אליאב נ' פרקש ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

1. התובעת טוענת לשתי עילות תביעה: האחת לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, והשניה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א – 2000. לטענת התובעת, ביום 6.1.2010 הגיעה עם חברתה למועדון של הנתבעת 2 למסיבה שהתקיימה במקום. במהלך המסיבה, כרבע שעה לאחר שהגיעה למקום, עת היו בו מאות מבלים ומבלות, נתבע 1 נטל את המיקרופון לידיו, וקרא בקול "אלינור אליאב, את לא רצויה כאן, צאי מפה עכשיו ואל תחזרי לכאן יותר". בהמשך, הגיע אל התובעת איש אבטחה ודרש ממנה לעזוב את המקום לאלתר, ללא הצדקה. המאבטח ליווה אותה כל הדרך עד ליציאה. בהגיעם ליציאה, הודיע המאבטח לתובעת בלשון תקיפה שלא לחזור למועדון לעולם.

2. השאלה בה יש לדון בשלב זה היא האם, בהנחה כי כל הנטען בכתב התביעה נכון במישור העובדתי, מגלה כתב התביעה עילה לפי החוקים האמורים. הצדדים הגישו טיעוניהם. עתה, נותר להחליט בעניין.

3. אשר לחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים, התובעת הודיעה כי אינה עומדת על תביעתה על פי החוק האמור. ואמנם, עיון בכתב התביעה על רקע חוק האמור אינו מגלה טענה, ולו לכאורית, לאפליה מן הסוג הנדון בו, במקרה שבפניי. דין עילת התביעה האמורה להימחק. ממילא, דין התביעה, ככל שהדברים אמורים בסעד הנקוב בסעיף 32 לה, להידחות.

4. (א) אשר לחוק איסור לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

(ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (להלן – פסק דין הרציקוביץ')).

(ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13).

(ד) התובעת טוענת בכתב התביעה כי אמירת הדברים והוצאתה של התובעת מוליכה כל מי שהיה במקום באותה עת למסקנה כי מדובר בבחורה עבריינית, או מבושמת, או בעייתית, או מסוג המבלים שכניסתם למועדונים נמנעת.

(ה) השתמעות נטענת זו אינה הכרחית כלל וכלל. העובדות הנטענות בכתב התביעה יכולות להתפרש בנקל, במבחן האדם הסביר, כמבוססות על סכסוך כזה או אחר בין התובעת ובין הנתבעים. הדברים אמורים במיוחד נוכח העובדה שהמועדון בו מדובר הוא מועדון פרטי, אשר בכפוף לעילות האפלייה הסטטוטוריות, עומדת לבעליו הפררוגטיבה לקבוע מי יבוא או יישאר בשעריו. לצד זאת, קיימת גם אפשרות כי מכלול העובדות הנטענות יתפרשו, במבחן האדם הסביר, כמצביעות על אפשרות של התנהגות פסולה של הנתבעת במקום. פירוש אפשרי זה עשוי להיסמך על כך שמלכתחילה, על פי כתב התביעה, לא נמנעה כניסתה של התובעת למקום. פירוש כזה יכול שייתמך על ידי השימוש הנטען באנשי אבטחה לצורך ליווי התובעת אל מחוץ למקום.

(ו) במבחן האדם הסביר, שני הפירושים האמורים אפשריים. כך עולה גם מפסקי דין סותרים, של ערכאות נמוכות, בהם אוחזים הצדדים. לא ניתן לומר, כי הפירוש ממנו משתמעת פגיעה אפשרית בשם הטוב, סביר יותר בנסיבות העניין כפי שנטענו בכתב התביעה, מן הפירוש האחר. זאת, באין ייחוס לנתבעים של טענה קונקרטית, בשום שלב, כי התובעת התנהגה באופן פסול. במצב זה של קושי פרשני, ובהתחשב באמות המידה עליהן עמדתי לעיל, בכלל ההכרעה שנקבע על ידי בית המשפט העליון במצבי גבול, ובאופיו הפרטי של המוסד בו מדובר, אני קובע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

5. נוכח כל האמור, אני מורה על סילוק התביעה על הסף. בהתחשב בכך שמדובר, כמובהר, במקרה גבולי בעילת התביעה העיקרית שבכתב התביעה, ולא בלי היסוס, לא אעשה צו להוצאות.

ניתן היום, ג' אדר א תשע"א, 07 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.