אללו נ' סופרבוס בע"מ

פסק דין

הנתבעת, חברה למתן שירותי תחבורה ציבורית, העסיקה את התובע כנהג בשכר חודשי מיום 1.1.09 עד ליום 15.2.10, מועד בו פוטר ללא הודעה מוקדמת.

לאחר פיטוריו הגיש התובע תביעה זו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת והפרשי שכר בסך 151 ₪ עבור חודש 4/09.

הנתבעת טוענת כי התובע פוטר בנסיבות בהן יש לשלול ממנו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. לעניין זה טענה בכתב ההגנה כי התובע פוטר לאחר שלאורך תקופת העסקתו הוא נהג לנבל את פיו כלפי לקוחות הנתבעת, ציבור הנוסעים וכלפי מנהליו, וסירב לעיתים תכופות לבצע מטלות שהוטלו עליו, וכאשר ביצע אותן, עשה זאת שלא בהתאם להוראות הנתבעת תוך גרימת נזקים. ביום 11.2.10 התובע סירב לבצע מטלה פשוטה שהטיל עליו מנהל הסניף ואף קילל את מנהל הסניף, ובעקבות אירוע זה פוטר.

לא הוצג לנו הסכם קיבוצי שחל ביחסי הצדדים שעל פיו היה ניתן לבחון את טענת הנתבעת לשלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בהתאם לסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, ובהתאם לכך, על עניינו של התובע חלות הוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

לאחר ששמענו את עדי הנתבעת אנו קובעים כי הנתבעת לא הוכיחה כי התובע הפר את המשמעת באופן חמור באופן המעמיד עילה לפיטורי התובע ללא פיצויי פיטורים, על פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים במשולב עם הוראות סעיף 53 לתקנון העבודה בתעשיה.

לביסוס טענתה לשלילת פיצויי פיטורים הביאה הנתבעת לעדות את מר הרצל בדוסה, סמנכ"ל כספים בנתבעת ואת מר אלרן כהן, מנהל סניף מודיעין של הנתבעת, שהיה ממונה על התובע.

עדותו של מר בדוסה לא תרמה לביסוס טענת הנתבעת בדבר עילה לשלילה או להפחתת פיצויי פיטורים. מר בדוסה טען שככלל הנתבעת לא מפטרת נהגים מאחר שיש לה מחסור בנהגים, אך "התובע ניבל את הפה שלו מול מנהל הסניף בצורה קיצונית ביותר... זה היה גם לגבי נוסעים וגם לגבי בעלי תפקידים בכירים בחברה. החברה אינה סובלת העסקת עובד כזה".

עדותו של מר בדוסה היא למעשה עדות שמיעה. בנסיבות בהן הנתבעת מבקשת להוכיח עילה לשלילת פיצויי פיטורים או להפחתתם, בית הדין סבור שאין לתת משקל לעדות מעין זו.

עדותו של מר כהן היתה עדות ישירה לגבי עובדות שלטענת הנתבעת מבססות עילה להפחתה או לשלילת פיצויי פיטורים. מר כהן טען כי היו "המון" תלונות מציבור הנוסעים, אך לתמיכה בטענה זו צירף תלונה אחת (נ/6) מחודש 2/09, כשנה לפני פיטוריו. לא צויין אם התלונה בוררה מול התובע ומה היו מסקנות הבירור ואם ננקטו צעדי משמעת נגד התובע.

מעבר לכך, טען מר כהן כי היו ביקורות של הבקרה התפעולית של משרד התחבורה על האופן בו התובע מילא את תפקידו כנהג, ולעניין זה הוגשו דוחו"ת של הבקרה התפעולית (נ/7, נ/8, נ/9), בהם הוטחה ביקורת בתובע בשל הפרת כללי התעבורה (הורדת נוסע באמצע כביש, כניסה לצומת באור אדום) או יציאה באיחור מתחנת היציאה למסלול. ייאמר לעניין זה כי טענות אלה כלל לא הועלו בכתב ההגנה כעובדות המבססות הפרת משמעת חמורה המצדיקה שלילה של פיצויי פיטורים, והעלאת טענה זו בישיבת ההוכחות אינה מוסיפה מהימנות לגרסת הנתבעת בדבר ההצדקה לשלול או להפחית פיצויי פיטורים.

מר כהן העיד לגבי התקרית מיום 11.2.10, בעקבותיו פוטר התובע ללא הודעה מוקדמת, כי התובע היה בהפסקה של שעה וחצי בה עמד לרשות העבודה והוא התבקש נסיעה עירונית קצרה של העברת ילדים ממקום למקום במודיעין עלית, אך הוא סרב לבצע את הנסיעה וניבל את פיו. בעקבות זאת החליט מר כהן להזמין את התובע לשימוע אצל סמנכ"ל התפעול של הנתבעת ובעקבות זאת התובע פוטר.

התובע בעדותו לא הכחיש כי הפר הוראה שניתנה לו אך טען שהוא היה זכאי להפסקה.

על יסוד העדויות ששמענו אנו קובעים כי התובע סירב לבצע הוראה שניתנה לו לבצע נסיעה בזמן הפסקה וניבל את פיו.

השאלה היא אם עובדות אלה, כפי שפורטו לעיל, מהוות "הפרת משמעת באופן חמור" המצדיקה שלילה או הפחתה של פיצויי פיטורים? לדעתנו התשובה היא בשלילה.

סירוב לבצע מטלה המוטלת על עובד הינו בגדר הפרת משמעת, ואף ניבול הפה במקום העבודה מהווה הפרת משמעת. ייתכן אף לומר שהתנהגות התובע היוותה הפרת משמעת חמורה, אך כנגד זה יש לזכור כי סעיף 53 לתקנון העבודה קובע מידרג של עונשים, ולא על כל הפרת משמעת חמורה, ודאי כאשר יש ספק אם מדובר בהפרה "באופן חמור" של המשמעת, יש להטיל את העונש המכסימלי – פיטורים ללא פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת. ועוד יש לזכור כי פיטורים כשלעצמם הם עונש (עע 300327/98 אטקה בע"מ נ. דוד רטר, פד"ע לט 49).

בהתאם לכך, על מעביד המפטר עובד בגין הפרות משמעת מוטלת חובה (אשר נובעת מחובתו לנהוג בתום לב, בסבירות ובמידתיות), להתאים את חומרת העונש לחומרת הפרת המשמעת. אנו סבורים שפיטורי התובע ללא פיצויי פיטורים מהווה ענישה בלתי מידתית של התובע ביחס להפרות המשמעת שהוכחו בהליך.

אכן ייתכן שצודקת הנתבעת כי היא לא יכולה לסבול התנהגות כמו זו שהתובע הפגין ביום 11.2.10, אך המשמעות של קביעה זו היא שהנתבעת היתה רשאית לפטר אותו בשל הפרת המשמעת על ידו. בין זה לבין שלילה של פיצויי פיטורים, קיים מרחק.

בהחלטתנו אנו גם נותנים משקל לעובדה שהאירוע שהוכח היה חד פעמי, ולא הובאו עדויות קונקרטיות על אירועים קודמים מלבד אמירות כלליות בדבר ניבולי פה של התובע, ומכל מקום לא נטען ולא הוכח כי ננקטו כנגד התובע הליכי משמעת קודמים בגין הפרות משמעת קודמות שעניינן ניבולי פה.

לעומת פיצויי הפיטורים שאיננו רואים עילה להפחתתם, אנו סבורים כי התנהגותו של התובע היתה כזו שמצדיקה הפחתת תקופת ההודעה המוקדמת, שכן לא סביר לדרוש ממעביד להמשיך להעסיק עובד המסרב למלא משימות שהוטלו עליו באופן לגיטימי תוך ניבול פיו והקמת מהומה.