פסק דין חלקי
(נתבעות 1 ו- 2)
לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף שהוגשה על ידי הנתבע 3. בדיון שהתקיים לפניי ביום 7 דצמבר 2009 הודיעו ב"כ הנתבעים 1-2 וצד ג' כי הם מצטרפים לבקשת הדחייה. בתום הדיון ביקשו הצדדים להגיש לתיק ביהמ"ש אסמכתאות ובקשה זו בלבד קבלתי.
ראשיתו של ההליך בתביעה על סך 600,000 ₪ שהוגשה ביום 2.2.09 על ידי מר יצחק אלנר (להלן: "התובע" או "המשיב") נגד עיריית תל אביב-יפו (להלן: "הנתבעת 1"), הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל אביב-יפו (להלן: "הנתבעת 2") ונגד מר רמי סויצקי (להלן: "הנתבע 3" או "המבקש"). עילות התביעה נגד הנתבעות 1-2 הינן עוולת הרשלנות ומצג שווא. עילות התביעה נגד הנתבע 3 הינן עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, הפרת חוזה ומצג שווא רשלני. הנתבעות 1 ו-2 הוציאו הודעת צד ג' נגד אליהו חי ונגד אלון מורה.
בכתבי ההגנה נטען על ידי כל הנתבעים כי דין התביעה להימחק על הסף בשל התיישנותה.
רקע עובדתי
בכתב התביעה נטען כי ביום 11.9.97 נחתם בין התובע לבין מר אליהו חי (להלן: "המוכר" וצד ג' -1), בעליו של הנכס בקומת קרקע בשד' נורדאו 64 תל אביב (להלן: "הנכס"), זיכרון דברים למכירת הנכס (צורף כנספח א' לכתב התביעה). בזיכרון הדברים נרשם כי הנכס רשום בנסח הטאבו כ"מחסן". לטענת התובע, המוכר חזר וטען בפניו כי מדובר ב"דירה" ולא "מחסן" אשר נבנתה בהיתר וכן הומצא אישור לכך מטעם הנתבעות 1-2 כי אכן מדובר בדירה בהיתר (צורף נספח ב' לכתב התביעה).
ביום 17.9.97 נחתם חוזה המכר בין התובע למוכר במסגרתו נרכש הנכס בתמורה לסך של 133,000 דולר, שווה ערך ל-465,500 ₪ ליום חתימת החוזה (להלן: "חוזה המכר הראשון"). התובע שילם למוכר סך של 17,500 ₪ כתשלום ראשוני וכן פנה לבנק הבינלאומי הראשון (להלן: "הבנק") לצורך קבלת הלוואה מובטחת במשכנתא בסך של 385,000 ₪. לשם קבלת ההלוואה, התובע שכר את שירותיו של הנתבע 3, שמאי מקרקעין, על מנת שיעריך את שוויו של הנכס. על סמך חוות הדעת האמורה, קיבל התובע את סכום ההלוואה מהבנק והעבירו, יחד עם יתר התמורה, למוכר.
התובע טוען כי ביום 4.2.2002 חתם על זיכרון דברים למכירת הנכס ובמהלך הבדיקות וההכנות לקראת החתימה על חוזר מכר עם הקונה, נתגלה לו לטענתו לראשונה, כי כלל לא מדובר בדירה בהיתר אלא במחסן שנבנה שלא כדין אשר ניתן לגביו צו הריסה. זיכרון הדברים האמור מעולם לא השתכלל לכדי חוזה מכר.
התובע הגיש בשנת 2002 תביעה נגד המוכר בת"א 1391/02 בבימ"ש המחוזי בתל אביב (להלן: "התביעה הראשונה"), במסגרתה תבע את ביטול חוזה המכר הראשון, השבת התמורה שניתנה בגינו וכן פיצוי כספי בגין נזקיו. ביום 7.8.05 ניתן פסק דין על פי כב' השופטת רנה משל אשר חייב את המוכר בהשבה משוערכת ליום התשלום, בפיצויים ובהוצאות משפט, זאת לאחר ניכוי של 20% מגובה פיצויי ההסתמכות, בשל אשמו התורם של התובע. על פסק דין זה ערער המוכר לביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 9750/05. בין הצדדים נחתם לבסוף הסכם פשרה לפיו המוכר ישלם לתובע סך של 440,176 ₪ בלבד והערעור נדחה.
טענות הצדדים בתמצית
לטענת המבקשים, דין התביעה להדחות משני טעמים: התיישנות והשתק פלוגתא.
עילת התביעה, כך לטענתם, נולדה למעשה ביום בו נחתם חוזה המכר הראשון, היינו, ביום 17.9.97 או לכל המאוחר ביום 12.10.97, המועד בו נבדק שוויו של הנכס על ידי המבקש לצורך אישור המשכנתא. מאחר והתביעה דנן הוגשה ביום 2.2.09 אזי המסקנה המתבקשת היא כי חלפו קרוב ל-12 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה ולפיכך התיישנה התביעה.
עוד מפנים המבקשים לסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") ולפיו גם אם לא נתגלה הנזק ביום שארע, תתיישן התביעה בחלוף 10 שנים מיום קרות האירוע. לפיכך, נטען כי אף אם תתקבל טענת המשיב כי הנזק התגלה לו בשנת 2002 ומירוץ ההתיישנות יחל ממועד זה, הרי שהתביעה הייתה צריכה להיות מוגשת לכל המאוחר ביום 17.9.2007, 10 שנים מהמועד בו אירע הנזק. מאחר והתביעה הוגשה מאוחר יותר, הרי שחלפו זה מכבר המועדים אף לפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין.
עוד טוענים המבקשים כי אין לקבל הטענה כי המדובר במקרה של "התיישנות שלא מדעת", לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לטענתם, טענת המשיב כי עובר לשנת 2002 נעלמו ממנו העובדות מסיבות שאינן תלויות בו ושבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן אינה עומדת בקנה אחד עם מסמך בכתב עליו חתם, זיכרון הדברים מיום 11.9.97, בו מצוין מפורשות כי הנכס רשום בטאבו כ"מחסן" ועל כן מנוע הוא מלטעון כי העובדות לא היו ידועות לו.
באשר לטענת השתק הפלוגתא, מפנה הנתבע-3 לקביעותיה של כב' השופטת רנה משל, באשר לרשלנותו הרבתית התורמת של המשיב ושל שלוחו וכן לקביעתה כי העובדות המהוות את עילת התביעה היו אמורות להיות ידועות לו כבר בשלב חתימת חוזה המכר הראשון, לו היה בודק את הנכס בבדיקה פשוטה כפי שהיה נוהג אדם סביר וכפי שאף עשה עובר להגשת התביעה הראשונה (עמ' 79 לפסק הדין). לטענת המבקש, אף שאין המדובר בזהות בין בעלי הדין בתביעה דנן ובתביעה הראשונה, במצב בו קיימת זהות אחרת מבחינה משפטית, כגון זהות אינטרסים, יש מקום לקבוע כי הכרעותיה של כב' השופטת משל בשאלות הנ"ל מהוות מעשה בית דין והשתק פלוגתא.
באשר לטענת השתק פלוגתא, טוען התובע כי בתביעה הראשונה כלל לא היה מדובר באותם בעלי דין או בחליפיהם, אין מדובר באותה תשתית עובדתית וכן לא נדונה ולא אוזכרה העובדה כי התובע שכר את שירותיו של המבקש לשם בדיקת הנכס. עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה לאור דיני תום הלב. המבקש, ששירותיו נשכרו לשם בדיקת הנכס ומצבו המשפטי, לא ביצע את המוטל עליו ובמצב זה, העלאת הטענה בדבר השתק פלוגתא בניסיון להיחלץ מבירור משפטי הינה בגדר חוסר תום לב וניצול ההליך המשפטי באופן לא ראוי.
דיון והכרעה
השאלה בה עלי להכריע היא האם התיישנה התביעה על כל רכיביה והאם דינה להדחות ?
סעיפי החוק הרלבנטיים לדיון הינם סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות ולפיו תקופת ההתיישנות לתובענה שאינה במקרקעין הינה 7 שנים, סעיף 6 לחוק ההתיישנות ולפיו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו "נולדה עילת התביעה". סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהינו חריג לכלל האמור, לעניין התיישנות שלא מדעת ולפיו: