פסק דין
1. בפניי בקשה שהוגשה כ"כתב ערעור" על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, הגב' מירי ברטהולץ, מיום 15.7.13 בתיק הוצאה לפועל 07-00481-06-2, על פיה התנתה כב' הרשמת את ביטול ההגבלה על החידוש רישיון נהיגה של המערערת בהפקדת מחצית סכום החוב (בסך 5,000 ₪), בתיק ההוצאה לפועל.
לאחר שעיינתי בערעור ובחנתי את הטענות המועלות בו, אני מוצאת לדחות את הערעור אף ללא צורך בקבלת תגובה מטעם המשיב וזאת מכל הטעמים כדלקמן:
2. ראשית אציין כי ההחלטה מיום 15.7.13, עליה מלינה המערערת, לא צורפה כלל לעיוני.
מהאמור בערעור עולה כי מדובר בהחלטה המתנה את ביטול ההגבלה על חידוש רישיון הנהיגה בהפקדת סכום כסף בתיק ההוצאה לפועל. המדובר בהחלטה שהערעור עליה ברשות ולא בזכות ומכאן שלא ניתן היה להגיש ערעור תחת הגשת בקשת רשות ערעור.
יודגש, כי אומנם על פי התיקון בסעיף 80 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 קיימות החלטות לגביהן יינתן לבעל דין הנפגע לערער בזכות, ובכלל זאת, חלק מן ההחלטות הנוגעות להגבלות החדשות שהתווספו בפרק ו' 1 לחוק (הגבלת החייב מלקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר ועיכוב יציאתו של החייב מן הארץ ). אולם, ההגבלה הנוגעת לחידוש רישיון נהיגה המופיעה בסעיף 66א(6) לחוק וההוראה על ביטול הגבלה קיימת – 66ד, לא נכללו בגדר ההחלטות הניתנות לערעור בזכות ונותרו מחוץ לתיקון. כלומר הערעור על ההחלטה דנן הינו ברשות בלבד.
כתב ערעור שהוגש לא יוכל להפוך לבקשה לרשות לערער. יובהר כי אין המדובר בדרישה פורמאלית דווקנית אלא מדובר בדרישה מהותית שבעל הדין מחויב לעמוד בה, אחרת דין הערעור במתכונת שהוגש להידחות על הסף. ראו דבריו של הנשיא (כתוארו אז) א' ברק (ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של כב' השופט א' רובנשטיין) ב- ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' עזרא לוי;
"העניין נדון כבר בשתי ערכאות, ולא יהא ערעור נוסף אלא ברשות (סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בהיות הערעור על פסק דין של הבית משפט מחוזי בערעור, הוא לא יכול היה להיות מוגש כלל לבית משפט זה ללא קבלת רשות ודינו דחייה על הסף (ראו, ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837). משלא ביקש הבנק רשות לערער בטרם הגשת הערעור, אין מקום שניזקק לערעורו (ע"א 103/66 סניפר נ' שדמי, פ"ד כ(2) 447; ע"א 439/76 הסתדרות מכבי ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 770). הערעור אינו יכול להפוך, מעצמו, לבקשה לרשות ערעור, ואין מקום להעניק לבעל דין רשות לערער אותה כלל לא ביקש."
מאחר שלמערערת אין זכות קנויה לערער על החלטת הרשמת והיה עליה לבקש את רשות בית המשפט ומשהמערערת לא עשתה כן, דין הערעור כאמור, להידחות על הסף.
3. בנוסף לאמור, הערעור (גם לו היה מוגש כבקשת רשות ערעור), הוגש באיחור:
בהתאם לתקנה 128 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979:
תקופת פגרה של לשכת הוצאה לפועל לא תבוא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שקבע בית משפט, רשם או רשם ההוצאה לפועל לענין הגשת התנגדות לביצוע שטר או תביעה על סכום קצוב, אלא אם כן הורה בית המשפט, רשם או רשם ההוצאה לפועל, הוראה אחרת". (ההדגשה של הח"מ).
מאחר שבמקרה דנן, אין המדובר באחד ההליכים לגביהם קובעת תקנה 128 לתקנות ההוצאה לפועל שימי הפגרה לא יבואו במניין הימים (התנגדות לביצוע שטר או התביעה על סכום קצוב) הרי שימי הפגרה באים במנין.
על פי התקנות, בקשת רשות לערער תוגש תוך עשרים ימים מיום מתן ההחלטה או הצו. במקרה דנן, החלטה נשוא הערעור היא כאמור מיום 15.7.13, שעה שהערעור הוגש אך ביום 10.9.13. כלומר, המדובר בערעור שהוגש באיחור ואף מטעם זה דינו דחייה.
4. למעלה מן הצורך אוסיף כי על פי סעיף 5 לכתב הערעור, בקשה קודמת לביטול ההגבלה הוגשה ביום 4.7.13 ונדחתה, ואילו בקשה חוזרת, שהחלטתה במוקד הערעור, הוגשה ביום 11.7.13. הלכה מפורשת היא שאין בהגשת בקשה חוזרת באותו עניין כדי להביא להתחלה חדשה של מניין הימים לצורך הגשת הערעור או הבר"ע, שאז לא תהיה כל משמעות למועדים שנקבעו בחוק או בתקנות ועל כל מועד שנקבע ניתן יהיה לגבור באמצעות בקשה חדשה שהחלטה עליה תאריך את המועד עד אין קץ. (ראו למשל: רע"א 2888/05 - מרים שכטר ואח' נ' מדינת ישראל ואח').
גם בשל כך ברי כי המועד להגשת בקשת רשות הערעור כבר חלף עבר, בעת שהוגש הערעור.
5. אם לא די בכל האמור, כאשר מוגש ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל יש לצרף תצהיר וראו לעניין זה תקנות 119(ה) ותקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל. בנדון דנן הוגש ערעור ללא תצהיר לאימות העובדות.
6. גם לגופם של דברים לא מצאתי כי המערערת הציגה עילה לקבלת טענותיה.
המדובר בהפעלת סמכות ביטול ההגבלה מכוח סעיף 66ד לחוק בשונה מסמכות הרשמת להטיל את ההגבלה מלכתחילה מכוח סעיף 66א(6) לחוק.
אציין כי על פי הסמכות להטלת ההגבלה, נקבע כי ההגבלה לא תוטל אם עשויה להיגרם פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב או שרישיון הנהיגה חיוני לחייב, עקב נכותו או עקב נכות בן משפחה התלוי בו. המערערת לא טענה להתקיימות אחד מבין התנאים שבסעיף 66א(6), כל שטענה היה שהיא גרושה המגדלת בגפה קטינה והרישיון נחוץ לה על מנת להסיעה ממקום למקום ולדאוג לסיפוק צרכיה. בנוסף כאמור, לא צורף תצהיר לאימות טענותיה.
