החלטה
1. במהלך חודש אוגוסט 2007, התקשרו התובעים עם הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") באמצעות מנהלה מר אורי משה, שהיה בזמנו מנהלה של הנתבעת (להלן: "הנתבע") בהסכם לשיגור מטען אישי השייך לבתם- מישראל לוונקובר שבקנדה.
במסגרת אותו הסכם התחייבו הנתבעים להעביר את המטען תמורת סכום כולל של 1,190 דולר, כאשר המשלוח כלל העברת מטען ימי בשירות דלת לדלת ובמעמד ההתקשרות שילמו התובעים 70% מהתשלום המוסכם בסך של 3,441 ש"ח.
על בסיס אותו הסכם, נארזו החפצים בבית התובעים ב-44 אריזות שכללו: 20 ארגזי ארכיון, 13 קרטונים נוספים ועוד 13 אריזות מיוחדות.
בתביעה זו מלינים התובעים נגד הנתבעים על כך, שלא העבירו מטען אישי של התובעים ליעדו מישראל לקנדה – דבר שאילץ את התובעים לשאת בעלויות רבות נוספות לאלו ששילמו לנתבעים ולכן מבקשים הם בתביעה זו לחייב הנתבעים לשלם להם את הסך של 16,803 ₪.
ואלו הן, בקצרה, העובדות עליהן מבססים התובעים את תביעתם נגד הנתבעים:
א.הנתבע מסר, שהאוניה עם המטען אמורה להפליג ביום 12.9.07, אך בפועל התברר שהיא יצאה ביום 26.9.07 ולכן האוניה הגיעה לקנדה רק ביום 13.10.97 במקום ביום 7.10.07.
על פי ההסכם, היה על התובעים לשלם את יתרת התמורה עם הגעת המטען לקנדה והתובעים אכן שילמו לנתבע, ביום 24.10.07, את היתרה בסך של 1,434 ₪.
ב. המטען בושש להגיע ליעדו הסופי ולכן התקשרו התובעים לחברה אשר הובילה את המטען וחברה זו הבהירה לתובעים, כי מזה זמן רב הם לא עושים עסקים עם הנתבעת משום שהיא לא מעבירה לה תשלומים שהיא חייבת לה.
בהמשך לכך, ניסו התובעים ליצור קשר עם הנתבע, אך הדבר לא עלה בידם ולכן התקשרו לחברת צים בחיפה, שם נמסר להם, שהמטען אמנם יצא אך אין זה באחריותם אלא באחריות חברה אחרת – זאת למרות שהנתבע הסביר לתובעים אחרת.
החברה האחרת הודיעה לתובעים, שהמטען נפרק בקנדה ביום 26.10.07 והועבר לאחריות חברה אחרת.
רק באותו שלב, יכלו התובעים ליצור קשר עם הנתבע, אשר התנצל על הבלבול בנושא ואישר שהוא בקשר עם החברה הקנדית ושהכל יהיה בסדר.
ג. בהמשך ממשיכים התובעים לתאר את השתלשלות העניינים ושלמעשה, הם עצמם היו צריכים ליצור קשר עם החברה הנוגעת בדבר בקנדה והובהר להם כי קיבלו תשלום עבור ההעברה ברכבת מהנמל בקנדה לעיר טורונטו ולכן הם דרשו לקבל מיידית סכום של 245.68 דולרים קנדיים, שאם לא כן יתחילו לחייב בדמי אחסון.
בעקבות כך, פנו התובעים אל הנתבע והוא הסביר להם, שהסכום הנ"ל הוא עבור הוצאות טרמינל וביטחון בקנדה על חשבון הלקוח – סכום שהיה על הנתבעים לשלמו בהתאם להסכם.
מאחר והתובעים לא יכלו, שוב, ליצור קשר עם הנתבע, החליטו לשלם את הסכום על מנת למנוע נזקים נוספים.
ד. למרות התשלום הנ"ל, ששילמו התובעים, לא הגיע המטען ליעדו ולתובעים הובהר שמעכבים את העברת המטען היות והנתבעת לא שילמה סך של 850 דולר המגיע ממנה ושוב הודע לתובעים שאם סכום זה לא ישולם – המטען לא יועבר ליעדו.
התובעים העבירו הודעה זו לנתבע, אך לא הייתה תגובה ולכן התקשרו שוב התובעים אל הנתבע והפעם טרק להם את הטלפון ולא שב אליהם עוד.
לאור התנהגותו של הנתבע, שוב נאלצו התובעים לשלם הסכום, שבעצם היה מוטל על הנתבעת, אך הם עשו זאת על מנת להקטין את הנזק ועל מנת שהמטען יגיע ליעדו.
ואכן, בסופו של יום, הגיע המטען ליעדו, אך זאת לאחר 100 ימים ועלויות נוספות של 1,095 דולר – זאת בנוסף לסך של 1,190 דולר ששילמו התובעים לנתבעים.
2. תיק זה נקבע לדיון ליום 16.11.08 והיות והנתבעים, אשר הוזמנו כחוק, לא התייצבו וגם לא הגישו כתב הגנה, שמעתי את התובעת ועיינתי בכתבי הטענות ולאחר שגם בדקתי את אישורי המסירה על צורת המסירה לכ"א מהנתבעים, הגעתי למסקנה, שאין-אמנם- להיעתר לכל סכום התביעה שנדרש על ידי התובעים, אך לאור הנסיבות והעובדות שהובאו בפני בית המשפט, ניתן ביום זה פסק דין המחייב את הנתבעים, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם בנפרד, לשלם לתובעים את הסך של 4,303 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.