אילוז נ' קול

פסק דין

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין ומטעמים של מניעות והשתק.

המשיב הגיש תביעה שעניינה חיוב המבקש בתשלומים בהם חוייב המשיב כלפי עיריית ירושלים בגין חובות ארנונה ששולמו על ידו , לדידו, בכפל והוצאות נלוות (כולל פיצוי בגין עוגמת נפש).

המבקש הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף.

לטענתו של המבקש התנהל הליך מקביל לזה שבפני כב' השופטת אבמן מולר מבית משפט זה במסגרת ת.א. 11513/08 (להלן:"ההליך הראשון") .

בהליך הראשון ניתן פסק דין ,בהתאם להסכמת הצדדים, ולפיו נדחתה התביעה על הסף (להלן:"פסק הדין").

פסק דין זה מקים אליבא דמבקש מעשה בית דין ומשתיק את התובע מלשוב ולתובעו באותה עילה שהוכרעה במסגרת ההליך הראשון.

מנגד טוען המשיב במסגרת תגובתו כי אין מדובר באותה עילה, שכן בעוד שבהליך הראשון עסקה התביעה בתשלום ארנונה אותה שילם המשיב בהיותו מחזיק בנכס, כעת נתבע החזר של תשלום הארנונה אותה שילם המשיב לאחר שעזב את הנכס. לדידו עילת תביעה זו לא הועלתה ולא התבררה בהליך הראשון ועל כן יש לבררה במסגרת הליך זה.

המבקש הגיש תשובה לתגובה במסגרתה חזר והדגיש את טענותיו.

דיון

בית המשפט סבור כי עסקינן באותה עילה ולכן פסק הדין שניתן בהליך הראשון יצר מעשה בית דין שמשתיק את המשיב בתביעה זו ומביא לתוצאה לפיה יש לדחות את התביעה על הסף.

ראשית, קריאה של 2 כתבי התביעה : כתב התביעה בהליך הראשון וכתב התביעה שבפני , מלמדת כי עסקינן בתביעות זהות כמעט לחלוטין בהו נפרשת מסכת עובדתית זהה. משלא ביקש המשיב בקשה לפיצול סעדים מלכתחילה חסומה בפניו הדרך מלשוב ולתבוע בגין ארנונה על תקופה מאוחרת יותר ודאי כאשר המשיב לא מפרט מהי התקופה המאוחרת יותר שנתבעת במסגרת התביעה כאן ומהו סכום הארנונה ששולמה המיוחס לה.

ודוק, בכתב התביעה שבפני לא מוזכר ולו ברמז כי המשיב דורש לחייב את מבקש בתשלומי ארנונה שחוייב בהם לאחר שעזב את הנכס נשוא ההליך הראשון. השנים אליהם מופנה הקורא במפורש בשני כתבי התביעה מתייחסות לתקופת השכירות שבין השנים 2000-2004 ומובן על פניו, כי על תקופה זו לכאורה נאלץ המשיב, לשיטתו, לשלם ארנונה כפולה .

אפילו הפרט היחיד שנראה על פניו שונה מלכתחילה והוא סכום התביעה (אם משווים אותו לסכום התביעה המופיע בכתב התביעה בהליך הראשון) אינו שונה , כאשר קוראים היטב ממה מורכב כל סכום.

עיון מעמיק מלמד כי בתביעה בהליך הראשון תבע המשיב סך של 45,000 ₪ ששילם לעיריית ירושלים באופן הבא: 35,000 ₪ במסגרת הסכם פשרה מול העירייה מיום 5.3.08 וכן 10,039 ₪ ששילם לב"כ העירייה עו"ד מיכאל כשכר טרחה(ראה תצהיר המשיב בהליך הראשון).

גם בכתב התביעה שמונח בפני היום בסעיף 11-12 ובעיקר בסעיף 16 דורש המשיב החזר בגין 45,000 ₪ ששילם לעיריה (שהוא צירוף של שני הסכומים שפורטו בכתב התביעה הראשון) בתוספת הוצאות ופיצוי בגין עוגמת נפש.

שנית, פסק הדין בהליך הראשון ניתן ביום 13.9.2010.

ברור איפוא שהעובדות המקימות כביכול את העילה החדשה לה טוען המשיב היו ידועות לו קודם שניתן פסק הדין.

משכך המשיב יכול וצריך היה להעלות טענותיו אלה במסגרת הדיון בהליך הראשון.

משלא עשה זאת ומשלא ביקש לפצל סעדיו הרי שהוא עצמו בהסכמתו לדחיית התביעה, חסם את דרכו מלשוב ולהעלות טענות הקשורות במסגרת העילה בהליך הראשון.