איש לב נ' חחיאשוילי

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

התביעה, כפי שנוסחה על ידי התובע הינה "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים".

התביעה מתייחסת לשני אירועים:הראשון במהלך חודש אוקטובר 2003, במהלכו תקף הנתבע את התובע לטענתו, בסמוך לביתו בקריית אתא בעקבות סכסוך פרטי על קרקעות (על פי עובדות כתב האישום המתוקן אף איים, כי: "ישפוך את דמו" של התובע) והשני, בתאריך 4.8.04 בסמוך לעיריית קריית אתא, במהלכו איים הנתבע על התובע (כעולה מכתב האישום המתוקן, צוין ביחס לאיום "אני אחתוך לך את הרגליים שלא תוכל לעלות לכיוון העירייה... כדאי לך שתבטל את ההסכם שאם לא כן לא יהיו לך רגליים").

אין חולק, כי הנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן וזאת לאחר שביום 19.11.08, כאשר הוגש נגדו כתב אישום, חזר בו הנתבע מכפירתו והודה בעובדות כתב האישום באמצעות עו"ד תומר נווה שייצג אותו בהליך הפלילי שנפתח נגדו.

ב-2.3.09, בפני כבוד השופטת לאופר נשמעו טיעונים לעונש ופס"ד של השופטת לאופר ניתן ביום 24.3.09. בפס"ד מציינת השופטת לאופר, כי הנתבע הודה בביצוע עבירות תקיפה ואיומים, לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה ולאור המלצת שירות המבחן והחרטה שהביע הנתבע, לא הורשע הנתבע בדין, אם כי ביהמ"ש הפלילי קבע, כי הוא ביצע את המעשים נשוא כתב האישום ונקבע גם, כי יבצע עבודות שירות לציבור בהיקף של 140 שעות וישלם קנס כספי בשיעור של 1500 ₪.

לא מצאתי שום הצדקה לראות באי הרשעתו הפלילית, לאחר שהנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן בהליך הפלילי, משום קבלת הטענה של הנתבע לפיה אין לראות באירועי נשוא כתב האישום הפלילי כ-"ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת", כמצוות סעיף 42 (ד) לפקודת הראיות הקובע: "בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35 (א) לחוק ביהמ"ש התשי"ז 1957, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסה"ד הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי."

זאת ועוד, בישיבת ההוכחות בפניי מיום 1.12.10 העידו ונחקרו התובע, הנתבע וכן עד נוסף שהיה עד לאירוע הראשון של התקיפה, מר דני רייכר.

למרות טענות שנשמעו לגביי אינטרסים כאלו או אחרים של מר רייכר, נתתי אמון בעדותו לפיה התרחש אירוע של תקיפה שנסיבותיו יצוינו על ידי בהמשך ולא נתתי אמון בגרסת הנתבע לפיה לא היה הלכה למעשה אירוע כזה, או שלחילופין הוא זה שהותקף על ידי התובע ועדות זו, או התצהיר, לא עלו בקנה אחד גם עם ההודעות שנמסרו במשטרה בזמן אמת של שני בעלי הדין ושל מר דני רייכר ויורם מנחם, אשר תצהירו הוגש והנתבע בחר שלא להעידו.

אציין, כי אינני רואה בעין יפה את העובדה שהנתבע לא לקח בעדותו אחריות על מעשיו כפי שנהג בדין הפלילי ולמעשה התכחש לנסיבות האירוע, תוך שהוא מגלגל האשמות חריפות גם על התובע וגם על העדים שהביא בכל הנוגע להפעלת סחיטה ואיומים עליו והעובדה שלא לקח אחריות, תעמוד לחובתו בין השאר כאשר אשקלל את כל המרכיבים בתיק זה.

אשר על כן, מבחינה זו דין התביעה להתקבל ככל שהדבר נוגע לפעולה של תקיפה בגופו של התובע וכן איום באירוע השני.

התביעה היא תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. בישיבה מיום 21.12.09 שבה ניסיתי לשכנע את הצדדים, לאור העדר קיום נזק גוף, לקיים קדם משפט שישמש דיון סופי ואולם הדבר לא צלח ובסופו של דבר התיק נשמע בראיות, הצהיר ב"כ התובע כדלקמן ואני מצטט: "אנו לא טוענים לנכות באירוע, ראש הנזק המרכזי הוא כאב וסבל. יש לנו מסמכים של עדי ראייה שראו את הנתבע פוגע בתובע. התובע לא הלך לרופא ואין מסמכים רפואיים, אנו משאירים לשיקול דעת ביהמ"ש. אבקש פיצוי כספי על סך 20,000 ₪ שזה בגין כאב וסבל. יש פה נתבע שהגיע לביתו של התובע ותקף אותו."

עינינו הרואות, כי זהו פיצוי הנדרש בתיק זה וכל ראש נזק אחר נזנח על ידי התובע, גם אם נטען בתביעה.

ראשית אציין, כי לא מקובל עליי לחלוטין, ללא שום הסבר, להפוך פתאום בישיבת הסיכומים מיום 1.12.10 את הדרישה הכספית לסכום כפול ממה שנדרש בישיבה מיום 21.12.09 דהיינו לסכום של 40,000 ₪.

זכותו של התובע לטעון, כי נגרמו לו הוצאות משפט ואולם לא ייתכן, כי ראש נזק זה הכפיל את עצמו בין הישיבה מיום 12.09 ועד הישיבה מיום 1.12.10.

אשר על כן ההתייחסות תהיה בגבולות של כאב וסבל כפי שיסבור ביהמ"ש.

שנית, ובטרם אתן את דעתי לגביי שני האירועים עליי להדגיש, כי אי קיומה של תעודת רפואית כלשהי, המלמדת על כך שהתובע התלונן על היזק גופני כלשהו, כמובן רובצת לחובתו של התובע והדבר מדגיש את הנזק המינימאלי הגופני שנגרם לו.

התובע בעדותו בביהמ"ש מתאר, כי היו סימנים על צווארו או חתכים והוא טיפל בכך באמצעות יוד ובכך למעשה הסתיים ההיזק הגופני.

התובע מציין, כי הרגיש תחושה של השפלה ותחושות נפשיות כאלה או אחרות שאין מחלוקת שלא פנה בגינם לטיפול גופני או נפשי כלשהו ומדובר בתחושות סובייקטיביות בלבד שתוארו על ידו ואולם לא ניתן להתעלם מהם.

מאחר וביהמ"ש נדרש, בהעדר תיעוד רפואי, לפסוק כאן כאב וסבל ובשים לב לעובדה שאם ביהמ"ש נותן אמון בקיומם של האירועים, על פי פסיקה שהוצגה לי, יש אפשרות לפסוק פיצוי שכזה, מן הדין לבחון את שני האירועים עצמם כפי שהוצגו בביהמ"ש.