החלטה
בפני בקשה לעיכוב צו הריסה. המדובר בגלגול שני, של בקשה אשר נדונה ונדחתה. משכך, אתיחס בקצרה להליכים הקודמים:
המבקש בנה ללא היתר בשטחו במושב עגור והמשיבה הוציאה נגדו צו הפסקת עבודה, ממנו התעלם. משכך, הוצא נגד המבקש צו הריסה מנהלי, אשר חייבו להרוס הבניה. ביום 29.5.12 הוגשה בקשה לביטול הצו, אשר נדונה בפני ביום 4.6.12 ונדחתה בו ביום.
בהחלטתי קבעתי, בין היתר, כי המדובר בבניה אשר היתה בעיצומה בעת הוצאת הצו, אשר החלה ללא היתר ונמשכה חרף צו הפסקת עבודות. מטעם זה, ראיתי כי צו ההריסה הוצא כדין. התיחסתי לכך שהבקשה לא עמדה בתנאים הקבועים תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע-2010 (להלן: התקנות). בין היתר, לא צורפו לבקשה תצהירים לתמיכה בטענות עובדתיות, ולא צורף תצהיר מאיש המקצוע המטפל בתהליכי הוצאת בקשה לאישור בניה (אשר הוגשה לאחר הגשת הבקשה לביטול צו ההריסה, יום אחד קודם לדיון).
כן התיחסתי בהחלטתי לכך שהמבקש לא בא בידיים נקיות, שכן התעלם מצו הפסקת עבודה מנהלי ואף לא ציין קיומו בבקשה.
על מנת לאפשר למבקש לצמצם נזקיו ולהרוס הבניה בעצמו, הוריתי, כי בכפוף להפקדת ערבות בנקאית או סכום מזומן של 15,000 ₪ וחתימה על ערבויות בסך 50,000 ₪, עד ליום 15.6.12, יהיה המבקש רשאי לבצע הצו בעצמו עד ליום 4.7.12, שאם לא כן יבוצע הצו על ידי המשיבה.
ביום 24.6.12 הוגשה הבקשה בפני, לעכב הצו אותו נתתי בשישה חודשים, על מנת לאפשר למבקש לקבל רשיון בניה ולהכשיר המבנה.
דין הבקשה להדחות.
ראשית, לא הובהר מכח מה קמה לי הסמכות לשנות החלטתי. הבקשה נשענת על אותן עובדות עליהן נשענה הבקשה אשר נדחתה. ההבדל בין הבקשות הוא בכך, שהבקשה הנוכחית נתמכת בתצהיר של המבקש ומנומקת בהרחבה, שלא לומר באריכות. עם זאת, בסיס הנימוקים בשתי הבקשות דומה ולא חל כל שינוי במצב העובדתי מאז נתנה החלטתי. הנתון המהותי השונה היחיד בין שתי הבקשות, הוא שבבקשה הראשונה נטען, כי נדרשת ארכה של שלושה שבועות להכשרת הבניה ובבקשה זו נטען, כי נדרשת ארכה של כששה חודשים (ואף נתון זה לא נתמך בתצהיר, חרף הוראת תקנת משנה 2(ג) לתקנות.
שנית, הבקשה הוגשה בלא שקיים המבקש החלטתי בדבר הפקדת ערובה כספית וערבות עצמית וצד ג' ואף לא הרס את הבניה – ולכאורה הוא מפר צו שיפוטי בעודו מבקש לעכבו. לא מיותר לציין, בהקשר זה, שהמבקש גם לא עמד בתנאי קלים יותר, של חתימת על ערבות עצמית ושתי ערבויות צד שלישי בגובה 25,000 ₪, אשר נקבעו כתנאי לדיון בבקשה הקודמת. משכך, המבקש בא (שוב) בשערי בית המשפט בידיים לא נקיות, וגם טעם זה מצדיק דחית הבקשה.
מעבר לכך, לא מצאתי כי יש ממש בטענות המבקש, אף לוּ היה מקום לשמען. כאמור, עיקרן של הטענות כבר נדון על ידי ונדחה ואינני רואה לחזור עליהן. דין יתר הטענות בדבר פגמים בהליך המנהלי להדחות, באשר לא הוכחו אלא נטענו בעלמא. אציין, בהקשר זה, כי פתח ההתערבות בהחלטה על צו הריסה מטעמי פגם בהליך המנהלי הוא צר מאוד, ר' רע"פ 4831/09, עבאדי.
הטענה כי ביצוע הצו יגרום למבקש נזק בלתי הפיך מקוממת. המבקש הוא שבחר לבנות ללא היתר ולהגדיל נזקיו בכך שבחר להתעלם מצו הפסקת העבודה אשר הוצא נגדו. משכך, אין הוא יכול להתלות בהתנהלותו הפסולה, על מנת להצדיק עיכוב הצו.
מטרת הליך ההריסה המנהלי, היא אכיפה מהירה ויעילה של הדין, בטרם יקבע העבריין עובדות בשטח ויהנה מפרי העבירה. מתן חסינות מהריסה לעבריין בניה אשר השקיע סכום גדול בבניה והשארת הבניה הבלתי חוקית על מכונה, עד אשר אולי תוכשר, עלול לעודד עברינות בניה. הדעת נותנת, כי השקעת סכום גדול נובעת מהיקף בניה גדול או מהתקדמות הבניה. משכך, מתן משקל לנתון זה, משמעה בעקיפין כי ככל שהעבירה חמורה יותר (מבחינת ההיקף או ההתקדמות) כך יקשה לאכוף הדין על העבריין.
אשר על כן דוחה הבקשה ומסמיך את המשיבה לבצע הצו בעצמה תוך 30 יום. המבקש ישא בהוצאות ההריסה. משטרת ישראל רשאית לסייע בביצוע הצו, ככל שידרש.
המבקש ישא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו בסכום של 3,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום.
ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ב, 28 יוני 2012, בהעדר הצדדים.