אימתי יקנה בית הדין שאישר הסכם גירושין סמכות נמשכת בתביעות רכוש?

לפנינו טענת ב"כ האישה לגבי סמכות בית הדין בשאלת הרכוש, היא מעלה את הטענה כי מאחר שמדובר בהסכם גירושין (שנחתם בתאריך י' בתמוז התשס"ג – 10.7.03) ותיק הגירושין נסגר, נמצא שהטענות הרכושיות הנוכחיות של האיש אינן בסמכות בית הדין.

לאחר העיון: בתאריך כ"ד בכסלו התשע"ז (13.12.17) נתן בית הדין החלטה שהסמכות הנמשכת לעניין המזונות מסורה לבית הדין והוא מוסמך להבהיר את החלטותיו מהעבר. בהחלטה שלפנינו יתבאר שגם בנושא הרכוש, שבו לא קיים לכאורה תיק עיקרי, הסמכות הנמשכת מסורה לבית הדין.

סמכות בית הדין לעניין הבהרת ההסכם

הנה, מאחר שבחלק מהטענות מדובר בהבהרה של הסכם הגירושין שניתן לו תוקף על ידי בית הדין, אין ספק שבית הדין מוסמך להבהיר את ההסכם, ששורת הדין והצדק שבית הדין אשר הוא שאישר את ההסכם יהא גם מוסמך להבהיר את כוונתו והבנתו בפירוש דבריו.

ועיין חושן משפט (סימן כג סעיף א):

הגה: והוא הדין אם קבלו עליהם פשרן לזמן, כל מה שאומר תוך הזמן, נאמן. אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה, אין לו רשות להוסיף או לגרוע (ואפילו תוך הזמן), אף על פי שאומר שכך היתה כוונתו (בית יוסף בשם רשב"א).

ובדברי התומים שם:

שכך היתה כוונתו. היינו כשהפירוש שרוצה לפרש בתוך דברי שטר הפשר הוא משמעות רחוק, אבל אם סובל שני פירושים והוא רוצה לפרש כך ולשון שטר פשר סובלתו, יש להם לפרש כוונתו בכל אופן, כן העלה בספר כנסת הגדולה (הגהות הטור אות יח) מפי רוב מחברים עיין שם, וכן משמע בש"ך (ס"ק י).

ובפתחי תשובה שם כתב שכן דעת רוב הפוסקים, שבמקום שיש צורך לפרש לשון סתומה בהסכם הפשרן נאמן בכך.

ונראה עוד, לפי מה שיבואר להלן שלפי הפסיקה האזרחית סמכות בית הדין עדיין נמשכת, נמצא שכבר בפתיחת התיק ובדיונים לפני בית הדין – מאחר שהצדדים מסרו את נושא הרכוש לבית הדין (כפי שיוכח להלן) נמצא שמתחילה ומראש הוסמך בית הדין לדון על ידי הצדדים למשך כל התקופה שהחוק האזרחי נותן לו סמכות, שכן הסמכות החוקית של בית הדין היא מכוח החוק והפסיקה, ומשהצדדים כרכו ומסרו את הנידונים שביניהם לבית הדין, הרי מסרו אותם לבית הדין כפי הערך החוקי שיש לסמכות בית הדין. ומשיתברר להלן שהסמכות החוקית מסורה לבית הדין, גם הסמכות ההלכתית לברר את ההסכם מסורה לבית הדין דנן. וזאת מאחר שהסתלקות פשרן מלברר את פסק דינו היא דווקא במקום שהפשרן הוא לזמן, וכלשון הרמ"א שם:

והוא הדין אם קבלו עליהם פשרן לזמן, כל מה שאומר תוך הזמן, נאמן. אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה, אין לו רשות להוסיף או לגרוע (ואפילו תוך הזמן), אף על פי שאומר שכך היתה כוונתו (בית יוסף בשם רשב"א).

כלומר: הגבלת הפשרן לפרש את פסקו היא מאחר שבפסק הדין שנתן הוא מסיים את תפקידו והוא מסתלק מהסמכות שניתנה לו לדון בטענות הצדדים. אך בנידון דידן, מאחר שלפי האמור, הסמכות שנתנו הצדדים לבית הדין מתפרש לפי החוק והפסיקה האזרחית שמעניקה את הסמכות החוקית לבית הדין, נמצא שמכיוון שלפי החוק יש עדיין סמכות לבית הדין, אם כן גם הסמכות ההלכתית עדיין מסורה לבית הדין דנן לפרש ולהבהיר את ההסכם.

סמכות חוקית לעניין הבהרת הסכם

ועתה נברר שסמכות בית הדין מבחינה חוקית מסורה לבית הדין מכוח סמכות נמשכת, ואין ספק שמבחינה חוקית בית הדין הוא המוסמך לפרש את ההסכם. וראה פס"ד חליווה – בג"ץ 8578/01:

השאלה אם ההסכם בין בני הזוג לפנינו התייחס למזונות המשיבה ואם היא ויתרה במסגרתו על מזונותיה, היא שאלה פרשנית שאינה זקוקה להכרעתנו, ואיננו רואים להביע דעתנו בה. עם זאת אף אם נניח לצורך הדיון כי ההסכם בין הצדדים התייחס למזונות המשיבה כפי שטוען בא כוח העותר, הרי בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים [4], בעמ' 133). בעניין שלפנינו, בעת הגשת ההסכם לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה, לא הייתה תלויה ועומדת בפניו תביעה למזונות האישה. כמו כן לא נערך בבית המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על ידי באי כוח הצדדים. בהתחשב בכך אין באישור ההסכם כפסק דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה.

העולה מדברי בג"ץ, שככל שמדובר בסמכות נמשכת, הסמכות מסורה לערכאה שדנה ופסקה בנידון לפרש ולהבהיר את כוונת ההסכם. ולהלן יבורר שהסמכות של בית הדין היא נמשכת לאחר שהתקיימו דיונים בנושא הרכוש וההסכם נחתם לאחר שבית הדין דן בנושא הרכוש והביא את הצדדים בסופו של דבר להסכם.

בנוגע לשאר הטענות, לרבות דרישת תשלום דמי שימוש, וטענות נוספות הנוגעות לרכוש – להלן עמדת בית הדין בעניין הסמכות:

סמכות נמשכת בתביעות נוספות לאחר כריכה ודיונים בנושא הרכוש