אלון נ' אילשר סוכנויות מזון בע"מ ואח'

פסק - דין

לפני תביעה, בה עותרת התובעת למתן פסק דין שיצהיר כי תובענה בתיק אזרחי 1602/03 הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.6.03 בתיק הנ"ל (להלן:"פסק הדין המוסכם") – נעשו למראית עין, ולפיכך הם בטלים מדיעקרם.

כן עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי כי הינה בעלת הזכויות ל- 5% מעסקי הנתבעים 1-5, ביחד ולחוד.

בכתב התביעה ב"אקדמות מילין" טוענת התובעת, כי חטאה בחטא התמימות עת סייעה לנתבע 3 לבצע פעולות לניכיון שיקים מבלי שהדבר יתגלה לבעל המניות השני בחברה. עוד טוענת התובעת, כי פסק הדין המוסכם נולד בחטא מאחר שההסכם נחתם למראית עין ומחמת מרמה.

רקע עובדתי

התובעת עבדה כמנהלת חשבונות בכירה אצל הנתבעים 1,2 והיתה שותפה בחלקים שונים מכלל פעילותם. ככזו, רזי הרזין של פעילות הנתבעות 1,2 וכן פעילותם של נתבעים 3-5 היו מוכרים לה מתוקף עבודתה.

בכתב התביעה טוענת התובעת, כי התקיימה בינה לבין הנתבעים או חלקם, "מערכת יחסים החורגים הרבה מעבר לדלת אמותיהם של יחסי עובד ומעביד, הן באשר ליחסים והשותפיות העסקיות של התובעת לבין אשר ובני, נתבעים 3,4 והן באשר לסיוע התובעת בפעילות גלגול וניכיון שיקים עבור אשר ותוך כדי שהדבר הוכחד מבני" (סעיף 32 לכתב התביעה המתוקן).

כמו כן טוענת התובעת כי בראשית שנות ה- 90 היא נחקרה יחד עם נתבעים 3,4 בקשר להעלמות מס ולמעשי מרמה כלפי רשויות המס.

לדברי התובעת בשלהי חודש אפריל 2003 התברר כי רשות המסים החלה בחקירה סמויה של פעילות החברות ושל המנהלים אשר ובני. אשר פנה לתובעת "וביקשה כי תאמר שהיא גנבה את הכספים וכך רשות המסים תרד מהסיפור". בעקבות הצעה זו חתמה התובעת על מסמך, שבו היא מודה כי גנבה כספים מהחברה (להלן:"מסמך ההודאה"). על סמך מסמך זה נערך הסדר פשרה בין הצדדים, שהוגש לאישורו של ביהמ"ש וקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.6.03.

מסמך ההודאה ופסק הדין משנת 2003 לא צורפו לכתב התביעה, אך הם מהווים חלק מהנספחים שהוגשו במסגרת כתב הגנתם של נתבעים 1-5. נספח 11 לכתב ההגנה שהוא מסמך ההודאה מציין כי התובעת "מאשרת בזאת בחתימת ידי, כי בהיותי עובדת שכירה בחברות שלהלן, כחשבת, נטלתי שלא כדין ולצמיתות וללא כוונה להחזיר סך של 3,674,034 ₪ מחברת אלישר... ומחברת אילת - אין .... וזאת במועדים שונים, החל ובסמוך ליום 1.1.01 ועד ליום 10.5.03". בהמשך המסמך מאשרת התובעת כי נטילת הכספים בוצעה על ידה בלבד, ללא ידיעת מנהלי החברות ומתחייבת לפעול מידית וללא כל דיחוי לשם החזרת הכספים שנטלה שלא כדין.

בהסכם הפשרה שצורף כנספח 10 לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-5, הנושא את הכותרת "הודעה על הסדר פשרה ובקשה משותפת למתן פסק דין בהסכמה" הודיעו הצדדים, כי הנתבעת מודה בכל עובדות כתב התביעה כנגדה וביקשו כי ינתן פסק דין נגדה על מלוא סכום התביעה. הסדר הפשרה אף מפרט סנקציות שינקטו כנגד התובעת, אם לא תעמוד בהתחיבויותיה הכספיות שפורטו באריכות בהודעה על הסדר הפשרה.

במהלך הדיון היום טען ב"כ התובעת, כי למרות שהובטח לתובעת שתשמרנה זכויותיה והיא אף תקבל 5% מרווחי מטעם הנתבעים 1-5 חתם על ההודעה על הסדר הפשרה עו"ד שלמה דגן, שצורף תחילה לכתב התביעה ולאחר מכן נמחק לבקשת התובעת, ואילו הנתבעת חתמה בעצמה על ההודעה. ביהמ"ש נתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, כאמור, ביום 2.6.03.

עתה טוענת התובעת כי מדובר בהסדר שנעשה למראית עין, תחת אילוץ וכפיה, וכי מעולם לא נטלה את הכספים שהודתה בנטילתם. לדבריה, הצעתו של אשר היתה כי תודה בגניבה שלא ביצעה מעולם, ותכריז על עצמה כמי שחייבת לשאת במלוא החוב, ובתמורה הבטיח אשר כי לא יפנה למשטרה וכי הנתבעים לא יגעו ברכושה. עוד טענה התובעת כי סוכם שתמשיך לקבל 25,000 ₪ בחודש מפעילות חברת "לחם שיבולים", גם לאחר שתפסיק לעבוד בה, והיא אף תקבל 5% מרווחי ונכסי הנתבעים 1-5 בשנים הבאות (סעיפים 37-41 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבעים, התובעת "התבדתה" והנתבעים לא עמדו בהתחייבותם. ב"כ התובעת טען כי מדובר במזימה שרקמו הנתבעים, כדי להונות את התובעת ולהרסה, כי חייה נהרסו, ביתה נלקח על ידי כונס נכסים, היא חייבת כספים בלשכת ההוצל"פ וילדיה מטופלים בטיפול פסיכולוגי.

כאשר נשאל ב"כ התובעת אם לא חל השתק שיפוטי כלפי התובעת, שהודתה ב- 2003 בגניבת הכספים בפני ביהמ"ש, בהודאה שקיבלה תוקף של פסק דין, וכיום מבקשת לטעון כי מדובר בהודאה למראית עין, השיב ב"כ התובעת כי "לא מדובר בהליך משפטי שננקט בתום לב אלא עשו את ביהמ"ש כמעין חותמת גומי ביוזמה של הנתבעים, כאשר רצו את אותה הגושפנקא חוקית ומשפטית, קרי אותו תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, קרי כאשר בתוכו היתה מזימה אשר רקחו הנתבעים כדי להונות את התובעת ולרומסה" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 11).

ב"כ הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעה מופרכת ובטענות שקריות של תובעת, שהודתה בגניבה ועל יסוד הודאתה ניתן כנגדה פסק דין מוסכם, שהינו חלוט מחודש יוני 2003. עוד טוענים הנתבעים, כי התביעה הוגשה על ידי מי שביצעה את הגניבה תוך זיוף שיטתי של מסמכים וחתימות, בחלוף למעלה מעשור לאחר שניתן פסק הדין המוסכם, ולאחר שהנתבעים ניסו לממש את הרכוש שהתובעת שיעבדה להם על פי ההסדר, אך למעט סכומים לא משמעותיים - רובו של החוב לא הוחזר.

דחיית התביעה על הסף

תקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 קובעת כי "ביהמ"ש או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה... כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".

הנימוקים המצדיקים דחית תביעה על הסף הם, בין היתר, שימוש לרעה בהליכי בית משפט, או תביעה הלוקה בחוסר תום לב, במיוחד בתביעה על פי דיני היושר, כמו תובענה לסעד הצהרתי (ע"א 813/87 רוטברד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 514, 517; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 142).

בניסיון לשוות נופך ממשי לתביעתה צרפה התובעת לכתב התביעה המתוקן שלל מסמכים המתייחסים להפקדות שיקים, חשבוניות, תדפיסי תנועות עו"ש בחשבון בנק וכיוצ"ב מסמכים, המתייחסים להתנהלותם של הנתבעים, בעת שהתובעת שימשה כמנהלת חשבונות בכירה בחברה. התובעת מנסה באמצעות מסמכים אלה להוכיח, כי הנתבעים לא דיווחו דיווחי אמת לרשויות המס וטוענת, כי על ביהמ"ש ליתן לה את יומה ולאפשר לה להוכיח את הפסול שדבק בהתנהגותם של הנתבעים.