אלנקוב נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט לתעבורה") שניתן ביום 31.3.11 על ידי כבוד השופט ג. קרזבום בתיק תת"ע 1466-09-09

המערער הורשע על ידי בית משפט לתעבורה בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") בזיקה עם סעיפים 64ד(א) ו- 39(א) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי ביום 5.6.09 נהג המערער ברכב בהיותו שיכור, בכך שסירב לתת בדיקת אוויר נשוף לפי דרישת שוטר.

בית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים לאחר שהמערער כפר והרשיעו בדין תוך שהוא מטיל עליו את העונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק ומלקבל רישיון נהיגה, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית; פסילה על תנאי של 4 חודשים ולמשך 3 שנים; מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים וחתימה על התחייבות כספית על סך 10,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה בה הורשע למשך 3 שנים.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין בלבד.

בית משפט לתעבורה בחן את ראיות הצדדים וקבע כי המערער סירב לביצוע בדיקת נשיפה לאחר שמשמעות הסירוב הוסברה לו והוא הבין את ההסבר. עוד קבע בימ"ש לתעבורה כי שכרותו של המערער הוכחה על סמך התנהגותו והתרשמות השוטרים.

בפני בית משפט לתעבורה הונחו ראיות נוספות אשר על פיהן ניתן להרשיע את המערער בנהיגה בשכרות גם ללא תוצאות בדיקה מדעית. לעניין זה הפנה בימ"ש לתעבורה לחומר החקירה ולעדויות השוטרים (ת/3, ת/5, ת/7, ו- ת/8), לפיהן עולה כי מפיו של המערער נדף ריח חריף של אלכוהול. זאת ועוד ברכבו של המערער נמצאו בקבוק וודקה פתוח ומספר כוסות. מה גם, בוצעה למערער בדיקה במכשיר הנשיפון והתקבלה אינדיקציה על שימוש באלכוהול (ת/1).

בית משפט לתעבורה דחה את טענות המערער, לרבות טענותיו כי הסיבה לריח האלכוהול נעוצה בשימוש שעשה דקות ספורות קודם לכן בתרופה המכילה אלכוהול, והחליט לקבל את עדויות השוטרים כמהימנות ולהעדיף אותן על פני עדותו של המערער תוך קביעה כי במועד האירוע המערער לא דיווח למי מהשוטרים כי עשה שימוש בתרופה המכילה אלכוהול דקות לפני שעוכב ובחיפוש שנערך ברכבו לא נמצא הבקבוקון אותו הציג בבית המשפט.

בנוסף ציין בימ"ש לתעבורה כי הימנעותו של המערער מהבאת ידידתו אשר נכחה עמו ברכב במהלך האירועים, מחלישה את גרסתו ותומכת בגרסת המשיבה.

על יסוד הראיות, לרבות עדויות השוטרים שהיו מקובלות על בית משפט לתעבורה ונמצאו כמהימנות בעיניו, הרשיעו בדין ועל כך המערער מלין.

לטענת ב"כ המערער, לא היה מקום להרשיע את המערער בנהיגה בשכרות על סמך סירובו לבדיקה מכיוון שבעצם הוא לא סירב לבדיקה אלא ביקש לבצעה באמצעות בדיקת דם, כתחליף לבדיקת הינשוף, עקב מחלת הלב ממנה סובל והידרדרות במצבו הבריאותי אותו יום. ציינה כי עפ"י נוהל המשטרה (מת"ן 02.232.03), ככלל בדיקות לגילוי שכרות מתבצעת באמצעות בדיקת נשיפה בינשוף, אך בנסיבות המפורטות בנוהל רשאי שוטר לדרוש מנהג החשוד כשיכור, נטילת דם לבדיקה ואחת מהנסיבות הן כאשר החשוד ביקש זאת מיוזמתו, כי תבוצע לגביו בדיקת דם, כמו שבמקרה שלפנינו, לטענתה.

עוד טענה ב"כ המערער כי טעה בימ"ש לתעבורה עת קבע כי ניתנו הסברים למערער.

אשר על כן מבקשת ב"כ המערער לקבל את הערער, לבטל את ההרשעה ולזכות את המערער.

מנגד ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור ולהשאיר את הכרעת הדין על כנה. לטענת ב"כ המשיבה, המדובר בהכרעת דין מנומקת ומפורטת ונותנת מענה לכל טענות המערער המופיעות בהודעת הערעור.

בחנתי את טענות המערער ביחס להרשעתו ולא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט לתעבורה. הכרעת הדין מפורטת ומנומקת הסוקרת את הראיות ומתייחסת לכל הטענות ובסופו של יום קובעת את המסקנות על פיהן הורשע המערער.

זאת ועוד התנהגותו הפרועה של המערער כשהתנגד לעיכוב והיה צורך במעצרו תומכת בטענה כי המערער היה שיכור. לעניין זה ראו דו"ח המעצר (ת/3) וכן מזכר שערך השוטר אלי שחר (ת/5).

לאחר שבחנתי את הכרעת הדין, הראיות, הודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

לא מצאתי פגם בהכרעת דינו של בית משפט לתעבורה, כך שאין כל מקום להתערב בה.