיינות מיותרת שבה נקבע כי על הנתבעים לשלם את דמי ההיתר. התובעת מונה את הפרות הנתבעים את ההסכם, לרבות אי תשלום הסכומים במועד.
9.מאידך, טוענים הנתבעים כי האיחור לא היה תלוי בהם; כך לדוגמא מינהל מקרקעי ישראל הוציא שומה כעבור שמונה שנים מיום חתימת ההסכם ולפיכך לטענת הנתבעים "איש לא לקח בחשבון בעת חתימת ההסכם כי ביצוע ההסכם ימרח 10 שנים", שכן העיכוב בהוצאת השומות איננו מחדלם של הנתבעים.
10.עיינתי בטענות הצדדים בכתבי הטענות ובתצהירי עדות ראשית מטעמם, עיינתי בנספחי התצהירים, בחישובים שערכו רו"ח, ולאחר ששקלתי הן שיקולי דין והן שיקולי צדק (לעניין השיקלים שרשאי בית המשפט לקחתם בחשבון בבואו לפסוק על דרך הפשרה ראו : ראו ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פד"י נ"ג(1), 337), אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך 1,235,000 (מיליון מאתיים שלושים וחמישה אלף ₪), סכום זה, לכשישולם, יסלק כל טענות התובעת כנגד הנתבעים בגין יתרת התמורה והפיצוי המוסכם (ואולם, אין פסק דין זה מסלק טענות התובעת לגבי הסכומים שעל הנתבעים לשלם במקום התובעת לרשויות עפ"י הוראות ההסכם בין הצדדים).
11.הסכום הנ"ל ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים עוקבים ושווים, שהראשון בהם ישולם ב -20.2.2011 והאחרים בכל עשרים לחודשים שלאחריו. במידה ואחד התשלומים לא ישולם במועד וההפרה לא תתוקן תוך 10 ימים, תעמוד היתרה הבלתי מסולקת לפירעון מיידי ויתווסף על היתרה סך 100,000 ₪, כאשר התובעת תוכל לממש פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל באופן מיידי.
12.בנוסף, לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום מופחת ע"ס 35,000 ₪ אשר ישולם, אף הוא, ב- 10 תשלומים לפי התנאים האמורים בסעיף 10 לעיל.
ניתן היום, י"ט שבט תשע"א, 24 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.