אמויאל ואח' נ' בוטרשוילי ואח'

פסק דין

זוהי תביעה שעניינה פיצוי בגין שריפה אשר פרצה בבית הנתבעים , אשר התפשטה לעבר גינת

התובעים וכילתה את המחסן ותכולתו.

לטענת הנתבעים יש לדחות את התובענה על הסף שכן פרוץ האש נגרם לדידם כתוצאה מזריקת נפץ

אשר זרקו ילדים לעבר ביתם ולא כתוצאה מרשלנותם.

לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי במסמכים בתיק, מצאתי כי אין מחלוקת כי האש פרצה בחצר

האחורית של הנתבעים ככל הנראה כתוצאה מהשלכת נפץ על ידי ילדים לעבר ביתם.

אין גם מחלוקת כי כתוצאה מכך נגרמו נזקים בבית הנתבעים. אין גם מחלוקת כי לאחר מכן

התפשטה האש לעבר ביתם של התובעים וכי כתוצאה מכך נגרמו להם נזקים רכושיים.

השאלה המונחת לפתחי הינה האם כתוצאה מזריקת הנפץ לעבר ביתם של הנתבעים אשר גרמה

להתפשטות האש בביתם של התובעים, חבים הנתבעים בפיצוי כלשהו לתובעים, בגין הנזקים

שנגרמו לרכושם.

על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב} תשכ"ח – 1968, נקבע כי :"בתובענה שהוגש על נזק

והוכח שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה חייב להבעיר האש,

או שהוא תופס המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראייה שלא

הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

החוק יוצר אם כן חזקה הניתנת לסתירה לפיה במידה והאש פרצה מהמקרקעין של הנתבע הנטל

עובר אל שכמי הנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצידו שיחוב עליה בגין הנזקים שנגרמו.

התובעים הציגו בפני בית המשפט את גרסתם לפיה בשטחי הנתבעים היו עצים גבוהים ויבשים

שמהם נשקפה סכנה אשר כל אדם סביר אמור לצפותה כי במידה ואלה יתלקחו מאש ויבערו הם