אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אלימות ופחד, מאיסות שמחמתם, פירוד ממושך וחוסר סיכוי או נכונות לשלום בית כעילות לחיוב גט; נאמנות תסקירי רווחה לעניין זה

אלימות ופחד, מאיסות שמחמתם, פירוד ממושך וחוסר סיכוי או נכונות לשלום בית כעילות לחיוב גט; נאמנות תסקירי רווחה לעניין זה

תאריך פרסום : 07/04/2019 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי נתניה
256526-13
13/12/2018
בפני הדיינים:
1. הרב אברהם שינדלר
2. הרב רפאל י' בן שמעון
3. הרב יאיר לרנר


- נגד -
התובעת:
פלונית
עו"ד אנג'ליקה בן דוד
הנתבע:
פלוני
פסק דין

 

רקע עובדתי וציוני דרך בהליכים

לפנינו זוג אשר נכנס ויוצא בין כותלי בית הדין כשלוש־עשרה שנה, הצדדים נישאו בתאריך ה' בתמוז התשנ"א (17 ביוני 1991) לזוג שבעה ילדים (חמישה מהם קטינים).

בתאריך י"ט בסיוון התשס"ח (22 ביוני 2008) הגישה האישה נגד הבעל תביעת גירושין שבה פירטה "בעלי מבזה ומשפיל אותי בפני הילדים וכן הרים עליי יד".

במשך השנים התקיימו דיונים מספר בתיקים השונים ובדיון האחרון ניתן פסק דין למזונות זמניים.

בתאריך כ"ח בסיוון התשע"ה (15 ביוני 2015) התקיים דיון בבקשת האישה להחזקת ילדים ולגירושין במהלך הדיון טענה האישה: "הבעל עזב את הבית, אין יחסי אישות כחודשיים." הבעל טען מנגד: "היא יורקת עליי, היא מכה את הילדים, איבדה את כל ההון העצמי שהיה לי." והאישה הגיבה: "הוא מדבר אליי בחוסר כבוד, ולא מתנהג טוב."

בסוף הדיון בית הדין הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע כדי שתעזור בשיקום הבית.

בתאריך כ"א בתמוז התשע"ה (8 ביולי 2015) התקיים דיון נוסף בבית הדין ואליו הופיעה האישה לבדה ואילו הבעל לא הגיע, ניתן פסק דין לגבי מזונות זמניים. בתאריך י"ט באלול התשע"ה (3 בספטמבר 2015) הגיעו שני הצדדים לדיון, הבעל ביקש להתגרש ואילו האישה ביקשה מבית הדין שיאפשר לה לנסות שלום בית, בסוף הדיון ובהסכמת הצדדים קבע בית הדין מועד לסידור גט, [אך לבסוף לא התייצבו בו הצדדים].

בתאריך ח' באייר התשע"ו (16 במאי 2016) הופיעה האישה לבדה לדיון וסיפרה בו שהיא ובעלה פרודים מחודש מאי 2015 והיא רוצה להתגרש ודורשת מבית הדין להזמין לדיון הבא את הבעל בהתראה, בית הדין קבע מועד נוסף לתאריך י"ב בתמוז התשע"ו (18 ביולי 2016). בתאריך י"ב בתמוז התשע"ו (18 ביולי 2016) התקיים הדיון. לדיון זה הופיעו שני הצדדים, האישה חזרה והעלתה את דרישתה לקבל גט ואילו הבעל ביקש להמתין ולחכות, בית הדין קבע מועד נוסף לשמיעת הצדדים, ואף ביקש תסקיר מפקידת הסעד לגבי המצב המשפחתי ומשמורת והסדרי שהות של הילדים.

בתאריך כ"ד בתמוז תשע"ז (18 ביולי 2017) שבה האישה והגישה תביעה לגירושין. בתאריך כ"ג באלול התשע"ז (14 בספטמבר 2017) התקיים בבית הדין דיון שאליו הגיעה האישה לבדה, בית הדין קבע דיון נוסף לצדדים והזמין את הבעל בהתראה.

בתאריך כ"ט בתשרי התשע"ח (19 באוקטובר 2017) הופיעו הצדדים לדיון, הבעל סירב לתת גט לאשתו ותבע ממנה 800,000 ש"ח – לדבריו:

נהייתי 'הומלס' בגללה [...] איבדתי הכול, אני אתבע בבית משפט, אני לא אתן גט [...] אף אחד לא יחייב אותי לתת גט [...] אין לי מה להפסיד, היום איבדתי הכול [...] אדם שהרס אותי אני אתן לו שייהנה ממני? זה הדבר האחרון שאני רוצה [...]

ואילו האישה טענה:

כל הפירוד היה בגלל שהוא היה מקלל ומבזה אותי באמצע הלילה [...] מקלל ומדי פעם הרים ידיים [...]

היה מאיים עליי בפני הילדים: "אני ארצח אותך" [...]

בתאריך ג' בטבת התשע"ח (21 בדצמבר 2017) התקיים דיון הוכחות במעמד שני הצדדים, ובית הדין שאל: "האם אתם בנפרד ממאי 2015?" הבעל השיב: "שנה וחצי." האישה, מנגד, השיבה: "אני לא יוצאת מכאן אני רוצה גט אין על מה להמשיך, אני רוצה להתגרש ואומרת, הוא אמר שימשיך לענות אותי."

הבעל אמר בתגובה:

אני אלך לבית הסוהר ולא אתן גט [...]

הפסדתי את כל העולם שלי בגללה [...] מה שקרה לי זה נזק גדול, הבריאות שלי הלכה [...] אני רוצה פיצוי גדול [...]

האישה טענה: "הוא היה עושה הימורים וכל מיני דברים לא טובים [...]" והבעל השיב: "צ'אנס פעמיים ביום ולוטו [...] דחפתי אותה כי ירקה עליי [...]

בית הדין שאל את האישה למה לא הביאה שכנים להוכחות, והאישה השיבה: "בפניו? אף אחד לא מוכן להעיד."

בתום הדיון הוציא בית הדין החלטה שלפיה יש להזמין צו לתסקיר מלשכת הרווחה בעיריית נתניה, וכן כי על האישה להביא בתוך שלושים יום רשימת עדים או מסמכים שיש ברשותה בעניין חיוב הבעל בגט. כמו כן, הבעל יכול למסור לבית הדין בתוך שלושים יום בכתב את טענותיו שלא לחייבו בגט.

בתאריך ט"ז באייר התשע"ה (1 במאי 2018) נשלח לבית הדין תסקיר משלים מאת העובדת הסוציאלית ממִנהל הרווחה בנתניה, ובו נכתב:

[פלוני] אינו מעוניין שהמצב הנוכחי ישתנה, אין לו כוונות או רצון לשלום בית אך אינו מוכן לתת ל[פלונית] גט. לדבריו, [פלונית] אשמה בכל ההפסדים הכלכליים שלו ובהידרדרות של בריאותו. [פלוני] מדווח שהיו בעבר מקרים של אלימות מילולית והיו מקרים מעטים של דחיפות ויריקות מצד שניהם. בעניין האלימות אנו מתרשמים מתוך דבריו המעטים של [פלוני], שקיימים קווים כוחניים ומגבילים [...]

כמו כן נאמר שהבעל "מסרב לשתף פעולה עם גורמי הטיפול ברווחה".

ובהמשך:

[פלוני] מסרב למתן גט בעוד [פלונית] נחושה היום להשלימו [...]

לדברי [פלונית] איים עליה מספר פעמים בעבר [...] יש גם כיום וגם ברקע דפוסים של קנאה ואובססיביות מצד [פלוני] כלפי [פלונית].

בתאריך ט' במרחשוון התשע"ט (18 באוקטובר 2018) הגישה האישה בקשה לבית הדין לחייב את הבעל בגט.

ראשי פרקים לדיון

א.         בעל אלים מילולית המפחיד את סביבתו

ב.         אישה הטוענת ב'אמתלא מבוררת' שבעלה מאוס עליה

ג.          שיטת רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י

ד.         בעל המסרב לגרש את אשתו כי הוא רוצה לנקום בה

ה.         מסקנה ופסק דין

א.   בעל אלים מילולית המפחיד את סביבתו

הנה השולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף ה) הביא בשם הטור את שיטת הרא"ש:

איש המשתטה מידי יום ויום, ואומרת אשתו: "אבי – מחמת דחקו – השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל, ואי אפשר לקבל כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו" – אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים.

והסביר הגר"א (שם ס"ק יז) שמדובר שידעה על כך לפני הנישואין ולכן אין כופין כי 'סברה וקיבלה', אבל אם לא ידעה שאדם זה כעסן, כופין אותו לגרש. וכך הובא הסבר הגר"א בדעת המחבר בפד"ר (חלק א עמ' 80) בפסק דין של הרכב הדיינים הגאונים ש"מ אזולאי, א"י וולדינברג וי' קפאח זצ"ל, שנפסק שאדם הרגיל לכעוס ולהפחיד עד שכל סביבתו חוששת ממנו ואשתו לא ידעה על כך לפני הנישואין הדין – חייב לגרשה, וכך כתבו שם:

[...] ונכנס במסגרת הדין של 'איש המשתטה' והאשה טוענת כי יראה פן יהרגנה בכעסו, שכפי המבואר בביאור הגר"א (באבן העזר סימן קנד ס"ק יז) בדעת המחבר (שם בסעיף ה) כופין אותו בכגון דא לגרשה, ודוקא בידעה על כך לפני הנישואין אין כופין.

ולדעת הגר"א נראה לומר דבלא ידעה כופין לגרש אפילו באינו משתטה יום יום, היות שלא ידעה מזה שמשתטה מדי פעם בחימה גדולה נגדה.

והנה בנדון דידן הצדדים פרודים זה כשלוש שנים וניסו את כל האפשרויות של גישור ושלום בית. לטענת האישה הבעל מאיים ומקלל אותה ואף היו דחיפות הדדיות וכן השכנים מפחדים לבוא ולהעיד בבית הדין מחמת האימה שמטיל עליהם הבעל. וכן היה בדיון בבית הדין – בית הדין היה צריך להזהיר את הבעל שלא יתקרב יותר מדי לדיינים. מהתסקיר של העובדת הסוציאלית שמונח בפני בית הדין עולה תמונת של מסוכנות של הבעל לאישה.

והנה מקרה זה דומה למה שכתב בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן ח) – הרשב"ץ נשאל שם על "אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה [...]" והשיב:

קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן "לחיים נתנה ולא לצער" דנפקא לן מקרא דכתיב "כי היא היתה אם כל חי" [...] ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן "יוציא ויתן כתובה" [...] כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר "יוציא ויתן כתובה" לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה [...]

אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא, ומקרא מלא דבר הכתוב "טוב פת חרבה הרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ועוד כתוב "טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו" [...] ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכול יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן [...]

בדיונים שהיו בפני בית הדין ניסתה האישה לנסות הליך של שלום בית וגישור בינה ובין בעלה וכן אמרה במהלך הדיונים שהיא מרחמת על בעלה, אך כל הניסיונות עלו בתוהו, וכל זמן שבעלה נמצא בביתם יש צעקות ומריבות וקטטות. ואף בעלה בתחילה ביקש לתת גט אלא שמחמת יצר הנקמנות והכעס כרגע הוא מסרב לגרש. ונראה שבית הדין יחייב במקרה כזה לגרש.

ב.   אישה הטוענת ב'אמתלא מבוררת' שבעלה מאוס עליה

הנה דעתו של מהר"א ששון בספרו תורת אמת (סימן קפו, הוזכר בבאר היטב באבן העזר סימן עז ס"ק יב) שאם האישה אומרת "מאיס עלי" אפילו אין זה מחמת בעילה – הוויא טענה, וזו לשונו:

יש לי להסתפק [...] שהרי הרמב"ם [...] נראה מתוך דבריו [...] אם לא תהיה טענתה מחמת מיאוס הבעילה לא הויא טענתה טענת "מאיס עלי" [...]

ואפשר לומר גם כן להפך ד"מאיס עלי" הוא פירוש "שנאתיו, איני רוצה בו" וכו' דהיינו "מאיס עלי" היינו "שנאתיו" וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר "שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה" ולא אמר "למאוס".

ויש ממה שכתב שם [– בטור בשם רבנו מאיר מרוטנבורג] עוד ראיה לזה שהרי סיים שם וכתב [...] שהיה דן דין מאיס עלי כשלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, הרי שאף על פי שלא היתה המאיסות מחמת בעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל סגי [...]

וסיים:

כל זה אני מסופק בנדון דידן. ולא מצאתי בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו קצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו, ואפשר שהם הניחוהו לרוב פשיטותו, ומכל מקום המכוון אצלי שכל "איני רוצה בו, שנאתיו, לא יקרא עוד בעלי" כו' הוויא כ"מאיס עלי".

נמצא שאין צורך שהאישה תטען שהבעל מאוס עליה מחמת יחסי אישות אלא אם אינה יכולה לשהות איתו מחמת שנאה – טענתה מוגדרת "מאיס עלי".

ובדין "מאיס עלי" מצינו מחלוקת בין רבותינו הראשונים:

בשיטה מקובצת (כתובות סד, א) הובאה שיטת רבנו יונה: "אף על גב דאין כופין לתת גט באומרת "מאיס עלי", היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשנה [...]"

ושיטת המאירי (שם סג, ב בשם קצת חכמי הדורות) שמחייבין את הבעל בגט אלא שאין כופין, אבל הריטב"א (שם) הביא בשם רבו הרא"ה: "אבל אמרה 'מאיס עלי', לא כייפינן לה בשום קנס בכתובתה" – משמע שפירש רק שאין מחייבין את האישה בגט.

והנה הגאון הראי"ה קוק זצ"ל (עזרת כהן תשובה נו) פסק שאישה הטוענת "מאיס עלי" ונותנת 'אמתלא מבוררת' זכאית למזונות כל זמן שבעלה לא מגרשה מכיוון שהיא אנוסה (במרידתה) ואין לקנוס אותה בנטילת המזונות. וכן כתב שכיוון שטוענת "מאיס עלי" ונותנת 'אמתלא' – יש חיוב לגרשה, ואם הוא מסרב לגרשה – הרי היא מעוכבת בגללו וזכאית עקב כך למזונות. (ועיין בשורת הדין כרך ב עמ' סד, בדברי הגר"ח איזירר שליט"א שביאר את שיטת העזרת כהן – ודבריו אלה נאמרו גם בכנס הדיינים תשנ"ד.) וכך כתב בתשובה זו:

מכל מקום מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגין לכוף ולגרש, אבל מכל מקום מאחר שמצד בית הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו, כסברת הרמב"ם "שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות", כיון שהיא אומרת "מאיס עלי" בטענות מבוררת והוא מעכב אותה שלא תוכל להינשא לאחר שיפרנס ויזון אותה – ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות.

הרי שפסק באישה שאומרת "מאיס עלי" שחייב להוציאה, וכך נטו לפסוק הרבניים הגאונים הראשון לציון הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"א גולדשמידט זצ"ל כמובא בפד"ר (כרך ז עמ' 205), ואנו נצטט:

אך דעת הריטב"א נראה דסובר דחיובא איכא עליו לגרשה [...] מבואר מדבריו ז"ל דבעצם הדין אם באמת הוא מאיס עליה חייב לגרשה ואף היו כופין אותו על כך אלא דלמעשה אין כופין משום דמאן מפיס, ומי הוא הבוחן כליות וחקר לב לדעת אם אמנם סיבת מרידתה הוא בגלל שהוא מאיס עליה [...] אך בנוגע לחייבו בגט, בזה יש לומר דשפיר מחייבינן ליה במתן גט בטוענת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת, וכן משמע ממה שכתב המאירי [...]

המורם משיטת העזרת כהן וכן מדעת רבותינו הדיינים הנ"ל שבמקרה שהאישה טוענת "מאיס עלי", ויש 'אמתלא' לדבריה – מחייבים את הבעל בגט.

וכן במקרה המונח לפנינו: כבר כמה שנים הצדדים גרים בנפרד, והאישה טוענת שכשהבעל נמצא בבית יש צעקות ומריבות ואפילו דחיפות הדדיות ואינה יכולה לחיות בבית מלא מדון וריב. כמה פעמים ניסתה האישה את האפשרות של שלום בית ואפילו אמרה שמרחמת על בעלה, אבל עם כל הרצון הטוב – האישה התייאשה, 'הרימה ידים' והיא צועקת ומתחננת לקבל את הגט מבעלה.

בתסקיר שהוגש לבית הדין בתאריך ט"ז באייר התשע"ה (1 במאי 2018) נכתב:

[פלונית] מתארת מצבים שבהם [פלוני] היה צועק ומקלל בלילות ומעיר את הילדים, השכנים דאגו לשלומה והיו שואלים אם זקוקה לסיוע [...] [פלונית] מדווחת על מקרה שבו לפני הרבה שנים [פלוני] הראה לה נשק של מישהו (אינה יודעת של מי) ואמר שאם תעשה יותר מדי בעיות היא יודעת מה יקרה [...]

וכן נכתב: "על פי המודל של משרד הרווחה, הערכת המסוכנות שמתקבלת מתוך הממצאים שיש בידנו היא שקיימת מסוכנות גבוהה."

צער זה הוא 'אמתלא' מסתברת למאיסות, וכך משמע בתשב"ץ בתשובתו הנ"ל (חלק ב סימן ח):

אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות [...] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה – לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונים אל המעיקות [...] וראוי לבית הדין לגעור בו ולקרוא עליו את המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת" [...]

וכן בשו"ת הרשב"א (מיוחסות סימן קלח) כתב:

האומרת "מאיס עלי" אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס עליה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים, וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו, שומעין לה.

וכך הביא הרשב"א בתשובה אחרת (חלק א סימן תקעג):

במה שהסתפקתם במה שאמרה היא "מאיס עלי" [...] אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם, ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם [...]

וסיכם את עניין המאיסות הגר"א אטלס אב"ד חיפה (דברי משפט חלק ב עמ' קלה):

יש סוג אחר של מאיסות כזו שאינה בעצם האדם, אלא מאיסות זו קשורה לרגישות האשה, לטעמה ולדעתה, והרי זה כאוכל שאינו מאוס בעצם, אלא שיש אדם הבוחל ממנו [...]

הרי מבורר מדברי רבותינו שהגדרת מאיס עלי תלויה ברגשות האישה ובקשר הנפשי שיש לה כלפי הבעל.

ג. שיטת רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י

והנה במקרה העומד לפנינו הצדדים פרודים כבר כשלוש שנים, בני הזוג ניסו לשקם את ביתם בכל מיני דרכים והלכו ליועצים ומגשרים כדי לנסות שלום בית, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. האישה זועקת כמה שנים שכלו כל הקיצין ורצונה להתגרש, וכן הבעל אינו מוכן לנסות שלום בית אלא אומר שאינו רוצה לתת גט כנקמה על כספים שהאישה חייבת לו (לדבריו) ודורש פיצוי כספי על בריאותו הרופפת שנגרמה (לשיטתו) עקב חייו המשותפים עם האישה.

והנה ידועה שיטת רבנו ירוחם (מישרים חלק ח נתיב כג):

כתב מורי הר"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט" – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר הכתובה ונדוניא [...] לאחר שנה כופין אותו לגרש [...]

וכן הביא בספר חיים ושלום לגר"ח פלאג'י (חלק ב סימן קיב):

אלא דבדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט [...] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין [...] וכן להפך [...] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה – ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני".

והגר"נ פרובר שליט"א (אב"ד תל אביב) כתב לבאר את שיטת רבנו ירוחם בפן הזה (פורסם בקובץ כנס הדיינים התשס"ח עמוד 114):

כפי שכתבנו, לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו: אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחילופין כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה – זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו.

במקרה המונח לפנינו, הבעל טען וחזר וטען בדיון במועד כ"ט בתשרי התשע"ח (19 באוקטובר 2017):

[...] אבל בגלל שאני לא אשם, על גופתי היא תקבל גט עד שאני אקבל הכול [...] אף אחד לא יחייב אותי לתת גט [...] אין לי מה להפסיד היום, איבדתי הכול [...] אדם שהרס אותי אני אתן לו שייהנה ממני? זה הדבר האחרון שאני רוצה.

באותו דיון פנה בית הדין בשאלה לאישה: "האם הוא הרים ידיים?" האישה השיבה: "לפעמים דחף אותי והיה מאיים עליי בפני הילדים 'אני ארצח אותך'." לדברי בית הדין: "[...] צריך הוכחות לחייב אותו בגט [...]" השיבה האישה: "כל המשפחה שלו יודעים, אבל אני לא יודעת אם ירצו להעיד [...]"

וכן במועד הדיון בתאריך ג' בטבת התשע"ח (21 בדצמבר 2017), טען הבעל:

אני אלך לבית סוהר ולא אתן גט [...]

הפסדתי את כל העולם שלי בגללה [...] רוצה לצאת ככה? היא לא תצא כך, על דמי [...]

אני רוצה פיצוי גדול [...]

בית הדין מתרשם שלאחר כל הניסיונות הצדדים לא יחזרו לעולם זה לזה, ואף הבעל יודע זאת, אלא שהוא רוצה להתנקם באשתו על המחלות שלו ועל הפסד הכספים שגרמה לו (לדבריו) ומחמת זה אינו מוכן לתת גט לאישה.

אף בתסקיר שמונח בפני בית הדין נאמר כך:

אינו מוכן לתת ל[פלונית] גט מחשש שיכנס גבר אחר לחייה ולחיי הילדים, אינו סומך על שיקול הדעת של [פלונית] [...] מהשיחות הטלפוניות עם [פלוני] עולה שקיים מצידו כעס רב על [פלונית], אינו מעוניין לתת לה גט ולאפשר לה להמשיך בחייה.

גם בהמשך הדיונים אמר הבעל שאינו מעוניין שהמצב הנוכחי ישתנה, אין לו כוונות או רצון לשלום בית, אך אינו מוכן לתת לאישה גט. לדבריו האישה אשמה בכל ההפסדים הכלכליים שלו ובהידרדרות של בריאותו.

ד.   בעל המסרב לגרש את אשתו כי הוא רוצה לנקום בה

הנה בפד"ר (חלק ז עמ' 112–113) פסקו הדיינים הרבניים הגאונים הראשון לציון הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי זצ"ל, בנידון:

[...] ששני הצדדים [...] למעלה מעשר שנים שבני הזוג חיים בנפרד ושנאה כבושה שוררת ביניהם [...] לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה [...] ואינה מעוניינת בבעלה [...]

אך (כמתואר קודם, עמ' 111) לא רוצה לקבל גט בשום אופן, ואומרת: "אני לא רוצה גט, סבלתי כל כך הרבה." ובהמשך: "בשום תנאי לא מוכנה לקבל גט."

וכתבו הדיינים:

מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו [...] הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" ותו לא.

ויש לדון אם תקנת רבנו גרשום מאור הגולה לא לגרש בניגוד לרצון האשה כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו [...] אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה.

מסתברא שלא על כגון זה תיקן רבנו גרשום מאור הגולה, אלא שאכתי יש לומר אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מכל מקום אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני.

אומנם במקרה דנן האישה התנגדת לקבל גט עקב רצון לנקום בבעל ואז דנו הדיינים שאולי במקרה הזה אין תקנת רבנו גרשום, והמקרה העומד לפנינו הוא הפוך: הבעל אינו מוכן לתת גט מחמת נקמנות שלו כלפי האישה – הוא מודה שאין ביניהם שום קשר, אבל אינו מוכן לתת גט. ואם כך הנידון הוא של חשש לגט מעושה מצד הבעל. אבל בסוף פסק דין המובא לעיל הובאה שיטת הגר"ח פלאג'י ז"ל (חיים ושלום חלק ב סימן קיב) הנ"ל:

אלא דבדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט [...] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין [...] וכן להפך [...] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה – ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני".

והנה תקנת הגר"ח פלאג'י שייכת גם במקרה העומד לפנינו שהבעל מתוך נקמנות אינו רוצה לתת גט לאשה והצדדים פרודים כבר כמה שנים ואין שום סיכוי לשלום בית, הרי אפשר לחייב את הבעל בגט, ובמיוחד לאור מאמרו של הגר"נ פרובר שליט"א שאם יש מצב ששני הצדדים מעוגנים יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו.

ה.   מסקנה ופסק דין

לפיכך, בית הדין פוסק:

א.         אנו מקבלים את תביעת האישה, הבעל חייב לתת גט לאישה.

ב.         על המזכירות לקבוע מועד לחקירת שמות וסידור גט.

הרב יאיר לרנר

הסתמכות על טענות התובעת ועל תסקיר שירותי הרווחה כדי לחייב גט

ראיתי עליונים למעלה, דבריו הנכוחים של עמיתי הגר"י לרנר שליט"א, ואני מסכים למסקנתו אלא שלדעתי יש להוסיף על דבריו ונימוקיו כדלהלן:

הן אמת שכאשר בית הדין שומע הוכחות ועדויות על אלימות יש מקום לחייב ואף לכפות גירושין בהתאם לשיטות הפוסקים ונסיבות המקרה, אך במקרה שבפנינו האישה התובעת לא הביאה הוכחות כלשהן לאלימות, בית הדין חזר והבהיר גם בדיונים וגם במענה לבקשותיה כי אי אפשר לחייב בגירושין כאשר לא הובאו ראיות כדת וכדין להוכחת טענותיה.

כאשר נוכח בית הדין כי גם לדיונים שנקבעו להוכחות לא הביאה התובעת ראיות – לטענתה עקב חששם של העדים להעיד נגד הנתבע – הורה בית הדין לרווחה להגיש תסקיר לבית הדין עם דגש על בירור על טענותיה לאלימות.

בתסקיר שהגישו שירותי הרווחה נכתב בין היתר: "על פי המודל של משרד הרווחה הערכת המסוכנות שמתקבלת מתוך הממצאים שיש בידינו היא שקיימת מסוכנות גבוהה." בתסקיר לא פורט מה הם ה"ממצאים שיש בידינו" אך בכל מקרה הערכתם היא שהבעל הוא אלים עד כדי מסוכנות גבוהה.

מעיון בפרוטוקול הדיונים ומהחומר שבתיק עולה כאמור כי התובעת לא הביאה ראיות כלשהן ולפיכך אין בחומר שבתיק ראיות לאלימות מעבר לחוות הדעת שבתסקיר הרווחה, ורק מפיה אנו חיים, ומעתה יש לברר את גדר נאמנותן ואם אכן אפשר לחייב ואף לכפות, כפי שנראה שנזדקק, כאשר בפנינו התסקיר בלבד.

הרמ"א (סימן קנד סעיף ג) כתב:

איש המכה את אשתו [...] וכל זה כשהוא מתחיל אבל [...] ואם אין ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות. ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת.

ועיין עוד בדברי הרמ"א בעניין אחר (סימן עד סעיף י) שכתב כעין זה וזו לשונו: "ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב."

והנה מקור דברי הרמ"א הללו הוא מתשובת הרי"ף שהובאה בדברי רבנו ירוחם בספר מישרים (נתיב כג סוף חלק ה) ומשמע מדברי הרמ"א שעדותן של הנשים תתקבל ואף לעניין חיוב וכפיית גירושין שהרי הביא דין זה בתוך אותם דברים שכופין לגרש.

ועיין ברמ"א בחושן משפט (סוף סימן לה) שיש תקנה מיוחדת לעניין קטטות ומריבות – לקבל בהן עדות הנשים. ועיין עוד בשו"ת נודע ביהודה (תניינא חושן משפט סימן נח) שבעניינים שדרך הנשים להיות מצויות אצלם אין צורך בתקנה זו וכשרות הן מדינא דגמרא.

העולה מכל זה הוא שיש נאמנות לעובדות הרווחה בעניינים הללו – נאמנות גם מצד תקנה שתיקנו לקבל עדותן וכדברי הרמ"א וגם כי יש לדמות להא דבדברים שהנשים מצויות בהן הרי הן נאמנות.

משכך, יש לקבל את טענות האישה לאלימות ולחייב את הבעל לתת גט פיטורין לאשתו מכיוון שעובדות הרווחה הן המכירות והיודעות להכיר במצבים מעין אלו וכמבואר ברמ"א הנ"ל ולכן הן נאמנות.

הרב רפאל י' בן שמעון

מצטרף למסקנת פסק הדין של עמיתיי.

הרב אברהם שינדלר

בנסיבות המתוארות בפסק הדין לעיל אנו קובעים שעל הבעל לתת גט לאשתו.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ה' בטבת התשע"ט (13.12.2018).

הרב אברהם שינדלר                הרב רפאל י' בן שמעון                       הרב יאיר לרנר

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ