אלון נ' טורז'מן

פסק דין

זוהי תביעה לפינוי מושכר, על פי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

התובעת, בעלת זכויות החכירה בדירה הנמצאת במורדות טבריה 249/5 בטבריה והידועה כחלקות שונות בגוש 15062 (להלן "הדירה"), השכירה את הדירה לנתבעת וזאת על פי הסכם שכירות שנחתם בין השתיים בשנת 2010.

התובעת טוענת כי בהסכם השכירות נקבע כי תקופת השכירות תסתיים ביום 20.7.2012 אך היא הסכימה לבקשת הנתבעת להאריך את ההסכם עד ליום 31.10.2012 כפי שצוין על גבי ההסכם.

לטענת התובעת, החל מחודש יולי 2012 הנתבעת איננה משלמת את דמי השכירות כפי שנקבעו בהסכם בסך של 2,000 ₪ בחודש. כאשר התובעת הגיעה לדירה על מנת לשוחח עם הנתבעת שתפנה את הדירה, הנתבעת נקטה באלימות פיזית נגדה.

התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה באופן יסודי ובוטה את הסכם השכירות ועל כן היא מבקשת את פינוי הנתבעת מן הדירה לאלתר, תוך שהיא שומרת על זכותה להגיש תביעה כספית נגד הנתבעת.

הנתבעת טוענת, בכתב ההגנה שהגישה, כי היא שילמה לתובעת את דמי השכירות כסדרם מאז שנחתם ההסכם. עוד טוענת הנתבעת כי בדירה נתגלו ליקויים כגון נזילות מהתקרה לתוך מערכת החשמל, אשר גרמו להפסקות חשמל ולקצרים וכן סתימות חוזרות ונשנות במקלחת ובמטבח. הדבר גרם לנתבעת ולבעלה עוגמת נפש ואיכות חיים ירודה, הם ביקשו מן התובעת לתקן את הליקויים אך נתקלו באטימות ובתירוצים שונים וכשכלו כל הקיצים הם הודיעו לתובעת שהם יבצעו את התיקונים ויקזזו את עלותם משכר הדירה. בתגובה, התובעת פירקה מגג הבית את דוד המים החמים ואת המזגן.

הנתבעת טוענת כי ביום 19.11.2012 התובעת ובן זוגה הגיעו לדירה, תקפו אותה בברוטליות חמורה וגנבו ממנה מחשב נייד, טלוויזיה ושרשרת זהב שתלשו מצווארה.

עוד טוענת הנתבעת כי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה הינו "מפוברק" וכי קיים הסכם בין הצדדים כי כל עוד הדירה לא תימכר, הנתבעת תישאר בדירה לפי ההסכם המקורי.

הנתבעת מציינת כי התנאים שנוצרו בינה לבין התובעת "אינם מאפשרים המשך יחסי שוכר משכיר" והיא מבקשת למצוא הסדר שבו היא תוכל להמשיך ולשלם את דמי השכירות עד לפינוי היות והיא נמצאת בהליך קבלת דיור ציבורי מעמידר. עוד מבקשת הנתבעת לפצותה על הליקויים והתיקונים שביצעה בדירה ועל עוגמת הנפש שנגרמה לה.

התביעה נדונה בפני היום ולאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהגישו, שוכנעתי כי דינה להתקבל. על פי תקנות 214טז ו- י"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי:

הנתבעת לא הראתה כי קיימת לה זכות להמשיך ולהחזיק במושכר. על פי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, תקופת השכירות תמה ביום 20.7.12. התובעת איננה חולקת על כך שהסכימה כי הנתבעת תמשיך להחזיק במושכר עד ליום 31.10.2012, והנתבעת לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתה כי התובעת הסכימה על הארכה מעבר למועד זה. טענת הנתבעת כי הוסכם שהיא תישאר בדירה כל עוד הדירה לא תימכר, לא נתמכה בכל ראיה שהיא, כאשר בנסיבות בהן התובעת כלל איננה מעוניינת במכירת הדירה (וגם בעניין זה לא הובאו ראיות על ידי הנתבעת), הדבר גם איננו מתיישב עם הגיונם של דברים.

זאת ועוד, התובעת הוכיחה כי הנתבעת חדלה לשלם לה את דמי השכירות. בניגוד לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, ולפיה היא משלמת לתובעת את דמי השכירות "ללא כל חריגה מצדי ובזמן", הרי שבדיון הודה בעלה של הנתבעת כי לכל הפחות החל מחודש אוקטובר 2012 הם כבר אינם משלמים את דמי השכירות לתובעת (עמ' 2 שורה 17 לפרוטוקול). אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של ההסכם ועל כן, גם אם היה ההסכם בתוקף מבחינת תקופתו, יש בהפרה זו כדי להצדיק את ביטול ההסכם ואת פינוי הנתבעת מן המושכר.

טענת הנתבעת בדבר ליקויים במושכר שלא תוקנו על ידי התובעת, נטענה בעלמא, ללא פירוט וללא כל אסמכתא ואין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את הישארות הנתבעת בדירה כאשר הסכם השכירות פג וכשהיא אף הפרה אותו. אין בכך כדי לגרוע מזכות הנתבעת, כמו גם מזכותה של התובעת, להגיש תביעות כספיות בעניין הטענות שהן טוענות זו נגד זו. הדברים נכונים גם לגבי הטענות ההדדיות בדבר התקיפה וגניבת הציוד.

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעת לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ וזאת בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לנתבעת.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעת, לרבות החזר אגרה, בסך כולל של 1,000 ₪ אשר ישולמו לתובעת בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לנתבעת, אחרת – יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' אדר תשע"ג, 18 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.