איל מנחם נ' שפיגלר

החלטה

מונחת בפניי התנגדות המשיב לארכה אשר ניתנה למבקש לצורך הגשת ערעור מטעמו.

טענות המבקש:

ביום 18/12/11 הגיש המבקש בקשה למתן ארכה להגשת ערעור מטעמו.

לטענת המבקש, פסק הדין הומצא לו, באמצעות בא כוחו דאז, בתאריך 6.11.11 ולפיכך, לטענתו, המועד האחרון להגשת ערעור חל בתאריך 21.12.11.

המבקש טוען, שהוא הודיע למשיב שיש בכוונתו להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, שהרי הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר הוגשה לבית משפט קמא ביום 8.12.2011 והומצאה למשיב (נספח ב' לבקשה זו), בה נכתב יש בכוונת המבקש להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא.

המבקש מצרף לבקשה אישור בדבר שירות מילואים בו שהה החל מיום 6.12.11 ועד ליום 15.12.11 ומציין, כי גם מטעם זה ראוי ליתן לו הארכה המבוקשת.

אציין, כי בהתאם להחלטת כב' השופטת אילת דגן, ביצוע פסק הדין עוכב, בשלב זה, עד למתן החלטה ביום 10.1.12.

המבקש עותר למתן ארכה קצרה, לדבריו, עד ליום 8.1.12.

טענות המשיב:

המשיב הגיש תגובה לבקשה, בה טען שהוא מתנגד להארכת המועד שכן, לשיטתו, היה למבקש די והותר זמן לשקוד על הכנת הערעור, בין באופן אישי, ובין על ידי עורך דין אחר.

מוסיף המשיב וטוען, כי המבקש חזר משירות המילואים ביום 15.12.11, באופן שנותר לו שבוע נוסף לצורך הכנת הערעור.

לטענת המשיב, המבקש נוקט בסחבת, וכראייה לטענה זו הוא מצרף את החלטת כב' השופטת אילת דגן מיום 6.10.11, שהתייחסה לאיחורים בהגשת סיכומי המבקש בתיק העיקרי.

לטענתו, לא קיים במקרה זה טעם מיוחד כלשהו המצדיק מתן ארכה כמבוקש.

המבקש הגיש תשובה לתגובה, במסגרתה חזר על טענותיו כפי שפורטו בבקשה והוסיף וציין כי המשיב לא תמך טענותיו העובדתיות בתצהיר.

דיון והכרעה:

אחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, ולפיכך אני מותירה על כנה את החלטת כבוד השופטת קראי–גירון מיום 19.12.11, במסגרתה אושרה למבקש אורכה להגשת הערעור עד יום 8.1.12 (בכפוף לבדיקת טענות המשיב, ככל שיוגשו).

בנסיבות העניין, לא שקט המבקש על שמריו ובקשתו להארכת מועד להגשת הערעור, הוגשה טרם חלף המועד להגשת הערעור.

במהלך פרק הזמן במסגרתו היה עליו להגיש את הערעור, שירת המבקש שבועיים במילואים, כך שלמעשה נשלל ממנו פרק זמן זה לשם הכנת הערעור ובנסיבות הענין ניתן לראות בכך טעם מיוחד להארכת המועד.

בנוסף, שיקול מרכזי בבחינת השאלה, אם יש להתיר בנסיבות מסוימות כטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור, הוא מידת הפגיעה בציפיות של הצד שכנגד, בציפיותו לסופיות ההליכים.