אלוש נ' הדר

פסק דין

1.בפני תביעה כספית בסכום של 11,483 ₪ - עלות הוצאת היתר בנייה, אשר לטענת התובע, הנתבע התחייב לשלם.

2.בין הצדדים נחתם הסכם מיום 12/7/09, על פיו מכר התובע לנתבע דירה המצויה בבנין בטבריה (להלן: "ההסכם").

עפ"י סעיף 2.4 להסכם, הצהיר התובע, כי בדירה קיימת תוספת בניה שלא הוצא לגביה היתר כדין והתחייב לפעול לקבלת לגיטימציה לתוספת זו. עוד נקבע בסעיף זה, כי אם התובע לא יצליח לקבל לגיטימציה לתוספת עד למועד המסירה, מתחייב התובע להרוס על חשבונו את אותו החלק בדירה שאין לו היתר בניה כדין וזאת עובר למועד מסירת הדירה.

3.לטענת התובע – עד למועד מסירת החזקה לא הצליח לקבל את ההיתר הנדרש ולכן היה עליו להרוס את התוספת. אולם, בשיחה שהתקיימה בין הצדים, הוסכם כי התוספת לא תיהרס וכי התובע ינסה להגיש תוכנית נוספת לוועדה לתכנון ובנייה. לטענת התובע, הנתבע התחייב באותה שיחה, לשאת בעלויות ההיתר.

לטענת התובע, נשא בעלויות הוצאת ההיתר כדלקמן: תשלום למודד בסך 2,321 ₪ ואגרה לוועדה תכנון ובניה בסך 6,052 ₪.

התובע טען, כי הנתבע נתן אישור לב"כ המוכר להעביר מתוך הכספים שהפקיד בנאמנות, תשלום עבור הוצאת ההיתר, אולם לאחר מכן, קיזז את הסכומים מתמורת המכר המוסכמת.

לאור האמור, תבע התובע את עלות הוצאת ההיתר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות התביעה והוצאות בגין עוגמת נפש, אבדן זמן וטרחה.

4.הנתבע הכחיש כי הסכים לשאת בעלות הוצאת ההיתר וטען, כי בהתאם להסכם, המדובר בהוצאות שחלו על התובע.

הנתבע הודה , כי בעבר הסכים אמנם לשלם לתובע סכום לצרכי פשרה, אולם, זאת לטענתו,רק מאחר שהתובע איים שיפעל לביטול ההיתר שניתן, או יהרוס את התוספת.

הנתבע הוסיף, כי טענת התובע כאילו ניסה לקבל היתר, לא הצליח לקבלו ורק לאחר מכן משהבטיח הנתבע כי יישא בהוצאות, פעל שוב לקבלת ההיתר, לא הוכחה והתובע לא צרף אסמכתאות לניסיונותיו הראשונים לקבלת היתר.

הנתבע הודה בסעיף 4 לכתב הגנתו, כי הסכים שהתובע ישתמש בכספי הנאמנות לתשלום עבור הוצאת ההיתר, אך הכחיש כי היה זה מחמת הסכמתו לתשלום הוצאות אלו.

לעניין הסכומים שנתבעו, הפנה הנתבע לכך שהתובע צרף ראיות להוצאות בסכום של 8,272 ₪ בלבד והוסיף כי הוא אינו צריך לשאת בהפרשי הצמדה וריבית משהתובע בחר להשהות תביעתו במשך שנה שלמה.

5.בתאריך 24/6/12, העידו הצדדים בפניי.

לבקשת התובע, ניתנה לו שהות לצרף מסמכים נוספים והוא צירף מסמכים כדלקמן: קבלה המעידה על תשלום אגרת בניה בסך של 669 ₪ ביום 4/11/09; מסמכי פרטי בקשה להיתר על פיהם המדובר בבקשה מיום 10/1/10 למתן לגיטימציה לבנין קיים וכן תוכנית למתן לגיטימציה אשר התאריך המצוין בה הינו 1/09; אישור על העברה כספית מיום 31/5/10 בסכום של 6,432 ₪ מחשבון הנאמנות של עו"ד מס לתובע; פירוט פיקדון של הנתבע אצל עו"ד מס בו נראות משיכות, בין היתר, לתשלום אגרת בנייה.

דיון

6.בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.

וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במקרה דנן, המדובר בגרסה מול גרסה, ביחס לטענה כאילו הנתבע התחייב לשאת בעלויות הוצאת ההיתר. לפיכך, היה צריך התובע לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבע. ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות והתובע לא שכנע את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתו היא הנכונה, לא הרים את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתו.