אלבר שרותי מימונית בע"מ נ' דמרי ואח'

פסק דין

1.בפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעניינה פגיעת פח, כאשר התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעים בגין נזק שנגרם לרכב שהינה הבעלים והמחזיקה שלו, כמפורט בכתב התביעה, זאת כאשר נתבע 1 הוא הנהג שנהג ברכב האחר, ונטען כי הוא שגרם לתאונה ולפגיעה ברכב התובעת.

נתבעת 2 הינה המחזיקה והבעלים של הרכב אותו נהג נתבע 1 .

הסכום הנתבע הינו 10,668 ₪ ומורכב מנזקים ישירים על פי דוח שמאי בסך 9,358 ₪, הוצאות שמאות ונזק 885 ₪, והפרשי הצמדה וריבית בסך של 425 ₪.

2.הנתבעים הגישו כתב הגנה, כאשר לשיטתם הרכב של התובעת' (להלן: "הרכב הניזוק"), הוא זה שפגע ברכב הנתבעת 2, (להלן: "המשאית"), זאת כאשר הרכב הניזוק עקף מימין את הרכב המשאית והתנגש בה. זאת ביציאה ממפעל הבטון באילת, כמתואר בכתב ההגנה.

3.המחלוקת המרכזית בתיק זה נסובה סביב השאלה מי אחראי לנזק שארע, אשר ככללו אינו מוכחש, שכן הינו נתמך בחוות דעת שמאי, והצדדים לא טענו באשר לגובה הנזק.

4.נשמעו עדויות בפניי וכן הוצגו מסמכים שונים, כאשר מטעם התובע העיד מר טיבי אורן אשר נהג ברכב הניזוק. עולה מעדותו כי נהג המשאית עמד בצד השער במרחק 3 – 4 מטרים מהשער והיה לו מספיק מקום לעבור, כאשר עד מתאר כי חצה את המשאית באלכסון, תוך שהמשאית עומדת ולא בתנועה, ולאחר שעבר את המשאית התחילה לנוע ונתלש כל החלק השמאלי עם הכנף.

בחקירתו הנגדית העיד העד כי בזמן שעבר את המשאית מימין לכיוון השער הנהג היה בחוץ האוטו לא זז והוא שטף את השוקת של המשאית. יחד עם זאת אומר העד כי עד שהספיק להגיע לכיוון השער, הנהג של המשאית הספיק להכנס לרכב ולנסוע קדימה ולפגוע בו.

5.מטעם ההגנה העידו שלושה עדים, עד אחד הינו נתבע 1, אשר מתאר את האירוע כאירוע שהתרחש כך שנהג הרכב הניזוק הוא שפגע במשאית, ולאחר מכן בכדי לחלץ את עצמו שילב הילוך אחורי, ובגין פעולה זו נגרמו עיקר הנזקים.

העד הוסיף בעדותו כי הסתכל במראה וראה שאין רכבים מימינו, וכן אישר כי לא ראה את קרות התאונה אף שהיה נוכח בה. לטענת העד, נהג הרכב הניזוק ניסה לעקוף אותו מימין בזמן שהוא היה בנסיעה איטית, כאשר המרחק בינו לבין השער הינו כמטר אחד לערך, והנהג הניזוק נהג בשטח מת אותו העד לא יכול היה לראות.

6.עד נוסף, העד חיים קזס מטעם ההגנה, תאר את שראו עיניו בעמוד 6 לפרוטוקול, שורות 4 ואילך בזו הלשון: "במקרה הייתי בחוץ, נהג משאית יצא מתא העמסה, נעמד לצורך הנמכת טורים וביצע את זה, נכנס לאוטו והתחיל לנסוע קדימה, היציאה היא צרה יחסית והוא התחיל לנסוע, מצד ימין שלו יצא הפרייבט שניסה לצאת בין השער למשאית, הם התנגשו אחד בשני, לנהג משאית אין סיכוי לראות אותו בכלל".

כן העיד עד ההגנה מר לחמן רונן, שתאר כי הרכב הניזוק בא באלכסון ונכנס במשאית, ותאר כי הנזק העיקרי שארע לרכב הניזוק הוא בגין נסיעתו רוורס, וכך הוא קרע את החלק הקידמי.

דיון והכרעה:

7.לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי מצאתי כי עדיפה בעיניי גרסת הנתבעים, זאת בשל היותה נתמכת בעדויות עדיי הגנה אשר מתארים מצב בו שני הרכבים היו בתנועה, כאשר המשאית נוסעת ישר ואילו הרכב הניזוק נוסע באלכסון אל כיוון התנועה שלה.

8.העדויות שבפני מלמדות כי באירוע התאונה ארעה פגיעה ברכב הניזוק, זאת כאשר פגע בין הגלגלים הקדמיים של המשאית, ניסה לחלץ עצמו תוך נסיעה לאחור ובכך גרם לנזק פח נוסף לרכב בו נהג.

אני קובע כי תיאור העדים מטעם ההגנה לפיו התובע נסע לאחור בכדי לחלץ עצמו ממקום פגיעתו הינו מהימן ומשקף את אשר התרחש, כתוצאה מכך עולה כי חלק מסוים מהנזק ארע כתוצאה מניסיון הנהג ברכב הניזוק לחלץ עצמו בנסיעה לאחור.

9.נתתי דעתי לטיעון ב"כ התובע כי המדובר בטענה שלא עלתה בכתבי הטענות, כי אם בבית המשפט לאחר עדותו של התובע.

10.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וסיכומיהם, אני קובע כי התאונה אירעה באשמתו של התובע. יחד עם זאת, גם לנתבע אחריות מסויימת לקרות התאונה בכך שלא הבחין ברכב מימין, כאשר הייתה בידו אפשרות להבחין הן בזמן שעמד מאחורי המשאית, והן בזמן שחזר לרכבו והחל בנסיעה.

מצאתי כי חלוקת האחריות בשאלת הנזק הינה כשמונים אחוז לפתחו של נהג התובעת, ועשרים אחוז לפתחו של נהג הנתבעות.

11.אשר על כן אני מקבל את התביעה באופן חלקי וקובע כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הסך של 2,000 ₪.