אליאס נ' המוסד לביטוח לאומי

החלטה

1.       בהודעת ערעור שהוגשה לבית הדין ביום 3/1/13, השיג המערער על החלטת ועדת עררים לעניין אי כושר מיום 30/7/12.

2.בדיון שהתקיים בפני ביום 21/3/13 העלה המשיב טענת התיישנות, וטען כי ההודעה על החלטת הוועדה נשלחה למערער ביום 4/9/12, בדואר רשום ("מכתב המשיב"). ב"כ המערער הציג את מכתב המשיב מיום 4/9/12 עם חותמת משרדו מיום 9/10/12. ב"כ המשיב טענה בהקשר זה, כי מדובר במכתב המקורי, כך שככל הנראה ההודעה נשלחה למערער קודם לכן, ונמסרה לבא כוחו במועד מאוחר יותר, סמוך לתאריך ההחתמה במשרדו.

3.לאור טענתו המקדמית של המשיב, התבקש המבקש להשלים טיעוניו לעניין הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בהודעתו מיום 17/4/13 טען המערער כי מכתב המשיב הגיע אליו רק כחודשיים לאחר מועד שליחתו, "כנראה עקב חופשות החגים" שהיו בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2012. נטען עוד, כי בשל "מספר חופשות, לרבות חג המולד וראש השנה לעדה הנוצרית, שאליה שייך המערער, לא הייתה לו אפשרות לטפל בעניין עקב החופשות".

4.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. ראשית יובהר, כי בניגוד לדברים שנאמרו בדיון, לפיהם מכתב המשיב הומצא לב"כ המערער כבר ביום 4/9/12, נטען בהודעת המערער כי "לפי מיטב זכרונו ההחלטה ביחד עם הפרוטוקול נתקבלו אצלו בסוף חודש 10/12 ו/או בתחילת 11/12". הלכה היא כי מניין המועד להגשת ערעור מתחיל ביום קבלת ההחלטה, גם אם נשלחה ללא פרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים. יתר על כן, כאשר המשיב מציג מכתב שעליו כתוב "רשום" – ניתן להניח שנשלח בדואר רשום, ואין צורך בראיה נוספת לכך (עב"ל 742/08 אילן פחימה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13/4/10).

5.כבר נפסק שאין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת ערעור שנקבעו בחוק או בתקנות, אלא אם נבצר מהמבוטח להגיש את ערעורו במועד. בענייננו, ככל שהמערער ביקש להשיג על ההחלטה, היה עליו להגיש את הערעור תוך 30 ימים מעת שהומצאה לו ההחלטה (תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977). המערער לא הגיש ערעור תוך מועד זה. טענת המערער לפיה בשל תקופת חגים התעכב הטיפול בעניינו, אינה טעם המצדיק הארכת מועד.

6.משכך, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

התיק ייסגר ברישומי בית הדין.

ניתנה היום, ח' אייר תשע"ג, (18 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.